ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ספר הכוזרי מאמר שני ט"ז – כ' ;">

בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה ספר הכוזרי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

ניסן תשע"ג

ספר הכוזרי מאמר שני ט"ז – כ'

ו' ניסן



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

טז אָמַר הֶחָבֵר: הִיא הָיְתָה מֻקְדֶּשֶׁת לְהַיְשִׁיר אֵת הָעוֹלָם, קְבוּעָה לְשִׁבְטֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֵת שֶׁנִּפְרְדוּ הַלְּשׁוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם", וְלֹא זָכָה אַבְרָהָם בַּדְּבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וּבִכְרִיתַת הַבְּרִית עִמּוֹ אֶלָּא אַחַר הַגִּיעוֹ לָאָרֶץ הַזֹּאת בְּמַעֲמַד בֵּין הַבְּתָרִים. וּמַה אַתָּה חוֹשֵׁב עַל קְהַל סְגֻלָּה, הָיוּ רְאוּיִים לַשֵּׁם "עַם ה'", וּבְאֶרֶץ מְיֻחֶדֶת שֶׁנִּקְרְאָה "נַחֲלַת ה'", בִּזְמַנִּים קְבוּעִים מֵאִתּוֹ יִתְעַלֶּה, לֹא שֶׁהֻסְכַּם עֲלֵיהֶם, וְלֹא שֶׁנִּלְקְחוּ מֵחָכְמוֹת הַכּוֹכָבִים, וְלֹא מִזּוּלַת זֶה, אֶלָּא מַה שֶּׁנִּקְרָא "מוֹעֲדֵי ה'", עִם טְהָרוֹת וַעֲבוֹדוֹת וּדְבָרִים וּמַעֲשִׂים מְשֹׁעָרִים מֵאִתּוֹ, נִקְרָאִים "מְלֶאכֶת ה'" וַ"עֲבוֹדַת ה'"?
יז אָמַר הַכּוּזָרִי: בַּסֵּדֶר הַזֶּה רָאוּי שֶׁיֵּרָאֶה כְּבוֹד ה'.
יח אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא תִּרְאֶה אֵיך קִבְּלָה הָאָרֶץ שַׁבָּתוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "שַׁבַּת הָאָרֶץ", "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", וְלֹא הֻתַּר לְמָכְרָהּ לִצְמִיתוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "כִּי לִי הָאָרֶץ". וְדַע, כִּי שַׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' אָמְנָם הֵם תְּלוּיִים בְּנַחֲלַת ה'.
יט אָמַר הַכּוּזָרִי: הַאִם אֵין תְּחִלַּת קְבִיעוּת הַיָּמִים מִסִּין, לְפִי שֶׁהִיא תְּחִלַּת הַמִּזְרָח לַיִּשּׁוּב?
כ אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל תְּחִלַּת הַשַּׁבָּת אֵינָהּ אֶלָּא מִסִּינַי, וּמֵאָלוּשׁ לְפָנָיו, מָקוֹם שֶׁיָּרַד הַמָּן. וְלֹא תִּכָּנֵס הַשַּׁבָּת אֶלָּא עַל מִי שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ אַחֲרֵי סִינַי בְּהַדְרָגָה עַד סוֹף הַמַּעֲרָב, וְאַחַר כָּך אֶל מַה שֶּׁמִּתַּחַת לָאָרֶץ, וְאַחַר כָּך אֶל סִין אֲשֶׁר הִיא מִזְרַח הַיִּשּׁוּב. וְתִקָּרֵא הַשַּׁבָּת לְסִין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת אַחֲרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאֶמְצַע לַיִּשּׁוּב, וּשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא חֲצִי הַלַּיְלָה לְסִין, וַחֲצִי הַיּוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ לְסִין. וְזֶה הוּא סוֹד הַקְּבִיעוּת אֲשֶׁר הוּא בָּנוּי עַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּך לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה", וְהַכַּוָּנָה בּוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מְקוֹם הַתּוֹרָה, וְהוּא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ הוּרַד אָדָם מִגַּן עֵדֶן בְּלֵיל שַׁבָּת, וּמִמֶּנּוּ הִתְחִילוּ דִּבְרֵי הַיָּמִים אַחַר שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, וְהִתְחִיל אָדָם לִקְרֹא שֵׁם לַיָּמִים.
וְכֹל אֲשֶׁר נוֹשְׁבָה הָאָרֶץ וְהִתְחַבְּרוּ בְּנֵי אָדָם הָיָה מִנְיָנָם לַיָּמִים כַּאֲשֶׁר יָסַד אוֹתָם אָדָם, וְעַל כֵּן לֹא נֶחְלְקוּ בְּנֵי אָדָם בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, שֶׁהַתְחָלָתָם מֵחֲצוֹת יוֹם סוֹף הַיִּשּׁוּב בַּמַּעֲרָב, וְהוּא שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבוֹ נִבְרָא הָאוֹר הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּך הַשֶּׁמֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹר, וְשָׁקַע לְשַׁעְתּוֹ, וְהָיָה לַיְלָה לַיִּשּׁוּב, וְנִמְשַׁך הַסֵּדֶר לְהַקְדִּים הַלַּיְלָה לַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר", וְכֵן אָמְרָה הַתּוֹרָה: "מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב".
וְאַל תִּטְעַן נֶגְדִּי בְּאֵלֶּה הַחֲדָשִׁים הַתּוֹכְנִים גַּנָּבֵי הַחָכְמָה, וְלֹא הִתְכַּוְּנוּ לִגְנֵבָה, אֲבָל הֵם מָצְאוּ חָכְמוֹת מְסֻפָּקוֹת מֵעֵת שֶׁכָּהֲתָה עֵין הַנְּבוּאָה, וְהִתְחַכְּמוּ מִשִּׂכְלָם וְקָבְעוּ קְבִיעוֹת לְפִי מַה שֶּׁנָּתַן הֶקֵּשָׁם, וּמִכְּלַל זֶה שֶׁשָּׂמוּ סִין הַתְחָלַת הַיָּמִים, הֵפֶך הַתּוֹרָה, אֲבָל לֹא הֵפֶך גָּמוּר, הוֹאִיל וְהֵם מַסְכִּימִים עִם אַנְשֵׁי הַתּוֹרָה בְּהַתְחָלַת הַיּוֹם שֶׁהוּא מִסִּין, אֲבָל הַמַּחְלֹקֶת בֵּינֵינוּ וּבֵינָם בְּהַקְדִּימֵנוּ הַלַּיְלָה לִפְנֵי הַיּוֹם.

___________________________
להישיר – לכוון ולהדריך. מעת שנפרדו – בדור הפלגה. קבלה הארץ שבתות – קדושת הארץ מתגלה גם במצוות השמיטה שחלה עליה. הם תלויים – קביעת הזמנים שבלוח השנה תלויה בארץ ישראל. אבל תחילת השבת וכו' – להבנת פסקה כ' ראה באורים בהרחבה. הוריד אדם מגן עדן – לאחר חטאו ירד מגן עדן לארץ ישראל. נושבה – התיישבה. החדשים התוכנים – חכמי האסטרונומיה שבזמנינו. הקשם – סברתם.



ביאורים
ארץ ישראל אמנם מיועדת אך ורק לעם ישראל, אבל אין כאן מטרה לאומית מצומצמת, אלא מטרה אוניברסאלית של תיקון עולם. ישנה הקבלה בין חלוקת האנושות לעמים לבין חלוקת העולם לארצות, כאשר במרכז האנושות ניצב עם ישראל, ובמרכז העולם ניצבת ארץ ישראל. עם ה' וארץ ה' אינם יחידה נבדלת, אלא חלק בלתי נפרד מהעולם כולו, וזהו החלק המרכזי והמובחר שמורה את דרך הישר לכולם. 'ארץ ישראל לעם ישראל', זהו אינטרס כלל אנושי, ולא אינטרס צר של קבוצה מצומצמת. המציאות של האדם בעולם נתונה במסגרת כפולה של שני מרכיבים: מקום וזמן ['עולם, נפש, שנה', מאמר ד פסקה כה]. החבר עסק באדם – עם ה', ובמקום – ארץ ה', וכעת הוא מוסיף את הזמן – מועדי ה'. התרכובת של שלושת המימדים האלוהיים יחד, מייצרת את העוצמה הרוחנית הגבוהה ביותר. הזמן והמקום אינם שני מרכיבים נפרדים שרק מייצרים שלימות עם האדם. בין הזמן והמקום האלוהיים ישנה תלות, שקובעת אחדות מלאה ביניהם: המקום תלוי בזמן (הקרקע שובתת בשמיטה וחוזרת לבעליה ביובל), והזמן תלוי במקום (השבת והמועדים נקבעים לפי מחזור השמש היומי שבארץ ישראל).
כיוון שהשמש זורחת במזרח, מסתבר לקבוע את הקצה המזרחי של היישוב כנקודת ההתחלה של היום. בעבר, קודם גילויה של אמריקה, סברו שהעולם מחולק לרצף של יבשות וימים: מצד אחד רצף יבשתי, מהקצה המזרחי של אסיה ועד הקצה המערבי של אירופה ואפריקה, ומצד שני רצף ימי במקביל. הקצה המזרחי של היישוב לפי זה הוא ארץ סין, ולכן מבחינה טבעית שם מתחיל היום. החבר מחדש, שמבחינה רוחנית ארץ ישראל היא תחילת היום, ולכן הזמן ההלכתי (שבתות ומועדים) מתחיל לחול בעולם בראשונה מארץ ישראל. גם בפועל, השבת נקבעה לראשונה בארץ ישראל על ידי אדם הראשון שגר בה, וקרא שמות לימים. גם הציווי על השבת נאמר לראשונה בארץ ישראל, באלוש ובהר סיני הכלולים בגבולות הארץ כדלעיל.
הרחבות
1. סמיכות סוגיית הזמן לסוגיית המקום
ריה"ל מסמיך כאן את סוגיית המקום, שבה הוא מסביר על קדושת ארץ ישראל ובית המקדש, לסוגיית הזמן, שבה הוא מסביר על קדושת הזמנים ובתוכם השבת. הזמן והמקום הם שניים משלושת מרכיבי המציאות. חלוקה זו מופיעה כבר בספר יצירה , שם כתוב: " עדים נאמנים, עולם ונפש ושנה" [ספר יצירה ב, ו]. לספר יצירה גרסאות וחלוקות רבות. המקור מתאים לפירוש ספר יצירה לרס"ג, מהדורת הרב קאפח]. ' עולם ', הינו מימד המציאות, מימד המקום, כל הדברים הקיימים שבידינו כדי לחוש בהם. ' שנה ', היא מימד הזמן שמעניק משמעות ומסדר את חיינו. ' נפש ', היא החיות הכללית ששיאה האדם, והיא המרכיב השלישי של המציאות. הרעיון שעומד בבסיס הסמיכות הזו הוא אחדות המציאות בכל שלושת רבדי ההופעה שלה. השורש (נפש), היציאה אל הפועל (זמן) והתכלית (עולם).
בנוסף, שכלנו שיודע לחשוב רק במושגים מוגבלים של זמן ומקום, לא יכול לתפוס את האלוהים כיוון שאינו גובל לא במקום ('מלא כל הארץ כבודו') ולא בזמן ('אני ראשון ואני אחרון'). זוהי גם לשון הפתח אליהו: " לית מחשבה תפיסא בך כלל" [תיקוני זוהר הקדמה דף י"ז].

שאלות לדיון

מדוע יש משמעות למקום שממנו התחילה השבת?
מדוע החכמות המסופקות התחזקו דווקא אחר סוף הנבואה?




חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il