^ 1.. בפסחים קכ, א, מבואר עניין זה על פי אחד מן הכללים שהתורה נדרשת בהם והוא: שכל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא על הכלל כולו. הכלל הראשוני "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", והנה גם נאמר (דברים טז, ח): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ", הרי שהיום השביעי יצא מהכלל שאין בו מצווה לאכול מצות, ואם כן, זה שהיום השביעי יצא מכלל המצווה, ללמד על הכלל כולו יצא, שאין מצווה לאכול מצות בכל שבעת הימים. ורק בליל ט"ו מצווה לאכול מצה, מפני שלגביו נצטוונו באופן מיוחד: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב, יח).
רוב הראשונים והאחרונים לא הזכירו שהאוכל מצה בשבעת ימי הפסח מקיים מצווה, ומשמע שאין בכך מצווה. אמנם הרבה ראשונים ואחרונים הזכירו את המצווה, וביניהם: אבן עזרא שמות כג, טו, וחזקוני שמות יב, טו. וכן כתב בתשובות הרא"ש כג, ג, בשם הגאונים שאין מניחים תפילין בחול המועד פסח שיש בו אות, והוא המצווה לאכול מצה. וכן מובא בשם הגר"א במעשה רב קפה, והביאו מ"ב תעה, מה.
^ 2.. לדעת רי"ף, רמב"ם ועוד ראשונים, החיטים צריכות שמירה משעת קצירה. ולדעת רא"ש משעת טחינה, מפני שרק מעת שהחיטים נפגשות עם מים מתחילה מצוות שמירה, והיו רגילים לטחון על ידי ריחיים שהסתובבו בעזרת מים. ומשמע שלדעתו אם יטחנו בלא סיוע מים, המצווה לשמור משעת לישה בלבד (מ"א תנג, ז). אמנם יש ראשונים שכתבו שצריך שמירה משעת טחינה בלא שהזכירו הטעם שטוחנים במים, ומהם: רש"י, שבה"ל, סמ"ק. בתשובות הגאונים כתבו שאם לא שמרו משעת טחינה אפשר בדיעבד ליקח קמח מן השוק, ורבים מהראשונים הביאום. אם המצה נשמרה משעת טחינה - מברכים עליה 'על אכילת מצה', וכ"כ בבאו"ה תנג, ד. מפני שהר"ן ורבים מהראשונים פירשו שלדעת רי"ף ודעימיה רק למצווה מן המובחר צריך לשמור את המצה משעת קצירה, ובכה"ח תפב, א, כתב שבשעת הדחק מברכים גם על מצה שמורה משעת לישה. ונראה שכן דעת רוה"פ שבדיעבד שמירה משעת לישה מספקת. ←
כתבו טור וב"י עפ"י הרי"ף, רבנו ירוחם, ר"ן ומ"מ, שכל דין השמירה מיוחד למצות מצווה, אבל בשאר המצות שאוכלים בפסח אין צריך שמירה מיוחדת אלא הולכים עפ"י כללי ההלכה, וכ"כ במ"ב תנג, כא. (אמנם יש סוברים שכל הפסח צריך להחמיר, או מפני שהואיל והמצה נעשית מקמח ומים החששות גדולים יותר, או מפני שסוברים שיש מצווה לאכול מצה שמורה בכל הפסח, ועי' בהמשך בהלכה ה). לדעת הב"ח ודעימיה מצוות השמירה מדרבנן ורק סמכו דבריהם על הפסוק, אבל לרוה"פ זו מצווה מהתורה, וכ"כ בבאו"ה תס, א, 'אין', עפ"י רשב"א, פר"ח ועוד ראשונים ואחרונים.
^ 3.. לדעת רוה"פ יש שתי משמעויות לשימור: א' זהירות מחימוץ, ב' כוונת עשייה לשם מצת מצווה. ולדעת הרא"ה, רק משמעות אחת, והיא השימור מחימוץ לשם מצוות מצה. ולדעת רב האי גאון ודעימיה, אמנם צריך גם כוונה, אלא שאם יהודי משגיח על גוי או קטן ואומר לו ללוש לשם מצת מצווה, אפשר לסמוך שיכוון כראוי. ונפסק בשו"ע תס, א, כדעת רוה"פ, שהשמירה דורשת גם כוונת עשייה לשם מצת מצווה, ולכן אין ללוש ולאפות את המצות על ידי גויים (מ"ב תס, ג; שעה"צ שם).
לפי הב"ח וא"ר, לסוברים שהשמירה צריכה להתחיל מעת הקצירה (כמבואר בהלכה הקודמת), צריך שגם הקצירה והטחינה ייעשו על ידי יהודים לשם מצת מצווה. ויש מדקדקים בכך. (ולסוברים שבהפעלת מכונה אין כוונה, כמבואר בהלכה הבאה, יש לקצור ולטחון בידיים ולא בקומביין ומכונות. ובזה רק בודדים מדקדקים).
והט"ז פירש, שהקצירה והטחינה אינן צריכות להיעשות בכוונה לשם מצת מצווה, ולכן אפשר לקצור ולטחון על ידי גויים, ובלבד שיהודי ישגיח מחשש חימוץ. ורק משעת לישה צריך גם כוונה בעשייה, ולכן צריך להקפיד שהלישה והאפייה ייעשו על ידי יהודי (עפ"י רוה"פ). ולכן רק לעניין לישה ואפייה כתב השו"ע (תס, א) שגויים פסולים. וכתב בבאו"ה תס, א, 'אין', שמנהג העולם להקל כט"ז, שגויים קוצרים וטוחנים בהשגחה של יהודי, וכ"כ בחק יעקב, ובשועה"ר תנג, טז. וזו היא מצה שמורה משעת קצירה.
^ 4.. בתחילה המכונות היו מופעלות יותר על ידי אדם, וחששו מחימוץ או שינוי המסורת. ואחר שיכלול המכונות חששות אלו הוסרו, אבל נשאר ואף התגבר החשש שאין בהפעלת המכונה כוונה. בין האוסרים היו: ר"ש קלוגר, ר"ח מצאנז (דברי חיים), חידושי הרי"ם, בעל האבני נזר, וזו היתה נטיית רוב גדולי החסידים. וכן בדור שלנו, נטיית גדולי החסידים לשלול מצות מכונה. בין המתירים: בעל שואל ומשיב, בעל תפארת ישראל על המשניות, כתב סופר, בעל ערוך לנר. היו מהם שהעדיפו מצות מכונה מפני שיש בהם פחות חשש חימוץ, וכן דעת בעל אור שמח, וכן פסק ר"ש סלאנט אב"ד ירושלים ונהג כך למעשה, וכן נהגו הפרושים בירושלים. והטעם העיקרי, מפני שעיקר השמירה וההידור שלא יהיה שום חימוץ, ולפי מה שראו, במצות המכונה יש פחות חשש חימוץ. והרב פרנק במקראי קודש ב, ג, באר, שכאשר גוי או קטן לשים, כיוון שיש להם דעת, אין מועיל היהודי שעומד על גבם, אבל במכונה שאין לה דעת, מועילה דעתו של היהודי שמפעילה. וכן מו"ר הרצי"ה היה אוכל מצות מכונה בליל הסדר. גם הרב מן ההר והרב משאש נהגו להעדיף מצות מכונה. והרב ישראלי אמר שאין עדיפות למצות יד על מצות מכונה. ודעת הרב אליהו שאף כי אפשר לברך על מצות מכונה, מצות יד עדיפות. (בשו"ת עונג יו"ט או"ח מב, באר שאע"פ שמצוות שימור מהתורה, מ"מ גם כשאין מצות שמורות, יש מצוות עשה לאכול מצה בליל פסח, ומשמע בברכה, אלא שאין בידו מצוות שימור).
כתבתי שיש יותר הידור במצות יד, על פי מה שביאר אבי מורי, שבמשך עשרות השנים האחרונות נשתנו כמה דברים, מצד אחד המכונות נעשו יותר אוטומטיות, ויש יותר מקום לחשש שאין כאן מעשה לשמה, שאולי במכונות הישנות שיהודי היה עושה פעולות רבות, אפשר להחשיב את פעולותיו - כעשיית המצות לשמה. אבל כיום נשאר ליהודי ללחוץ על הכפתור בלבד. ועוד, שבעבר כשכל המצות נעשו ביד, היה חשש שמרוב הלחץ להספיק לספק מצות לכל בית ישראל, יתרשלו בהקפדה על השמירה מחימוץ, ולכן היה תיקון גדול במצות המכונה. אבל כיום רוב מאפיות היד מוקפדות בתכלית ההידור, עד שאולי נתהפך המצב, ויש פחות חשש חימוץ במצות יד. ואף שמוסכם להלכה שהכוונה של מפעיל המכונה והמשגיח מספיקים, מ"מ יותר הידור יש כאשר כל העשייה בכוונה. ובמיוחד כאשר בעל המצות טורח בעצמו באפיית המצות, שמצווה בו יותר מבשלוחו (וכן נוהג אבי מורי לטרוח באפיית מצות יד לצורך מצות מצווה).
^ 5.. הגר"א נהג לאכול מצה שמורה כל הפסח, משני טעמים: א) לדעתו יש מצווה לאכול שמורה כל שבעה, אלא שמצד זה מספיק שתהיה שמורה משעת לישה. ב) חשש חימוץ, ולכן הצריך שתהיה שמורה משעת קצירה, והובאו דבריו בבאו"ה תנג, ד. בערוה"ש תנג, כ-כג, באר שלדעת רי"ף ורמב"ם ישנה מצווה מדברי חכמים לשמור משעת קצירה כדי שלא יהיה חשש חימוץ, וחשש זה נוגע לכל המצות שאוכלים בכל הפסח. אמנם דעת רוב הפוסקים, שאין צורך לאכול מצה שמורה משעת קצירה בכל ימות הפסח. וכן נראה מדברי שו"ע תנג, ד, ומ"ב שם.
נמצא שההידור העיקרי הוא עצם השמירה מחימוץ משעת קצירה, שאת החיטים השמורות משעת קצירה קוצרים לפני שהתייבשו, כך שאין חשש שאם ירד עליהן הרבה גשם יחמיצו, ואח"כ מאחסנים אותן במקום יבש, ולכן אין בתוכן חיטים מחומצות או חיטים מבוקעות שיש חשש שהחמיצו. אולם בחיטים שמייבאים מחו"ל, שמהן עושים את שאר המצות, יש לפעמים חיטים מחומצות. ואמנם מדקדקים לקחת למצות משלוחים נקיים, אלא שעדיין יש חשש שמצויות בהם חיטים מחומצות, שאמנם על פי כללי ההלכה הן בטלות בשישים, (כיוון שאופים את המצות לפני הפסח, ולרוה"פ חמץ 'אינו חוזר וניעור', כמבואר לעיל ז, ג-ד), אלא שהן פחות מהודרות. וכיוון שהשמורות מקצירה מהודרות יותר, גם בשאר הדברים מדקדקים בהן יותר, שבעת אפייתן עוצרים את המכונות כל שמונה עשרה דקות ועורכים בהן נקיון יסודי, ובכל עת מכריזים לשם מצת מצווה ומדקדקים יותר בהשגחתן. ואילו בעת אפיית המצות הרגילות, המגמה לייצר הרבה מצות ומהר, כדי להוזיל את מחירן לציבור הרחב, ולכן רק את המיקסרים ללישה מחליפים כל שמונה עשרה דקות ואילו את מכונת הרידוד מנקים תוך כדי עבודה. באופן שכל חלק מתנקה כל פחות משמונה עשרה דקות, אבל כיוון שהדבר נעשה תוך כדי עבודה, קשה יותר לנקותו ביסודיות.
אלא שהמצות השמורות יקרות בהרבה מהמצות הרגילות. (שאף הן שמורות מטחינה, ולכן ניתן לקיים בהן מצוות אכילת מצה לסוברים שיש מצווה כל הפסח). ויש אומרים שיותר מהודר לתת צדקה לעניים או לתלמוד תורה מאשר לקנות מצות שמורות. מנגד, אדם שמבזבז כסף על מותרות ומהדר בקניית רהיטים ובגדים יפים, מדוע שלא יוציא את כספו על הידור בשמירת המצוות. סוף דבר, למעשה , המצות הרגילות כשרות לכתחילה, ואפשר לסמוך על המשגיחים שעושים את מלאכתם כראוי. ובעניינים של הידורים צריך כל אדם להחליט לעצמו אם ירצה להדר ובמה.
^ 6.. מי שלא הכין לעצמו 'מים שלנו', לא יאפה מצות במים רגילים אלא יסתפק במשך הפסח באכילת פירות וירקות ושאר מאכלים. אמנם אם לא תהיה לו מצה לקיים בה מצוות עשה של תורה לאכול כזית מצה בליל הסדר, יוכל להשתמש במים רגילים קרים לאפיית המצה, כדי שלא לבטל את המצווה מהתורה (מ"ב תנה, לו).
^ 7.. יוצאי אשכנז נהגו להכין מצות קשות, מפני שהן נשמרות בטריותן זמן רב, וכך יכלו להכין לפני פסח מצות למשך כל הפסח. ומבחינה הלכתית יש מעלה להכינן לפני פסח, שאז החמץ בטל בשישים, וכאשר יגיע פסח, להלכה אינו חוזר וניעור (לעיל ז, ג-ד). ויש למצות הדקות עוד מעלה הלכתית, שהואיל והן דקות, אש התנור שולטת בהן היטב ואין בהן שום חשש חימוץ. בנוסף לכך, יש מעלה הלכתית בכך שהן קשות, שכן היכולת לדעת אם המצה החמיצה תלויה בחוטים הנמשכים במצה האפויה, ובמצות קשות הדבר ניכר היטב ואילו במצות רכות צריך לכך יותר מומחיות. וכיוון שיש למנהג זה גם מעלות הלכתיות, אין לבטלו בחינם. אמנם בשעת הצורך לחולה וכיוצא בו, אפשר להקל, הואיל והדבר לא נקבע כמנהג מחייב.