בתחילת קיץ תרע"ד (1914) הגיע לישיבת מאקוב בחור צעיר בשם יצחק קראקובסקי מהעיר לאדז'. יצחק'ל היה בן שש עשרה, הבחור הצעיר ביותר מבני הישיבה. למרות גילו עלה על כל הבחורים בכישרונותיו המופלגים. הוא היה עילוי עצום ובעל מוח חריף ביותר והספיק בשנות חייו המעטות לרכוש ידיעה רבה ומקפת בששה סדרי משנה ובפוסקים, ראשונים, אחרונים ואחרוני אחרונים. מגידי השיעור בישיבה עמדו לא אחת חסרי אונים מולו, מבלי יכולת להתמודד עם חריפותו, בקיאותו וידענותו העצומות.

אפילו ראש הישיבה הגאון, שנהג למסור שיעורים עמוקים באופן מיוחד, לא ידע איך להתמודד עם העילוי הצעיר שהגיע לישיבתו. כאשר החל להרצות את דבריו בשיעור, כבר הבין ר' יצחק'ל לאן הוא חותר, כאילו שהכיר מראש את כל מבנה השיעור על כל סעיפיו המורכבים. הצעיר שלט מיד במהלך העניינים, ותמיד הצליח לכוון לדעתו העמוקה של ראש הישיבה הגאון, עד שהלה התבטא פעם בהרמת ידיים נואשת בפני מקורביו: "מה אעשה עם יצחק'ל? אין לי מה לחדש לבחור הזה..."

ואם לא די בכך, התברך ר' יצחק'ל בקומה תמירה ובזיו פנים מרשים במיוחד. פניו היו מאירות וזורחות ומצחו גבוה ובוהק. מוחו החריף ודמותו האצילית כבשו את לבם של רבים וטובים מבני הישיבה, שנהנו מחידושיו ואהבו לשהות במחיצתו.

הימים הללו היו ימים מתוחים מאוד באירופה, ימי פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הורים מודאגים רבים הגיעו לישיבה כדי להשיב את בניהם לבתיהם, כדי שישהו במחיצתם בימי הפורענות המתרגשים לבוא.

באחד הימים הגיע לישיבה גם אביו של ר' יצחק'ל מלאדז'. בני הישיבה נדהמו לנוכח מראהו של האב: הוא היה גוץ ותווי פניו היו גסים ומכוערים בניגוד גמור לבנו התמיר ויפה התואר.

אחד הבחורים, ר' לוי יצחק בנדר (לימים מנהיגם של חסידי ברסלב בירושלים) השתומם כמו יתר חבריו ושאל בעדינות את ר' יצחק'ל לפשר ההבדל התמוה והזועק לעין כל. ר' יצחק'ל חייך קמעה במבוכה והחל לספר בקצרה את תולדות משפחתו מלפני עשרה דורות.

משפחתו של יצחק'ל התייחסה לגאון האלוקי, רבי מרדכי יפה בעל 'הלבושים' מפראג, שנקרא כך על שם ספריו. רבי מרדכי היה כשם משפחתו, יפה תואר ויפה מראה, וכפי הנראה בשל כך ניתן לו שם משפחה זה. פעם אחת בגלל יופיו המופלג, אירע לו ניסיון קשה כפי שאירע ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר. בעודו צועד ברחוב, לבוש בעשרה מיני לבושי פאר, לעבר ביתה של גבירה נוצריה בעלת עמדה שהזמינה אותו בתואנה של פגישת עסקים, ראה בעיני רוחו כיצד תהום של טומאה פעורה לפניו ומאיימת לבלוע אותו חי. באותו רגע החליט בלבו כי הוא מוכן ומזומן למסור את נפשו ולא להיכנע לפיתוי הנורא. הוא ראה ביב של שופכין זוחל בצידי הדרך בה הלך. הוא התבונן רגע אחד במים הסרוחים, וקפץ עם כל בגדיו המפוארים פנימה...

בקושי רב עלה רבי מרדכי מאותו ביב שופכין, כשהוא רטוב עד לשד עצמותיו, ומעלה ריח צחנה שנדף למרחקים, אבל לבו ונפשו ניצלו ונותרו נקיים וטהורים. באותה שעה נשא רבי מרדכי את עיניו השמיימה וביקש בתחינה:

"ריבונו של עולם, אנא עשה שעשרת הדורות שיצאו ממני יהיו מכוערים למראה, כדי שלא יגרו את עיני הבריות, ולעולם לא יגיעו לניסיון בשל יופיים החיצוני כפי שהגעתי אני!"

ר' יצחק'ל הוסיף לספר לר' לוי יצחק כי בזכות העמידה בניסיון הקשה והבריחה מפח היוקשים שטמן לו היצר, זיכו את רבי מרדכי יפה משמיים להאיר את עיני ישראל בעשרת ספריו, אשר מכונים בשם 'לבושים' כנגד עשרת לבושי הפאר שנטנפו בעת שקפץ לביב ובזכותם ניצל מהניסיון הקשה שארב לפתחו: 'לבוש התכלת', 'לבוש החור', 'לבוש עטרת זהב', 'לבוש הבוץ והארגמן', 'לבוש עיר שושן', 'לבוש האורה', 'לבוש פינת יקרת', 'לבוש אדר היקר', 'לבוש אבן יקרה' ו'לבוש ששון ושמחה'.

הנער יצחק'ל סיים את סיפורו באומרו:

"עשרת הדורות הסתיימו אצל אבי, ואילו ממני החל הדור האחד עשר"...