מפסיד ב': השחוק והלצון

אַךְ הַשֵּׁנִי הִנֵּה הוּא קָשֶׁה מְאֹד, וְהוּא הַשְּׂחוֹק וְהַלָּצוֹן, כִּי מִישֶׁטּוֹבֵעַ בָּם הוּא כְּמִי שֶׁטּוֹבֵעַ בַּיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁקָּשֶׁה מְאֹדלְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ, כִּי הִנֵּה הַשְּׂחוֹק הוּא מְאַבֵּד אֶת לֵב הָאָדָם, עַדשֶׁכְּבָר אֵין הַטַּעַם וְהַדֵּעָה מוֹשֶׁלֶת בּוֹ, וַהֲרֵי הוּא כְּשִׁכּוֹר אוֹשׁוֹטֶה, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לָתֵת לָהֶם עָרְמָה* אוֹ לְהַנְהִיגָם, כִּי אֵינָםמְקַבְּלִים הַנְהָגָה. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיוהַשָּׁלוֹם (קהלת ב, ב), "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַהזֹּה עֹשָׂה". וַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (אבות ג, יג),"שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִים אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה*", כִּיאַף עַל פִּי שֶׁחֲמוּרָה הִיא הָעֶרְוָה אֵצֶל כָּל בֶּן-דָּת, וְלִבּוֹ יָרֵאמִקְּרֹב אֵלֶיהָ, מִכֹּחַ הַצִּיּוּר שֶׁכְּבָר נִצְטַיֵּר בְּשִׂכְלוֹמֵאֲמִתַּת גֹּדֶל פִּשְׁעָהּ וְרֹב עָנְשָׁהּ, הִנֵּה הַשְּׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁמַמְשִׁיכִים אוֹתוֹ מְעַט מְעַט וּמַקְרִיבִים אוֹתוֹ הָלוֹךְ וְקָרֵבשֶׁתִּהְיֶה הַיִּרְאָה סָרָה מֵעָלָיו מְעַט מְעַט מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה עַדשֶׁיַּגִּיעַ אֶל הֶעָווֹן עַצְמוֹ וְיַעֲשֵׂהוּ. וְכָּל כָּךְ לָמָּה? לְפִישֶׁכְּמוֹ שֶׁכָּל מְצִיאוּת הַזְּהִירוּת תָּלוּי בְּשִׂימַת הַלֵּב עַלהַדָּבָר, כֵּן כָּל עַצְמוֹ שֶׁל הַשְּׂחוֹק אֵינוֹ אֶלָּא מֵסִיר הַלֵּב מִןהַמַּחֲשָׁבוֹת הַיְשָׁרוֹת וְהָעִיּוּנִיּוֹת, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא יָבוֹאוּהִרְהוּרֵי הַיִּרְאָה בְּלִבּוֹ כְּלָל.

וְתִרְאֶה קוֹשִׁי הַלָּצוֹן וְהַשְׁחָתָתוֹ הָרַבָּה, כִּי כְּמוֹ הַמָּגֵןהַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן אֲשֶׁר יַשְׁמִיט וְיַפִּיל מֵעָלָיו הַחִצִּיםוּמַשְׁלִיכָם לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחַ אוֹתָם שֶׁיַּגִּיעוּ אֶל גּוּף הָאָדָם,כֵּן הַלָּצוֹן בִּפְנֵי הַתּוֹכֵחָה וְהַמַּרְדּוּת, כִּי בְּלֵיצָנוּת אֶחָדוּבִשְׂחוֹק קָטָן יַפִּיל הָאָדָם מֵעָלָיו רִבּוּי גָּדוֹל מִן הַהִתְעוֹרְרוּתוְהַהִתְפַּעֲלוּת, מַה שֶּׁהַלֵּב מִתְעוֹרֵר וּמִתְפַּעֵל בְּעַצְמוֹ מִדֵּירְאוֹתוֹ אוֹ שָׁמְעוֹ עִנְיָנִים שֶׁיְּעִירוּהוּ אֶל הַחֶשְׁבּוֹןוְהַפִּשְׁפּוּשׁ בַּמַּעֲשִׂים, וּבְכֹחַ הַלֵּיצָנוּת יַפִּיל הַכֹּל לָאָרֶץוְלֹא יַעֲשֶׂה בּוֹ רֹשֶׁם כְּלָל, וְלֹא מִפְּנֵי חֻלְשַׁת הָעִנְיָנִים וְלֹאמִפְּנֵי חֶסְרוֹן הֲבָנַת הַלֵּב, אֶלָּא מִפְּנֵי כֹּחַ הַלָּצוֹן הַהוֹרֵס כָּלעִנְיְנֵי הַמּוּסָר וְהַיִּרְאָה.

וְהִנֵּה הַנָּבִיא יְשַׁעְיָה הָיָה צוֹוֵחַ עַל זֶה כִּכְרוּכְיָא,* כִּי הָיָהרוֹאֶה שֶׁזֶּה הָיָה מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מַנִּיחַ מָקוֹם לְתוֹכְחוֹתָיושֶׁיַּעֲשׂוּ רֹשֶׁם וְהָיָה מְאַבֵּד תִּקְוָתָם שֶׁל הַחוֹטְאִים, וְהוּא מַהשֶּׁאָמַר (ישעיה כח, כב), "וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּמוֹסְרֵיכֶם". וּכְבָר גָּזְרוּ אֹמֶר חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודהזרה יח ע"ב), שֶׁהַלֵּץ מֵבִיא הַיִּסּוּרִין עָלָיו. וְהוּא מַהשֶּׁהַכָּתוּב עַצְמוֹ מְבָאֵר בְּפֵרוּשׁ (משלי יט, כט), "נָכוֹנוּלַלֵּצִים שְׁפָטִים*", כִּי זֶה הוּא דָבָר שֶׁהַדִּין נוֹתֵן אוֹתוֹ, כִּימִי שֶׁמִּתְפַּעֵל מִן הַהִתְבּוֹנְנוּת וּמִן הַלִּמּוּדִים, אֵינוֹ צָרִיךְשֶׁיִּתְיַסֵּר בְּגוּפוֹ, כִּי כְּבָר יָשׁוּב מֵחַטֹּאתָיו בְּלִי זֶה – מִכֹּחַהִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה שֶׁיִּוָּלְדוּ בִּלְבָבוֹ עַל יְדֵי מַה שֶּׁיִּקְרָא אוֹשֶׁיִּשְׁמַע מִן הַמּוּסָרִים וְהַתּוֹכֵחוֹת. אַךְ הַלֵּצִים שֶׁאֵינָםמִתְפַּעֲלִים מִן הַתּוֹכֵחוֹת מִפְּנֵי כֹּחַ לֵיצָנוּתָם, אֵין לָהֶם תִּקּוּןאֶלָּא הַשְּׁפָטִים, שֶׁאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה לָהֶם כֹּחַ בְּלֵיצָנוּתָםלִדְחוֹתָם מֵעֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִדְחוּ הַמּוּסָרִים. וְהִנֵּה כְּפִי חֹמֶרהַחֵטְא וְתוֹלְדוֹתָיו, הֶחְמִיר הַשּׁוֹפֵט הָאֲמִתִּי בְּעָנְשׁוֹ, וְהוּא מַהשֶּׁלִּמְּדוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה יח ע"ב), "קָשָׁההַלֵּיצָנוּת – שֶׁתְּחִלָּתוֹ יִסּוּרִין וְסוֹפוֹ כְלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהכח, כב), "פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם* כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָהשָׁמָעְתִּי" וְגוֹ'.

_____________________________________

עָרְמָה – חכמה. לְעֶרְוָה –איסורי עריות. כִּכְרוּכְיָא – כעוף בעל קול חזק. שְּׁפָטִים – מכותויסורים. יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם – יתחזקו ייסוריכם.

פרקה'   ז חשוון

ביאורים

הסיבההשנייה שמונעת מהאדם להיות זהיר היא ה'ליצנות', או בלשוננו 'ציניות'. מהיהליצנות ומניין היא נובעת? לץ הוא אדם שכאשר מוכיחים אותו הוא מבטל זאת בהינף יד.כמו מגן משוח בשמן שהחיצים אינם עוברים דרכו. מה עומד בשורש נפשו של הלץ?הרמח"ל ממשיל את הלץ לשיכור או שוטה. שני אלו הם חסרי דעה. הדעה באדם היא הכחשמבדיל בין דבר לדבר. אנו מברכים את ברכת 'המבדיל בין קודש לחול' דווקא בברכת'חונן הדעת' מכיוון שזהו כוחה של הדעת. שוטה ושיכור אינם יכולים להבחין בין דבריםשונים, וכך גם הלץ. הוא מתבונן על העולם בעיניים ה'ליציות' שלו ואומר: "אין באמתדבר שהוא חשוב בעולם הזה. כל האנשים אינטרסנטים. כולם נגועים. אין אחד שעושה דברמבלי שמאחורי המילים היפות מסתתרת איזו טובת הנאה. אין ערך ששווה למסור עליו אתהנפש. הכל מזויף וצבוע". אין הבדל, בעיניו, בין אדם ערכי ואידיאליסט לאחרוןהפושעים, בין רב גדול לראש המאפיה. אין, לדעתו, משהו אמיתי וערכי. לכן הוא דומהלשיכור שהכל בעיניו אותו דבר. אין לו דעה ויכולת הבחנה בין אמת לשקר. זו הסיבה לכךשכשהוא שומע תוכחה, או איזה דיבור של אמת המנסה לחדור אל ליבו, הוא דוחה אותםבבוז. הוא אינו יכול לתקוף את תוכן התוכחה אלא 'יורד' על מי שאומר אותה. הוא אינויכול להתמודד מול האמת, אבל ברגע שמי שאומר את האמת הוא לא אמיתי, לטענתו, גםלדבריו אין טעם והם הופכים לתפלים וחסרי משמעות.

זותנועה נפשית שצריך לעקור מהשורש. אדם שאינו מבחין שיש בעולם הזה אנשי אמת ותורתאמת לעולם לא יוכל להתקדם. אך לאחר שנלחמנו נגד המפסיד הראשון, התקשרנו לתורהוקבענו עיתים אנו מגלים שיש עולם ערכי ומרומם וזה יעקור מתוכנו את הציניותוהליצנות.

הרחבות

•השמחההבריאה והרצויה

הַשְּׂחוֹק וְהַלָּצוֹן.הרמב"ם מסביר מהי השמחה המאוזנת והרצויה: "לא יהא אדם בעל שחוקומהתלות ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדםלערוה, וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פניםיפות..." [הלכות דעות ב, ז].

•כיצדהשחוק מרגיל לערווה

מַרְגִּילִים אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה.רבי משה אלמושנינו מסביר מדוע שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה:"וזה כי השחוק והקלות ראש בלי ספק הם מפאת החומר, והם הוראה לבלתיהיותו נכנע אל השכל, כי השכל לא ישפוט לעולם שיהיה השחוק והקלות ראש נבחר בשוםזמן, רק הם התעוררות מפאת החומר, ושאין השכל שולט עליו, ועל כן הם מרגילין לערוה,כי מזה יבוא החומר לנטות אחר התאוות כולם במרוצה נמרצת" [פרקי משה,אבות ג, יג].