(כג.8+ עד כג: 15-)

השיעור הוכן הועבר על ידי נפתלי רמתי.

הגמרא היום ממשיכה לדון במחלוקת חזקיה ור' אבהו מהדף הקודם,

חלק ראשון – המשך הקושיות על ר' אבהו וחזקיה

הגמ' ממשיכה לשאול בהתאמה לר' אבהו מתרומה, נזיר, חדש, שרצים וחמץ ולתרץ. השאלות משרצים ומחמץ שייכות גם לחזקיה כי שם זה מופיע בלשון לֹא יֵאָכֵל.

1. 1.קושיא מתרומה: "וכל זר לא יאכל קדש", ובכ"ז מותרת בהנאה: מערבין (עירובי תחומין) לנזיר ביין ולישראל בתרומה (משנה בעירובין).

לר' אבהו: (רב פפא מתרץ) יש פסוק מיוחד: "ונחשב לכם תרומתכם" = שלכם.

לחזקיה: לא דורש.

1. 2.קושיא מנזיר: "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ובהנאה מותר: "מערבין לנזיר ביין..."

לר' אבהו -

1. a.מר זוטרא - יש לימוד מיוחד שכתוב "כל ימי נזרו" - משמעו שלו יהא – להנאתו.
2. b.רב אשי - קדוש... שער ראשו, ולא דבר אחר. הגמ' דוחה שאין זה מיעוט לד"א.
3. 3.קושיא מחדש: "לחם וקלי וכרמל לא תאכלו...", ובהנאה: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה (משנה במנחות).

לר' אבהו: (רב שמעיה) ראשית קצירכם – שלכם,

לחזקיה: לא דורש.

1. 4.קושיא משרצים (גם לחזקיה): "שקץ הוא לא ייאכל...", ובהנאה: "ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאים מותרין למכרם לנכרים" (משנה בשביעית).

תירוץ: ושקץ יהיו לכם – שלכם יהא [אז מדוע רק בדיעבד "נזדמנו"? יהיו – בהוייתם].

שאלה לחזקיה: מדוע צריך "לא ייאכל" + "לכם", נוותר על שניהם,

תשובה: עד עתה לא ראינו את המקור של חזקיה ללא ייאכל, וזהו המקור כי כאן הוצרך הכתוב להתיר "לכם" בהנאה – סימן שבכל מקום אחר אסור.

1. 5.קושיא מחמץ: "לא ייאכל חמץ" ובהנאה: לדעת ר' יוסי הגלילי שמתיר חמץ בהנאה תירוץ לשניהם: ולא ייראה לך שאר – לך = שלך לצורך הנאה.

ולפי חכמים שאוסרים:

המילה "לך" מופיעה ג"פ באיסור חמץ: לא יראה לך חמץ, לא יראה לך שאר בכל גבולך, ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים.

חכמים לומדים: 1. אתה רואה חמץ של אחרים, 2. גם חמץ של נכרי שתחת ידך. 3. גם לשאור. כי לא ניתן ללמוד שאור שלא לאכילה מחמץ, ולא חמץ שלא מחמץ אחרים משאור.

רי"ס הגלילי: 1. מותר בהנאה 2. חמץ של אחרים 3. גם חמץ של נכרי שתחת ידך.

חלק שני - לימא כתנאי

הגמרא מנסה להעמיד את מחלוקת ר' אבהו וחזקיה כמחלוקת ר"ע ורי"ס הגלילי ודוחה:

"וחלב נבילה וחלב טריפה ייעשה לכל מלאכה (היתר) ואכול לא תאכלוהו (אסור רק באכילה)",

מהו ההיתר "לכל מלאכה"?

ר"י הגלילי: לכל – מרבה היתר שימוש אפילו לצרכי הדיוט ולא רק למשוח עורות למלאכת בדק הבית. ההו"א שחלב הותר רק למזבח אחרת הוא איסור הנאה (הריבוי נצרך להיתר).

ר"ע: לכל – מרבה היתר שימוש אפילו למלאכת גבוה, לא רק שהחלב נבילה טהור לצרכי הדיוט אלא אף לצרכי גבוה, אחרת הייתי חושב שלגבוה הוא טמא (הריבוי נצרך לטהרה).

במה נחלקו?

(עמוד ב)

בהו"א הגמ' מבינה

שר"י הגלילי כר' אבהו ו"אכול לא תאכלוהו" = איסור הנאה, והפסוק ייעשה לכל מלאכה בא להתיר בהנאה גם למלאכת הדיוט.

ור"ע כחזקיה: וממילא החלב מותר בהנאה וההיתר בא להתיר טומאה גם לגבוה.

דחיית הגמ' שניהם כר' אבהו, והם חולקים בסברא אחרת:

ר"י הגלילי: כשהותרה נבילה בהנאה (לגר אשר בשעריך) לא הותרו גם חלבה וגידה – ולכן צריך "ייעשה לכל מלאכה" להתיר חלבה,

ר"ע: הותרו גם חלבה וגידה ולכן הנאה מותרת וצריך לטהרה לצורך גבוה.

הגמ' מבררת לר"י הגלילי הרי חלב נבילה הותר לכל מלאכה אבל גיד הנשה לא?

שתי אפשרויות לתרץ:

1. 1.באמת אפשר לומר שר"י הגלילי לא מתיר בגיד נבילה בהנאה.
2. 2.ייתכן שמתיר בגיד מק"ו, שאם חלב חמור (כרת) הותר ק"ו גיד, את הק"ו הזה ר"ש שלא מתיר גיד בהנאה לא מקבל, כי בחלב יש גם קולא שבחיה הוא מותר לחלוטין.

ור"י מקבל את הק"ו לפחות לגבי בהמה.

חלק שלישי - הנפק"מ בין ר' אבהו לחזקיה

מאחר והקשינו מכל המקורות שהותרו בהנאה על ר' אבהו: ובכל מקום הם הסכימו שמותר בהנאה ומעולם לא נאסר, חזקיה לשיטתו שלא נאסר ולר' אבהו כי יש פסוק מיוחד, מה א"כ בפועל הנפק"מ?

ההבדל ביניהם הוא בחמץ בפסח ושור הנסקל שאסורים בהנאה מהו מקור הדרשה לאיסור, לחזקיה מהלשון הסבילה לא ייאכל, ולר' אבהו כמו כל לשון איסור אכילה מנבילה.

ומכ"מ להלכה שניהם אוסרים, איפה יש הבדל בין שיטותיהם להלכה?

מתרצת הגמ': לענין חולין שנשחטו בעזרה,

חזקיה סובר שבדעת רבי יהודה חולין שנשחטו בעזרה אסורים מהתורה, כי אין צורך למעט את חמץ ושור הנסקל מהנאה כי הלשון היא לא ייאכל, ולכן המיעוט לכלב תשליכון אותו דווקא אבל חולין שנשחטו בעזרה (שהם חוץ למחיצתם בדומה לטריפה) אסורים בהנאה.

ואילו לר' אבהו צריך 'אותו' לרבי יהודה להשמיע שחמץ ושור הנסקל אסורים בהנאה, וחולין שנשחטו בעזרה באמת לא אסורים בהנאה מהתורה.