מסתבר שבמשך כל אותה תקופה לא אירעה אצל בנ"י אפילו רציחה בשוגג. שאם כן היה הרוצח יוצא מעיר המקלט, והמשפחה הייתה צוהלת ושמחה, לכן אמרה התורה: "ויבכו... כל בית ישראל" כלומר כל משפחות בני ישראל התאבלו, ולא הייתה אף משפחה אשר הפיקה תועלת ממיתתו של אהרן, ולפיכך אנו רואים כי לא קרה רצח בשוגג כל אותה תקופה (משך חכמה).
הרב אריה לוין זצ"ל, רב האסירים, היה מבקר אסירים בבתי כלא ומעודד את רוחם. וכך הוא הסביר מדוע הוא התחיל ללמד זכות על כל בן אדם. הדבר קרה בעקבות מקרה שקרה לו. פעם אחת הוא השתתף בהלויה של אדם חשוב מאד, אחד מנקיי הדעת בירושלים, הרב אלעזר ריבלין זצ"ל שהיה אדם משיכמו ומעלה, איש שכולו מעשה חסדים, גזבר בבית אבות, גבאי צדקה, בעל גמ"ח גדול, עוזר לנזקקים, ועוד כהנה, ושמעו היה רב. לרב ריבלין היה חבר - ר' שמואל קוק זצ"ל והם היו חברים 30 שנה והוא היה החברותא שלו. תמיד בעניני צדקה וחסד עשו יחדיו למען הכלל דברים גדולים. כשנפטר ר' אלעזר ריבלין, כמובן שבלוויה השתתף רבי שמואל קוק חברו. והנה איך שהתחילה ההלויה, רואה הרב לוין שהרב קוק חברו של הנפטר פורש, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ. הוא נדהם. ברגע האחרון שניתן להתייחד עם החבר האמיתי שלך שהיית איתו רוב ימיך ומסע ההלויה רק מתחיל ואתה פורש לעיני כולם, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ? מה עם החסד של אמת האחרון שאפשר לעשות ולגמול עם הנפטר? הרי זה גם ממצוות גמילות חסדים. הרב לוין לא יכול היה לעצור את רוחו ונכנס לחנות כדי לקיים מצות מצוה אחרת: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' (ויקרא יט יז). אומר לו הרב לוין: 'ילמדני רבי, מדוע בתחילת הלויה נכנסת לחנות פרחים'? אמר לו ר´ שמואל קוק: 'אני מטפל במשך שנים במצורע ואמש הוא נפטר. הרופאים בבית החולים ציוו לשרוף את כל כליו ואת כל מלבושיו כיון שהצרעת מדבקת היא ובין החפצים שלו הם ציוו לשרוף גם את התפילין. כשאני שמעתי שצריכים לשרוף את התפילין שלו באתי בדברים עם הרופאים הגוים ובקשתי מהם אם אוכל במקום שהם ישרפו לקבור את התפילין בתוך כלי חרס כמו מנהג ישראל, הם הסכימו אבל התנו תנאי, שעד שתים עשרה בצהרים אגיע לשם על מנת להכניס את התפילין בכלי חרס ולקוברם. כיון שנתאחרה ההלויה והגיע הזמן שאני כבר חושש שלא אספיק להגיע ואז חלילה ישרפו את התפילין, נאלצתי לעזוב את הלויה, להכנס במהירות לחנות כדי לקנות את העציץ ולרוץ לבית החולים'. אמר הרב לוין: מרגע שהתברר לי המעשה הזה, קבלתי על עצמי רק להצדיק את הבריות. ואילו אנחנו היינו נוכחים שם, מי מאתנו היה מעלה על דעתו סיטואציה כזאת, שזה המקרה? מה היינו אומרים אנחנו לעצמנו כשהיינו רואים דבר כזה, מבלי לברר כמובן? קונה לעצמו פרחים, הא?!. סוף סוף נפטר ממנו, היינו מהנהנים, עם חיוך, כאילו הדבר ברור לנו, כי הכל תמיד ברור לנו, לא?!!.