ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ט"ו בשבט
- כללי
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שירה מרים בת הילה
פעם, בט"ו בשבט, הזמין אבי את קרוביו לסדר ובנוסף - את השליח מארצנו הקדושה. בסדר היו רק פירות מחו"ל, אך אבי שאהבת הארץ בערה בו שאל את השליח אם יש לו פרי מהארץ. פשפש השליח בבגדיו, ולתדהמת הנוכחים שלף שום שנשא עימו כסגולה. בחרדת קודש טיגן אבי את השום, וכולם טעמו ממנו.
למחרת, בא מישהו לאבי בהיחבא והזהירו: דע לך, שהשלטונות יודעים שהחבאת שליח ממדינת ישראל, קום וברח.
מיד ויתר אבי על כל רכושו, וברחנו כל המשפחה לארץ ישראל. כך זכינו, בזכות פירות הארץ, לחגוג את חג הפסח בארץ המובטחת.
סיפור זה מתאים לתקופת השנה בה אנו שרויים. יהודי חי לאור 'לוח השנה היהודי'. בלוח זה, יש משמעות גם לפרשיות השבוע וגם לחגים ולמועדים. לעיתים, נדמה לנו שאין קשר בין פרשיות השבוע לחגי התקופה, אולם מאז ומעולם חיפשו גדולי ישראל קשרים בין הפרשיות והמועדים.
בחודש שבט, הקשר ברור - אנו קוראים בפרשיות בא ובשלח, העוסקות ביציאת מצריים, וחוגגים את ט"ו בשבט המציין את אכילת פירות ארצנו הקדושה, כחלק מהכיסופים לזכות ולנחול את הארץ בשלמות, ולהיגאל בגאולה שלימה. גאולת מצריים היא ראש לכל הגאולות, ואף ט"ו בשבט מסמל את הסנונית הראשונה של האביב ובשורת הגאולה. (וכך בסיפור, אכילת פירות הארץ, הולידה את הביאה לארץ לקראת הפסח).
לקשר זה יש עומק נוסף. בכל חג מחגי ישראל אנו פוגשים את ה' במצווה ובחוש המיוחד לאותו חג - בראש השנה בשמיעת קול השופר, בחנוכה בראיית הנרות וכן הלאה.
מנהגו של ט"ו בשבט הוא באכילת הפירות, ולמנהג המקובלים ורבות מעדות ישראל גם בדיבור - קריאת פסוקים ומאמרים מעניין הפירות. המפגש בחושים אלו של הפה - הטעם והדיבור , מקביל הוא לחג הפסח- פה סח, שבו המצוות הם בפה - מצוות אכילת המצה (מאז חורבן בית המקדש בו היתה מצוות אכילת הקורבנות, חג הפסח הוא הפעם היחידה בשנה שבה יש מצווה עצמית לאכול. בסוכות, למשל, העניין אינו לאכול משהו מסויים כמו המצה, האכילה היא רק חלק ממצוות הישיבה בסוכה) ומצוות הדיבור והסיפור ביציאת מצרים. ואכן, הביטוי השגור אצל המקובלים ובישראל למנהגי ליל ט"ו בשבט הוא - "סדר ט"ו בשבט", ביטוי שהושאל מליל הסדר בפסח. כלומר, מנהגי ט"ו בשבט משתלשלים מחג הפסח.
ועדיין עלינו להבין, מפני מה דווקא כוחות האכילה והדיבור הם המבטאים את הגאולה, המצויינת בחגים אלה?
התשובה נעוצה בהבנת מקומו של הפה במערכת החושים. לאדם ישנם חמישה חושים, שמשמשים אותו לקליטת רשמים מבחוץ - שמיעה, ראיה, ריח, טעם ומישוש. חלק מהחושים משמשים אותו לקליטת רשמים רוחניים וחלקם לקליטת רשמים חומריים. החושים הרוחניים הם הראיה והשמיעה, שדרכם אנו קולטים רעיונות ומחשבות, לעומתם הטעם והמישוש הם חושים חומריים, שדרכם אנו נהנים ומרגישים את העצמים והחפצים. את החושים ניתן לדרג במדויק, מי יותר רוחני ומי יותר חומרי, על פי כמה מאפיינים. נציין שניים מהם:
א. הרוחניות היא אין סופית לעומת החומריות המוגבלת במקום, לפיכך ככל שהחוש רוחני יותר כך הוא קולט ממרחקים גדולים יותר. אנו ממששים וטועמים רק עצמים שנוגעים בגופינו, לעומת זאת אנו רואים ושומעים גם עצמים מרוחקים. מבחינה זו, המפגש הקרוב ביותר הוא בחוש הטעם, שבו האוכל לא רק נוגע בגופינו אלא נכנס לתוכינו.
ב. החושים החומריים זקוקים לפעולה אקטיבית של האדם, לעומת החושים הרוחניים שמתאפיינים בפסיביות, מפני שבהם גופו של האדם מתבטל לרוח שבו. כדי למשש ולטעום האדם פועל - מניע את ידיו או לועס בפיו, לעומת זאת האדם שומע או רואה ללא שום פעולה מצידו.
בזמן הגאולה שם ה' מתגלה בעולם הזה, עולם החומר. לכן, אנו מציינים את הגאולה באכילה ובטעימה, מפני שבכך אנו מבטאים את העובדה שעולמינו החומרי כבר בשל למפגש קרוב וחי עם אלוקים (כלל א). בנוסף - הגאולה מתאפיינת בתיקונו של האדם, עד שאין הוא צריך לבטל את כוחותיו כדי לפגוש את ה', אלא בכוחו לעמוד איתן על רגליו ולפעול בצורה אקטיבית בשם ה' (כלל ב). זו הסיבה שבזמן הגאולה אנו פוגשים את ה' בחוש הטעם האקטיבי והפעיל.
לחוש הטעם מצטרף כוח נוסף המצוי בפה - כוח הדיבור. הדיבור אינו חוש לקליטת רשמים מבחוץ, אלא כוח מחולל, אקטיבי ופעיל. כידוע, מעלתו של האדם מצויה בכוח הדיבור (רוח ממללא), מפני שייחודו של האדם מכל הבריאה הוא בהיותו מחבר נשמה שכלית בחומר גשמי, והכוח שמחבר כוחות אלו הוא הדיבור. הדיבור הוא הכלי שמבטא החוצה את מחשבתנו הרוחנית. לכן אנו משתפים בפועל בפעולת הדיבור- רוח וגשם, אנו מוציאים אוויר מראותינו, אוויר זה פוגע בכלי המבטא החומריים המצויים בפה, ואלו יוצרים את הדיבור.
לפיכך הגאולה מתאפיינת בדיבור, כי בגאולה העולם מבשיל, וכל הכוחות הרוחניים יכולים להתממש ולפעול בעולם החומרי. זו הסיבה שתקופת השנה בה מתחילה הבריאה להוציא כוחותיה החוצה מתאימה לדיבור- "חורף עיבור וקיץ לידה, ולכן העשבים מתים בחורף ומתחילים לחיות בתקופה שלפני פסח, ואז טוב להתפלל עם העשבים, שאז תפילתם נכללת ונכספת בכלל תפילתו" (שיחות הר"ן צח).
כוחות אלו של אכילה ודיבור מתגלים בשלמותם רק בארץ ישראל, הארץ שבה גם החיים החומריים קדושים. "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו" (אורות הקודש ח"ג עמ' רצה), ואכילת פירותיה היא מצווה גמורה (שו"ת תורה לשמה לבן איש חי סימן תיח'), והדיבור בשבח הפירות מקשר אותנו לארץ הקדושה ולגאולה השלימה - "ורמז להם שיספרו בשבחה, כדי שייכספו להיכנס אליה, ועל ידי כך יזכו" ("מגיד מישרים" פרשת "שלח לך", מתורגם).
מאמר זה כולל קטעים מתוך ספרי החדש 'ט"וב הארץ'. ניתן להשיג ב1-801-700-201.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה הייעוד של תורת הבנים?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך ללמוד אמונה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
האם מותר לפנות למקובלים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
