המלחמות הראשונות של ישראל בכיבוש ארץ-ישראל היו מלחמות סיחון ועוג. במלחמות אלו טמון מסר חשוב על סדר העולם. סיחון ועוג היו גוים גדולים ועצומים מאד, וד' הפיל אותם לפני ישראל. הם באו למלחמה בכוחם הגשמי, החומרי, הצבאי, אשר היה רב עוצמה ואילו אנחנו באנו בכוחנו הרוחני, בשם ד', בשם הרוח שניצחה את הכוח. חכמינו אמרו (ברכות נ"ד): "הרואה אבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל... - על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום". הייתה מסורת בישראל על אבן ידועה שהיא זו שאותה ביקש עוג לזרוק על ישראל. ומספרת הגמרא שאמר עוג: מחנה ישראל הוא שלש פרסאות, הלך ועקר הר בגודל של שלש פרסאות ושם על ראשו, הביא הקב"ה נמלים שנקבו את ההר מעל ראשו וההר צנח על צווארו. ביקש להרימו - נתארכו שיניו לכאן ולכאן ונכנס בהר, ולא יכול היה להשתחרר ממנו, וזהו שכתוב: "שיני רשעים שִׁברת", אמר ריש לקיש: אל תקרי "שִׁברת" אלא "שרבבת". משה היה גבוה עשר אמות, לקח כידון בן עשר אמות וקפץ עשר אמות, הכהו בקרסולו והרגו.
נראה שאין כוונת דברי חכמינו אלה לספר את סיפור המלחמה כמו שהוא, אף שבאמת הייתה מסורת על האבן שבקש עוג לזרוק על ישראל. אך עיקר כוונת חכמים הייתה לעמוד על אופי המלחמה. עוג בא בכוחו הגופני הגדול כנגד ישראל אשר באו בשם ד', והגוף הגדול אינו יכול לעמוד בפני רוח האמונה והסייעתא דשמיא שהן המנצחות.
אכן נראה שהתיאור המפורט של מעשה עוג בא להראות מה קורה לכוח גשמי ללא רוח פנימית. אפשר שחכמים בקשו להמשיל את הכוחות הצבאיים הכבירים של עוג מלך הבשן לאבן הזו שהוא רצה לזרוק על ישראל. לישראל לא היו כוחות רבים, ובדרך הטבע ביכולתה של מכה אחת להכות את עם ישראל כולו. עוג לעומת זאת, ריכז את הכוחות והנהיג אותם למלחמה, זו היא כוונת חז"ל בתיאורם את לקיחת האבן ששם על ראשו. אכן עוג וצבאו היו אמנם חזקים פיזית, אבל נטולי תוכן רוחני, חסרי מוטיבציה ערכית. שכן כל ראשי הצבא עסקו בשיפור מעמדם, בכבודם, בגאווה נבובה, וממילא חדר ריקבון להנהגה הצבאית. את זה המשילו חכמים באומרם שבאו נמלים ועשו חורים בהר, וההר צנח על צווארו. עוג מלך הבשן התחיל לחוש בקלקולים שבצבא, ובסכנה שמא צבאו לא ינצח. הוא מנסה להוריד את ההר, אבל כבר היה מאוחר. הרברבנות שלהם שהם ינצחו סבכה אותם, השיניים נתארכו ונסתבכו בהצהרות של ההתפארות וכבר אי אפשר היה לסגת.
כנגד צבא שראשיו עסוקים ברדיפת כבוד ועינוגים, די בפגיעה מועטה כדי שתוציא אותו משווי משקלו, וכך הוא מתמוטט ונשבר. כך פעל משה. הוא פגע בקרסולו של עוג, אמנם מפגיעה בקרסול לא מתים, אבל עוג התמוטט ונפל, והאבן שעל ראשו ריסקה אותו ומת. הנמשל: ישראל בכוחם הקטן יחסית, אבל בעוצמה רוחנית, בכוח האמונה והביטחון בד', הצליחו לערער את המערך הצבאי של עוג מלך הבשן, והוא נתרסק מעצמו.
זה מזכיר קצת את מלחמת ששת-הימים אשר פרצה בגלל רברבנותו של נשיא מצרים דאז, שהתאחד עם סוריה וירדן ושאר המדינות במטרה להלחם בישראל. הוא התפאר שבזמן קצר ינצח את ישראל, והכניס את צבאו לסיני, ואחר כך לא ידע כיצד לרדת מהעץ שטיפס עליו ברוב התפארותו. למרות שלערבים היה כוח צבאי גדול ועצום, הם נפלו בזמן קצר, וצבא ישראל הקטן הצליח לערער את המערך הצבאי המצרי - והכול התפורר. כך היה גם ברמת הגולן כנגד סוריה, וכך ביש"ע כנגד ירדן.
הרוח הפנימית, האמונה, המוטיבציה, והכול מתוך שם ד' הנקרא עלינו ועזרתו, הם תמיד מנצחים את הכוח הגשמי החיצוני הריק מאמונת אמת.