ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
אָמַר לָהּ הַשֵּׂכֶל: אִם מַה שֶּׁזָּכַרְתְּ אֱמֶת, הִתְאַפְּקִי עַל צַעַר הָרְפוּאָה, וְסִבְלִי מְרִירוּת הַסַּם וְרֹעַ טַעֲמוֹ, אַחַר אֲשֶׁר תִּמָּנְעִי מִן הַמַּאֲכָל הָרַע שֶׁהָיִית רְגִילָה בוֹ. אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ: וּמַה הוּא הַמַּאֲכָל הָרַע אֲשֶׁר הָיִיתִי רְגִילָה בוֹ וְנוֹהֶגֶת?
אָמַר לָהּ הַשֵּׂכֶל: הִיא הַמִּדָּה הַמְגֻנָּה שֶׁגָּבְרָה עָלַיִךְ מֵרֵאשִׁיתֵךְ, וְכֹחוֹתֶיהָ הַמַּחֲזִיקִים אוֹתָהּ מִתְּחִלַּת גִּדּוּלֵךְ. אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ: וְאֵיזוֹ מִדָּה הִיא הַמִּדָּה הַזֹּאת, וּמָה הֵם הַכֹּחוֹת הַמַּחֲזִיקִים אוֹתָהּ?
המידות המגונות
אָמַר הַשֵּׂכֶל: הַמִּדּוֹת הַמְגֻנּוֹת שֶׁבָּךְ רַבּוֹת, אֲבָל שָׁרְשָׁן וְעִקָּרָן שְׁתַּיִם מִדּוֹת. אַחַת מֵהֶן, אַהֲבַת הַהֲנָאוֹת הַגּוּפִיּוֹת מִן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְהַמִּשְׁגָּל וּשְׁאָר צָרְכֵי גוּפֵךְ, וְהַמִּדָּה הַזֹּאת קָנִית אוֹתָהּ מִן שְׁכֵנֵךְ הָרַע וְהוּא גוּפֵךְ. וְהַמִּדָּה הַשֵּׁנִית, אַהֲבַת הַשְּׂרָרָה וְהַגְּדֻלָּה וְהַגֵּאוּת וְהַגַּבְהוּת וְהַקִּנְאָה, הִיא מְבִיאָה אוֹתָךְ לְמַעֵט בְּשִׁלּוּם הַגְּמוּל לְבַעַל הַטּוֹבָה אֶצְלֵךְ, וְהַמִּדָּה הַזֹּאת הִיא קְנוּיָה לָךְ מִשְּׁכֵנַיִךְ, אֲשֶׁר הִתְגַּדַּלְתְּ בֵּינֵיהֶם, וְהֵם אַחַיִךְ וּקְרוֹבַיִךְ*. אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ: וּמָה הֵם הַכֹּחוֹת שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְמָנְעָם מִמֶּנִּי?
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
42 - עבודת ה' חלק י"ח
43 - עבודת ה' חלק י"ט
44 - עבודת ה' חלק כ'
טען עוד
כוחות המידות שצריך למונעם
אָמַר הַשֵּׂכֶל: כֹּחוֹת הַמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה הֵם מוֹתְרֵי הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְהַלְּבוּשׁ וְהַתְּנוּמָה וְהַמְּנוּחָה וְהַשַּׁלְוָה וְהַדּוֹמֶה לָהֶן. אֲבָל כֹּחוֹת הַמִּדָּה הַשֵּׁנִית הֵם מוֹתְרֵי הַדִּבּוּר, וְרֹב* חֶבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, וְהִתְנָאוֹת לָהֶם, וְאַהֲבַת הַמַּהֲלָל וְהַכָּבוֹד מֵהֶם, וְהַקִּנְאָה בָהֶם בַּקִּנְיָנִים הָעוֹלָמִיִּים*, וְהַכְרִיחָם* בַּאֲשֶׁר בְּיָדָם, וּבַזּוֹת אוֹתָם, וּזְכֹר גְּנוּתָם, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְאִם מַה שֶּׁזָּכַרְתְּ מִכָּסְפֵּךְ וְרֹב חֶפְצֵךְ לִפְרֹעַ טוֹבוֹת הָאֱלֹהִים עָלַיִךְ אֱמֶת, הַרְחִיקִי מֵעָלַיִךְ מַה שֶּׁזָּכַרְתִּי לָךְ מִן הַכֹּחוֹת וְהַמִּדּוֹת בְּכָל יְכָלְתֵּךְ, וְאַחַר כָּךְ אַעֲלֶה אוֹתָךְ אֶל שַׁעַר אַחֵר מִן הָרְפוּאָה. אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ: זֶה יִקְשֶׁה עָלַי לְהִפָּרֵד מִמֶּנוּ מִפְּנֵי אֹרֶךְ* רְגִילוּתִי בּוֹ. לָכֵן הוֹרֵנִי, בְּאֵיזֶה פָּנִים יֵקַל עָלַי, בְּחַסְדֶּךָ.
קלות הפרידה מאבר חולה לתכלית בריאות הגוף
אָמַר הַשֵּׂכֶל: הֲלֹא יָדַעַתְּ, כִּי הַמַּשְׂכִּיל יֵקַל בְּעֵינָיו לִכְרֹת נֵתַח אֶחָד מִנְּתָחָיו וּלְהִפָּקֵד* אֵבֶר אֶחָד מִאֵבָרָיו, כְּשֶׁיֶּאֱרַע לוֹ בוֹ חֹלִי, וּמְפַחֵד מֵהִתְפַּשְּׁטוֹ* בִּשְׁאָר אֵבָרָיו, כְּשֶׁהוּא מֵבִין מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין שְׁנֵי הָעִנְיָנִים, וּמַכִּיר מַה שֶּׁיֵּשׁ* בֵּין שְׁתֵּי הָרָעוֹת. וְכֵן אַתְּ. אִם תִּרְצִי שֶׁתֵּקַל בְּעֵינַיִךְ פְּרִידַת מַה שֶּׁפְּרִידָתוֹ קָשָׁה, שִׂימִי אֶל לִבֵּךְ, הִשְׁתַּמְּשִׁי בְּבִינָתֵךְ, בְּשִׁקּוּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין הַטּוֹבָה אֲשֶׁר תַּגִּיעַ אֵלַיִךְ בְּהִפָּרְדֵךְ מִמֶּנּוּ, וְהָרָעָה אֲשֶׁר תִּמְצָא אוֹתָךְ בְּהַתְמָדַת חֶבְרָתוֹ, וְאָז יֵקַל בְּעֵינַיִךְ פְּרִידַת מַה שֶּׁיִּקְשֶׁה עָלַיִךְ מִמִּדּוֹתַיִךְ הַמְגֻנּוֹת. אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ: וּמַה הִיא הַטּוֹבָה שֶׁתַּגִּיעַ אֵלַי בִּפְרִידָתוֹ, וְהָרָעָה אֲשֶׁר תִּמְצָא אוֹתִי בְהַתְמָדָתוֹ?
הטוּב והרוע בפרידה
אָמַר הַשֵּׂכֶל: הַטּוֹבָה, שַׁלְוַת נַפְשֵׁךְ וּמְנוּחָתָהּ מִמַּאְפֵּל קַדְרוּת הָעוֹלָם, שֶׁהֲנָאוֹתָיו מְעֹרָבוֹת בַּעֲצָבִים* וְתַאֲווֹתָיו נִפְסָקוֹת*. וִיבִיאֵךְ זֶה לְהַכִּיר בָּאַחֲרִית* חֶזְקַת הַכָּרָתֵךְ* בְּבֵית מַרְגּוֹעֵךְ, וְשֶׁתִּשְׁתַּדְּלִי לוֹ, וְתָחוּשִׁי עָלָיו. וְהַשַׁעַר הַזֶּה מִשַּׁעֲרֵי הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הַצָּלָתֵךְ וְחַיּוּתֵךְ בָּהֶם. אַךְ הָרָעָה, שִׁיבַת דַּאֲגָתֵךְ, וְהַכְפָּלַת יְגוֹנֵךְ, וְהַתְמָדַת אֶבְלֵךְ, בְּהֶעְדֵּר מִשְׁאֲלוֹתַיִךְ* בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲשֶׁר אִם תַּגִּיעִי אֲלֵיהֶם תַּגִּיעִי אֶל הַהֶבֶל אֲשֶׁר אֵין לוֹ קִיּוּם וְלֹא הַתְמָדָה, כִּי הוּא הוֹלֵךְ אֶל זוּלָתֵךְ בְּלִי סָפֵק, וְלֹא יִשָׁאֵר בְּיָדֵךְ הָעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא תַגִּיעִי אֶל הַבָּא, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא תַגִּיעִי בּוֹ אֶל מִשְׁאֲלוֹתַיִךְ עִם* אֹרֶךְ הִשְׁתַּדְּלוּתֵךְ בָּהֶן. אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ: הֲבִינוֹתִי מַה שֶּׁזָּכַרְתָּ, וַאֲנִי מְקַוָּה שֶׁיֵּקַל בְּעֵינַי בַּעֲבוּרוֹ פְּרִידַת מַה שֶּׁהָיָה עָלַי קָשֶׁה קֹדֶם לָכֵן. אַךְ הוֹסֵף לִי שַׁעַר שֵׁנִי מֵאָפְנֵי הָרְפוּאָה, יוֹרֵנִי מַה שֶּׁחָפַצְתִּי בַּעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים.
השער השני
אָמַר הַשֵּׂכֶל: מֶמְשֶׁלֶת הַדָּבָר וּכְלָלוֹ שֶׁל עִנְיָן הוּא, שֶׁתְּקַבְּלִי עָלַיִךְ מִמִּי* שֶׁלְּמַעְלָה מִמֵּךְ מַה שָׁאַתְּ רוֹצָה שֶׁיְּקַבֵּל מִמֵּךְ עָלָיו מִי שֶׁהוּא לְמַטָּה מִמֵּךְ, עִם הִשְׁתַּנוּת הָעֲרָכִים*. וּמַה שֶּׁהוּא טוֹב בְּעֵינַיִךְ מִמֶּנּוּ וְיֵרַע לָךְ מִמַּעֲשֵׂהוּ, קַבְּלִי מִמִּי שֶׁלְּמַעְלָה מִמֵּךְ כָּמוֹהוּ. אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ: הוֹסִיפָה לִי פֵּרוּשׁ וּבֵאוּר.
___________________________________
אַחַיִךְ וּקְרוֹבַיִךְ – השפעה של החברה והסביבה הקרובה. וְרֹב וכו' – ריבוי העסק החברתי. בַּקִּנְיָנִים הָעוֹלָמִיִּים – הרכוש בעולם הזה. וְהַכְרִיחָם וכו' – להכריח אחרים שיתנו לו מה שבידם. אֹרֶךְ – ריבוי זמן. וּלְהִפָּקֵד – שייעדר. מֵהִתְפַּשְּׁטוֹ וכו' – התפשטות המחלה. מַה שֶּׁיֵּשׁ – מהי המשמעות של שתי האפשרויות, עשיית הניתוח וההימנעות ממנו. בַּעֲצָבִים – בעצבות. נִפְסָקוֹת – זמניות. בָּאַחֲרִית – מטרת האדם להגיע לעולם הבא. חֶזְקַת הַכָּרָתֵךְ – בידיעה מבוררת וחזקה. בְּהֶעְדֵּר מִשְׁאֲלוֹתַיִךְ – בלא להשיג את רצונותיך. עִם – על אף. מִמִּי – כלפי מי. הָעֲרָכִים – היחסים.
ביאורים
בדרכו הייחודית, מבאר לנו רבנו בחיי את הדרך הנכונה להגיע לתכלית המטרה בעולמנו על פי אותה הערה שכלית. הדיון בין השכל לנפש מבטא שני כוחות שיש באדם, כאשר הצד השכלי הוא הנותן את הכיוון האמיתי והבלעדי לדרך עבודת ה' הנכונה, והנפש היא הכוחות הטבעיים באדם שבאפשרותו לכוון בבחירתו למעלה או למטה, לרוח או לחומר. בבירור זה אנו מגלים שעל מנת שיוכל האדם לכוון את כוחותיו ורצונותיו לעבודת ה', עליו להתנקות משני גורמים מרכזיים המעכבים אותו מכך: התאוות החומריות והגאווה. הראשון נוגע לעולם החומר שבו, הקשור בקשר הדוק לגוף הגשמי שלו, והשני נוגע לעולם הנפש והמידות הזקוקים ליישור והכוונה.
שני תחומים אלו, כל עוד הם שוכנים באדם, הורסים בו כל חלקה טובה ומונעים ממנו להתקדם בעבודת ה'. הם מהווים את ההיפך הגמור מהשאיפות הזכות הרוחניות שראויות לאדם, בכך שכוחות אלו מסתירים ממנו את האמת הפנימית שבו. האדם מונע ונדחף לפעול בחייו על ידי השפעות חיצוניות, בין אם הן השפעת תאוות הגוף או השפעת החברה, דהיינו האנשים החיים סביבו שאיתם הוא בא במגע, ואין הוא נאמן לעולמו הפנימי. התאוות החומריות או הסביבה מכתיבים לו את דרכי הנהגתו, לעיתים אף בלי שירגיש בכך, והוא נשאר דרוך במקום וחסר התקדמות.
לשם כך נדרש האדם "לחתוך בבשר החי" ולוותר ויתורים כואבים. להתנתק מתאוותיו ומסביבתו הרעה, בניגוד להרגלו עד הנה. אלא שהאדם המשכיל מבין שלפעמים יש צורך לחתוך איבר אחד כדי להציל את כל הגוף. אם האדם מחליט ומצליח להתנתק מגורמים מעכבים אלו, עם כל הכאב שיש לו בכך בתחילת הדרך, הרי שבסופו של דבר הוא משנה את כיוון מחשבתו, ובמקום דאגתו על חסרון השגתו את ענייני העולם הזה, ישמח בהצלחתו להשיג את מנוחתו ושלוותו הרוחנית.
הרחבות
•כחו של הרגל
זֶה יִקְשֶׁה עָלַי לְהִפָּרֵד מִמֶּנוּ מִפְּנֵי אֹרֶךְ רְגִילוּתִי בוֹ. רבנו בחיי מתייחס לכוחו של ההרגל, שמושך אחריו את האדם. מצד אחד, אנחנו רוצים להימנע מההרגל ביחס לקיום המצוות, כדברי הפסוק: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מְלֻמָּדָה (מורגלת)" [ישעיה כט, יג]. בעניין זה פתח הרמח"ל את החלק המעשי של ספרו: "ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו... ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה" [מסילת ישרים ב]. בפרק שלאחר מכן מדגיש הרמח"ל את חשיבות ה'משמוש', כלומר "החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו". מצד שני, אנו מבקשים כל יום בברכות השחר " שתרגילנו בתורתך".
הרב קוק מיישב את הדברים באופן הבא: כדי לבטא בגופנו את משאלות לבנו הטובות יש צורך להרגיל את גופנו למעשים טובים, רק כך "ישובו החיים להיות זורמים בטבעם על פי קדושתה של תורה" [עולת ראיה א עמ' עו].
כך ניתן להבין את דברי הירושלמי , שרבי מתניה מודה לראשו, על שכורע מעצמו כשמגיע ל'מודים' בתפילת העמידה [ברכות ב, ד]: "כשמגיע למודים שלבו מוכנע בהודיה לה' יתברך... הראש נכפף מעצמו להשתחוות לו יתברך ואין צריך לפעולה וכוונת עשיה" [פרי צדיק ויקרא, עמלה של תורה ב].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
