ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכניעה חלק י"א

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה חובת הלבבות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ג אלול תשע"ד

הכניעה חלק י"א

כ"ג אלול תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל

פֶּרֶק שְׁבִיעִי
חמשת סימני הכניעה
אֲבָל הַסִּימָנִים, שֶׁבָּהֶם תִּתְבָּרֵר* הַכְּנִיעָה מִן הַנִּכְנָע כְּשֶׁיֵּרָאוּ בּוֹ, הֵם חֲמִשָּׁה.

מושל ברוחו
אֶחָד מֵהֶם, בְּעֵת חֹזֶק כַּעֲסוֹ עַל מִי שֶׁמְּבַזֶּה אוֹתוֹ בֵּין בְּמַאֲמָר* בֵּין בְּמַעֲשֶׂה, שֶׁאִם יִמְשֹׁל בְּרוּחוֹ* וְיִמְחַל, אַחַר הַיְכֹלֶת* לְהִנָּקֵם, מֵעֲנָוָה* וְשִׁפְלוּת, יוֹרֶה עַל בֵּרוּר כְּנִיעָתוֹ.
מצדיק עליו את הדין
וְהַשֵּׁנִי, כְּשֶׁיִּפְגָּעֵהוּ פֶּגַע בְּמָמוֹנוֹ אוֹ יִקְרֵהוּ מִקְרֶה בִּקְרוֹבָיו, אִם יַגְבִּיר הַסֵּבֶל עַל הַחֲרָדָה*, וְיִרְצֶה בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא, וְיַצְדִּיק אֶת דִּינוֹ, יוֹרֶה עַל כְּנִיעָתוֹ הַטּוֹבָה וְשִׁפְלוּתוֹ לֵאלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב עַל אַהֲרֹן בְּמַה שֶּׁאֵרְעוֹ בְּמוֹת נָדָב וַאֲבִיהוּא (וַיִּקְרָא י, ג): "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", וְאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים לז, ז): "דּוֹם לַייָ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ", וְנֶאֱמַר (עָמוֹס ה, יג): "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם".

בזיון השבח שמשבחים אותו
וְהַשְּׁלִישִׁי, כְּשֶׁיִּתְפַּרְסֵם עִנְיָנוֹ אֵצֶל בְּנֵי אָדָם בְּטוֹבָה אוֹ בְּרָעָה, שֶׁאִם יְשַׁבְּחוּהוּ עַל טוֹבָה שֶׁעָשָׂה, יִבֶז* לִמְשַׁבְּחוֹ עָלֶיהָ, וְתִהְיֶה נְקַלָּה בְּנַפְשׁוֹ* וּקְטַנָּה בְּעֵינָיו מִהְיוֹתָהּ מְקֻבֶּלֶת וּרְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, לְקַטְנוּתָהּ נֶגֶד* מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִכִּפְלֵי הַטּוֹבָה* הַהִיא, וְיֹאמַר לִמְשַׁבְּחוֹ: רַב לְךָ, אָחִי, כִּי אֵינָהּ* נֶגֶד עֲוֹנוֹתַי אֶלָּא כְּנִיצוֹץ מִן הָאֵשׁ בַּיָּם. וַאֲפִלּוּ אִם תִּהְיֶה נֶחְשֶׁבֶת לִמְאוּמָה, אֵיךְ אֵדַע אִם הִיא נִצֶּלֶת מִפִּגְעֵי הַהֶפְסֵד* הַמַּשִּׂיגִים אוֹתָהּ, עַד שֶׁיְּקַבְּלֶנָּה הַבּוֹרֵא מִמֶּנִּי וְלֹא יְשִׁיבֶנָּה עָלַי וְיַשְׁלִיכֶנָּה בְּפָנַי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה א, יב): "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי", וְאָמַר (יְשַׁעְיָה א, יג): "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי".
כָּל שֶׁכֵּן אִם יְשַׁבְּחֶנוּ בְשֶׁקֶר, שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחִיק הַדָּבָר הַהוּא מֵעַצְמוֹ, וְיֹאמַר לַמְסַפֵּר: דַּי לִי, אָחִי, בְּקִצּוּרִי* בְּמַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ לַבּוֹרֵא, אַל תְּקַבֵּץ* עָלַי עֲוֹן קִצּוּרִי וַעֲוֹן הַשֶּׁבַח בְּמַה שֶּׁלֹּא עָשִׂיתִי, כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ עֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי יוֹתֵר מִמֶּךָּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים נא, ה): "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע".

הודאה על חטאים
וְאִם יִזָּכֵר בְּרָעָה שֶׁעָשָׂה, יוֹדֶה עַל נַפְשׁוֹ* בְקִצּוּרוֹ, וְאַל יְחַזֵּר אַחַר אֲמַתְלָאוֹת לְהִנָּקוֹת מִמֶּנָּה וּלְזַכּוֹת עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יְהוּדָה (בְּרֵאשִׁית לח, כו): "צָדְקָה מִמֶּנִּי". וְאַל יִשְׁתַּדֵּל לְהַכְלִים וּלְהַכְחִישׁ הַמְסַפֵּר, וְאַל יַאֲשִׁימֶנּוּ עַל אֲשֶׁר גִּלָּה אוֹתוֹ, אֲבָל יֹאמַר לוֹ: אָחִי, מַה שִּׁעוּר* מַה שֶּׁהִשְׁקַפְתָּ עָלָיו מֵרֹעַ מַעֲשַׂי אֵצֶל מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתָּ מִמֶּנִּי, אֲשֶׁר הֶאֱרִיךְ לִי הַבּוֹרֵא סִתְרוֹ בָהֶם, וְאִלּוּ הָיָה נִגְלֶה לְךָ רֹעַ מַעֲשַׂי וַעֲוֹנוֹתַי, הָיִיתָ בּוֹרֵחַ מִמֶּנִּי וּמְפַחֵד מֵעֹנֶשׁ הַבּוֹרֵא עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֶחָד מִן הַמְשׁוֹרְרִים: חֲטָאַי לוּ יְרִיחוּן בָּם שְׁכֵנַי, אֲזַי בָּרְחוּ וְרָחֲקוּ מִן גְּבוּלִי. וְאָמַר אִיּוֹב (אִיּוֹב לא, לג): "אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי".
ההתנהגות בזמן שמספרים עליו שקר
וְאִם מַה שֶּׁסִּפְּרוּ עָלָיו שֶׁקֶר, יֹאמַר לַמְסַפֵּר: אָחִי, אֵין מִן הַתֵּמַהּ מַה שֶּׁהִצִּלַנִי הַבּוֹרֵא מֵעֲשׂוֹת מַה שֶּׁתָּלִיתָ בִי אֵצֶל* רֹב הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר גְּמָלַנִי, אַךְ הַתֵּמַהּ סִתְרוֹ עָלַי* בְמַה שֶּׁהוּא יוֹתֵר מְגֻנֶּה וְגָדוֹל מְאֹד מִמַּה שֶּׁסִּפַּרְתָּ עָלַי. הֶרֶף* אָחִי, וַחֲמֹל עַל זְכֻיּוֹתֶיךָ, שֶׁלֹּא תֹאבַדְנָה מִמְּךָ וְלֹא תַרְגִּישׁ, כִּי כְבָר נֶאֱמַר עַל אֶחָד מִן הַחֲסִידִים שֶׁזָּכְרוּ אוֹתוֹ לְרָעָה, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוֹ הַדָּבָר שָׁלַח לַמְדַבֵּר בּוֹ כְּלִי מָלֵא מִזִּמְרַת אַרְצוֹ* וְכָתַב אֵלָיו: הִגִּיעַנִי שֶׁשָּׁלַחְתָּ לִי מִנְחָה מִזְּכֻיּוֹתֶיךָ, וּגְמַלְתִּיךָ בָזֶה.
המדברים בגנות אחרים
וְאָמַר אֶחָד מִן הַחֲסִידִים: הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם יָבוֹאוּ לְיוֹם הַחֶשְׁבּוֹן, וּכְשֶׁמַּרְאִים לָהֶם מַעֲשֵׂיהֶם, יִמְצְאוּ בְסֵפֶר זְכֻיּוֹתָם זְכֻיּוֹת שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתָן, וְיֹאמְרוּ: לֹא עָשִׂינוּ אוֹתָן. וְיֵאָמֵר לָהֶם: עָשָׂה אוֹתָן אֲשֶׁר דִּבֵּר בָּכֶם וְסִפֵּר בִּגְנוּתְכֶם. וְכֵן כְּשֶׁיֶּחְסַר מִסְפַּר זְכֻיּוֹת הַמְסַפְּרִים בִּגְנוּתָם, יְבַקְשׁוּ* אוֹתָן בָּעֵת הַהִיא, וְיֵאָמֵר לָהֶם: אָבְדוּ מִכֶּם בְּעֵת שֶׁדִּבַּרְתֶּם בִּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וְכֵן יֵשׁ מֵהֶם גַּם כֵּן שֶׁיִּמְצְאוּ בְּסֵפֶר חוֹבוֹתָם חוֹבוֹת שֶׁלֹּא עָשׂוּ, וּכְשֶׁאוֹמְרִים: לֹא עֲשִׂינוּן, יֵאָמֵר לָהֶם: נוֹסְפוּ עֲלֵיכֶם בַּעֲבוּר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁדִּבַּרְתֶּם בָּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים עט, יב): "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי". וְעַל זֶה הִזְהִירָנוּ הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ (דְּבָרִים כד, ט): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ".
___________________________________
תִּתְבָּרֵר – יוכח שהכניעה בו אמיתית. בְּמַאֲמָר – בדיבור. יִמְשֹׁל בְּרוּחוֹ – יהא שליט על כוחותיו וימחל. אַחַר הַיְכֹלֶת – למרות שביכולתו. מֵעֲנָוָה – מחמת ענווה ימנע מלנקום. יַגְבִּיר הַסֵּבֶל וכו' – יגביר את סבלנותו וקבלת הדין על הזעזוע הנפשי שלו מחמת הצרה. יִבֶז – יבוז. נְקַלָּה בְּנַפְשׁוֹ וכו' – הטובה שעשה תהיה חסרת ערך בעיניו לעומת חיובו לבורא. נֶגֶד – מול, לעומת. מִכִּפְלֵי הַטּוֹבָה וכו' – היה חייב לעשות מעשה טוב זה כפליים ממה שעשה. כִּי אֵינָהּ וכו' – המעשה הטוב שעשיתי מול ריבוי עוונותיי לא נחשב. נִצֶּלֶת מִפִּגְעֵי הַהֶפְסֵד – המעשה נעשה ללא פגמים הפוגמים בו כמו כוונות לא מתאימות, לא לשם שמים. בְּקִצּוּרִי – במיעוטי. תְּקַבֵּץ – תוסיף. יוֹדֶה עַל נַפְשׁוֹ וכו' – יודה בזאת שהוא ממעט בעבודת ה' ולא יחפש תירוצים על מנת לנקות עצמו מהרעה שעשה. מַה שִּׁעוּר וכו' – מה שגילית שעשית, ככלום הוא חשוב מול עוונות שלא ידעת עליהם. אֵצֶל – טובה זו ביחד עם הרבה טובות. סִתְרוֹ עָלַי – שה' מסתיר את מעשי הרעים. הֶרֶף – הרפה, עזוב מלעסוק בזה. מִזִּמְרַת אַרְצוֹ – דברים משובחים שבארצו. יְבַקְשׁוּ – יחפשו.

ביאורים
בפרק הקודם עסקנו במעשים המצופים מהכנוע, אך מציאותם או העדרם אינה בהכרח קשורה במציאות הכניעה. חמשת העניינים אותם נראה בפרק זה, מוכרחים להימצא לנכנע. בהתקיימם, מורים הם בבירור על מציאות הכניעה והעדרם צריך להדליק נורה אדומה אצל החושב שנכנע הוא.
א. השליטה העצמית בזמן כעס. ביזוי מעורר את האדם לתגובה. הוא מערער אותו, פוגע במעמדו, והתגובה, המבטאת את הצורך של האדם לשמור על קיומו, היא טבעית. מהנכנע נדרשת הבלגה. אמנם יש לשים לב שההבלגה זו אין מקורה בגאווה. הגאוותן מבליג כיוון שאינו מחשיב כלל את העולב בו. הכנוע רואה במבזה שליח של הקב"ה, כדברי דוד המלך על שמעי בן גרא שעה שקללו: "כי ה' אמר לו קלל את דוד" (שמואל ב טז, י).
ב. קבלת גזירת ה' בשלווה. פגיעה בממון או במשפחה מערער את האדם, והוא מתמלא בפחד וזעזוע. בעל גאווה חי את חייו כאדון על עצמו, וכשלפתע הוא מאבד את השליטה בהם, נתקף חרדה, ולעיתים אף בא בטרוניה כלפי הקב"ה שאמור, לדעתו, להטיב לו. לעומתו, הכנוע, מכיר בכך שהבורא הוא השליט על חייו. לפיכך על אף כאבו וצערו המרובים, הוא מקבל את גזירת ה' בשלווה. הוא מכיר בכך שכל שיש לו מקורו בחסד הבורא עליו, ולפיכך לא מתלונן כאשר הקב"ה מחליט לחסוך ממנו חלק קטן מחסדיו.
ג. התגובה הנכונה לשבח או גנאי הנאמר לו על ידי הזולת. שבח גורם לגאווה. הכרת האחרים בערכו, משדרת לו שערכו אכן ממשי. תגובת הכנוע לזה מתחלקת בין אם השבח ראוי ואמיתי, לבין אם נאמר לשווא. אם נכון הדבר, עונה בעל הכניעה שאכן אמת שכך עשה, אך לעומת חובתו לבורא אין המצוה הזו נחשבת כלל. וממשיך ומסביר שבמאזן מצוות-עבירות, המצוה שעשה נבלעת בים החובות. כמו כן, על מנת שמעשה יהיה מושלם ומקובל אצל הקב"ה, עליו להיעשות בכוונה טהורה ובשלמות הפרטים, ולולי זה המעשה חסר. במידה ובשקר שיבחו אותו, מבקש הכנוע מהמשבח שלא יוסיף לו עניינים עליהם עתיד להתחייב מול הקב"ה. מכיר הוא את חסרונותיו ואינו צריך שיוסיפו על עוונותיו בשבח שאינו נכון.
ואם דברי גנאי הופנו אליו, במידה ואמת הדבר, הכנוע מודה ואינו מנסה להתחמק. אם שקר הדבר, הוא עונה שבעניין זה לא חטא, אמנם עניינים רבים עליו לתקן, עניינים הידועים רק לבוראו.
מובן שאין משמעות לתגובות הכנוע למשבחיו או מגניו אם תהיינה מן השפה ולחוץ, וכן אין צורך שאכן יאמר זאת בפועל. שורש הכל הוא המודעות העצמית שלו לחסרונותיו המרובים וחובותיו לה', ותגובתו, אם יבחר להגיב, צריכה לנבוע מהכרה זו. רק כך יוכל באמת לקבל גנאי ולהתעלם מהשבחים.

הרחבות
•זכויות יכולות לעבור מאדם לאדם?
יִמְצְאוּ בְסֵפֶר זְכֻיּוֹתָם זְכֻיּוֹת שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתָן. דבר זה טעון ביאור, כיצד נוספות לאדם זכויות שלא עשאן מחמת שבעליהן דיבר בגנותו, וכן להיפך: כיצד נגרעות מאדם זכויות ועוברות לאדם שדיבר עליו גנות? הרי הזכויות נובעות ממעשה האדם, ומבטאות את מדריגתו הרוחנית ולכן הן שייכות באופן מהותי לעושיהן!
הרב דסלר מבאר, שאין כוונת רבנו בחיי שישנה 'העברת' זכויות מאדם לאדם, אלא הגנות גורמת שזכויות אומרה יגרעו וזכויות האדם עליו אמרו את הגנות יגדלו. העיקרון העומד ביסוד הדברים הוא, שככל שמעלת אומר הגנות גדולה יותר כך חמורה יותר הגנות שאומר. אם אדם בעל זכויות אומר גנות, העבירה חמורה יותר מחמת זכויותיו, ולכן הוא מאבד אותם. באותה מידה, פגיעת האדם עליו נאמרה הגנות גדלה לפי שיעור קומתו הרוחנית של אומר הגנות. לכן, הוא מקבל שכר לפי זכויותיו של אומר הגנות. באופן זה המצוות אובדות מאומר הגנות ומגיעות אל האדם עליו אמרו את הגנות [מכתב מאליהו ד עמ' 214].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il