ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְהִנֵּה דִבַּרְנוּ עַד הֵנָּה מֵעַנְוַת הַמַּחֲשָׁבָה,
נְדַבֵּר עַתָּה מֵעַנְוַת הַמַּעֲשֶׂה, וְהִיא תִּתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים, בְּהִתְנַהֵג עַצְמוֹ בְּשִׁפְלוּת, בִּסְבוֹל הָעֶלְבּוֹנוֹת, בִּשְׂנֹא הָרַבָּנוּת וּבְרוֹחַ מִן הַכָּבוֹד, בַּחֲלֹק כָּבוֹד לַכֹּל.
הָאֶחָד הוּא בְּהִתְנַהֵג בְּשִׁפְלוּת וְזֶה רָאוּי שֶׁיִהְיֶה בְּדִבּוּרוֹ, בַּהֲלִיכָתוֹ, בְּשִׁבְתּוֹ וּבְכָל תְּנוּעוֹתָיו.
בְּדִבּוּרוֹ – אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו ע"א), "לְעוֹלָם יִהְיֶה דִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת", וּמִקְרָא מָלֵא הוּא (קהלת ט, יז), "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ דְבָרָיו דִּבְרֵי כָבוֹד וְלֹא דִבְרֵי בִזָּיוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי יא, יב), "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב", וְאוֹמֵר (שם יח, ג), "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז".*
בַּהֲלִיכָתוֹ – אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פח ע"ב), "שָׁלְחוּ מִתָּם,* אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, שָׁיֵף עָיֵל, שָׁיֵף נָפֵק".* וְלֹא יֵלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא בִּכְבֵדוּת גָּדוֹל עָקֵב בְּצַד גֻּדָּל, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הוֹלֵךְ לַעֲסָקָיו. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות מג ע"ב), "כָּל הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, כְּאִלּוּ דוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה", וּכְתִיב (ישעיה י, לג), "וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדֻעִים".
בְּשִׁבְתּוֹ – שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ בֵּין הַשְּׁפָלִים וְלֹא בֵּין הָרָמִים, וְהוּא גַם כֵּן מִקְרָא מָלֵא (משלי כה, ו), "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד" וְגוֹ'. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּוַיִּקְרָא רַבָּה (א, ה), "הַרְחֵק מִמְּקוֹמְךָ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת וָשֵׁב עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ עֲלֵה. וְאַל תַּעֲלֶה* שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ רֵד".
וְעַל כָּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא פה ע"ב), "כָּל מִי שֶׁמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשֶׂה גָדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא", וּכְנֶגֶד זֶה אָמְרוּ (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שסא), "הָסִר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִם הָעֲטָרָה" (יחזקאל כא, לא) – "כָּל מִי שֶׁהוּא גָדוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה קָטָן בָּעוֹלָם הַבָּא", וּמִנַּהּ* לְהֵפֶךְ – מִי שֶׁהוּא קָטֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה, זְמַן גְּדֻלָּתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאָמְרוּ (סוטה ה ע"ב), "לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כָּל הָרִים וּגְבָעוֹת וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי", וְזֶה מִפְּנֵי שִׁפְלוּתוֹ, וְכֵן אָמְרוּ (ראש השנה יז ע"ב), "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" (מיכה ז, יח) – "לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם".*
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא סְבִילַת הָעֶלְבּוֹנוֹת.* וְהִנֵּה בְּפֵרוּשׁ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה יז ע"א), "לְמִי נוֹשֵׂא עָווֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע". וְאָמְרוּ עוֹד (שבת פח ע"ב), "הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה, לא), "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".
וְסִפְּרוּ מִגֹּדֶל עַנְוָתוֹ שֶׁל בָּבָא בֶּן בּוּטָא, זֶה לְשׁוֹנָם (נדרים סו ע"ב), "הַהוּא בַּר-בָּבֶל* דְּסָלִיק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נָסִיב אִתְּתָא, אָמַר לָהּ, בַּשִּׁילִי לִי תְּרֵי טַלְפֵי וְכוּ', אָמַר לָהּ, זִילִי אַיְיתִי לִי תְרֵי בּוּצִינִי, אָזְלַת וְאַיְתִי לֵיהּ תְּרֵי שְׁרַגֵי, אָמַר לָהּ, זִילִי תַּבְרִי יָתְהוֹן עַל רֵישָׁא דְּבָּבָא. הֲוָה יָתִיב בָּבָא בֶּן בּוּטָא וְדָאִין דִּינָא, אָזְלַת וְתַבְרַת יַתְהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ, אָמַר לָהּ, מָה הָדֵין דַּעֲבַדְתְּ? אָמְרָה לוֹ, כָּךְ צִוַּנִי בַעְלִי. אָמַר, עָשִׂית רְצוֹן בַּעְלֵךְ, הַמָּקוֹם יוֹצִיא מִמֵּךְ שְׁנֵי בָנִים כְּבָּבָא בֶּן בּוּטָא"
וְהִלֵּל כְּמוֹ כֵן סִפְּרוּ מֵרֹב עַנְוְתָנוּתוֹ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (ל ע"ב), זֶה לְשׁוֹנָם, "תָּנוּ רַבָּנָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְתָן כְּהִלֵּל" וְכוּ', וְרַבִּי אַבָּהוּ אַחֲרֵי רֹב עַנְוָתוֹ מָצָא שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לִהְיוֹת רָאוּי לִיקָּרֵא עָנָו, זֶה לְשׁוֹנָם (סוטה מ ע"א), "אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא* עַנְוְתָנָא אֲנָא, כֵּיוָן דְּחָזֵינָא לְרַבִּי אַבָּא דְעַכּוֹ, דְּאָמַר אִיהוּ חַד טַעֲמָא, וְאָמַר אָמוֹרֵיה חַד טַעֲמָא וְלָא קָפִּיד, אֲמֵינָא, לָאו עַנְוְתָנָא אֲנָא".
___________________________________
בָּא גַם בּוּז – דרך הרשע לבזות אחרים. שָׁלְחוּ מִתָּם – שלחו מא"י לבבל. שָׁיֵף עָיֵל, שָׁיֵף נָפֵק – מתכופף ונכנס מתכופף ויוצא (דרך ענווה). וְאַל תַּעֲלֶה וכו' – אל תשב במקום הראוי לך בעיניך, שמא יאמרו לך רד. וּמִנַּהּ – ומכאן נלמד. כְּשִׁירַיִם – כטפל. סְבִילַת הָעֶלְבּוֹנוֹת – סופג עלבונות בשקט. הַהוּא בַּר בָּבֶל וכו' – אדם מבבל עלה לארץ ישראל ונשא אישה (ושפת הדיבור שלהם הייתה שונה). אמר לה 'בשלי לי שתי רגלי בהמה' בישלה לו שני גרגירי עדשים, כעס עליה. למחרת אמר לה 'בשלי לי כמות קטנה הנקראת 'גריוא', בשלה לו כמות גדולה ביותר (כפי המקובל בא"י כ'גריוא'). אמר לה הביאי לי שני אבטיחים הלכה והביאה לו שני נרות. אמר לה לכי ותשברי אותם על 'רישא דבבא' (= ראש השער) היה יושב החכם התנא בבא בן בוטא באותה שעה ודן דין (חשבה האישה שבעלה התכוון ל'בבא בן בוטא'), הלכה ושברה את הביצים על ראשו. אמר לה החכם 'מה זאת עשית?'. אמרה לו: 'כך ציווני בעלי'. אמר לה החכם וכו'. מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא וכו' – מתחילה הייתי אומר 'אני ענוותן', אך מאז שראיתי את ר' אבא מהעיר עכו שאמר בדרשתו טעם הלכה מסוימת והמתורגמן (שתפקידו להשמיע בקול את דברי החכם לציבור) בתרגומו אמר טעם אחר ור' אבא לא הקפיד עליו, אמרתי: 'לא ענוותן אני'.
ביאורים
הענווה היא מידה שהופכת להיות תכונת נפש. כמו כל המידות היא מתבטאת גם במעשים חיצוניים. כמו שאדם חכם אומר דברים חכמים, אבל לא זה מה שהופך אותו להיות חכם. גם אם פיו לא היה מפיק דברי חכמה אלא היה שותק – עדיין היה חכם. דברי החכמה שהוא אומר הם רק פועל יוצא מהיותו חכם. כך גם אצל העניו. קודם כול הוא עניו, והדבר מתבטא כמובן גם במעשיו. מעשים של ענווה אינם בהכרח מעידים על ענווה, אבל העניו בהכרח יתנהג גם במעשיו בענווה. על דבר זה אנו אומרים בכל בוקר לפני תפילת שחרית – "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי". אדם שיש לו יראת שמים והוא בעל ענווה, נוהג כך בינו לבין ה' ובינו לבין עצמו, וכך גם בהתנהגותו בציבור, הוא פועל בצורה הכי כנה ואמיתית. העניו גם לא ייפגע אם יעליבו אותו. אמנם הוא חש שהיה כאן עלבון, הוא איננו אדם ללא רגשות, אך אינו נפגע באופן אישי. אין לו סיבה להיעלב. אם הוא באמת עשה משהו לא כשורה, הוא ישמח באמירה כי סוף סוף הוא יכול לתקן, ואם התכוונו להעליב אותו על מנת לפגוע בו, הוא יודע שהעלבון אינו כלפיו אלא כלפי מי שעשה אותו כך – הקב"ה. הוא נעלב, אבל לא עולב בחזרה, כי הוא לא לוקח את הדברים לפן האישי. ודאי שגם לא ישנא את זולתו בגלל ניסיונו לפגוע.
הרחבות
•מעלת השתיקה
בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב – וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ. המלבי"ם מסביר מדוע בפסוק זה כתוב שמי שבז לרעהו נקרא חסר לב, ואילו בהמשך הספר [יד, כא] הוא נקרא חוטא: "וכל אחד נלמד מענינו, שם מדבר שמבזהו בלא סבה וזה חוטא נגד חקי החכמה, ופה מדבר אם רעהו בזה אותו תחלה שבזה אינו חוטא רק שהוא נגד חקי הבינה" [משלי יא, יב].
•גבורה פנימית
הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים... "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". הרב קוק מבאר שאין כוונת חז"ל שהאדם 'ימחק' את נטיותיו הטבעיות: "...לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותן שהושפלה נפשם עד למדריגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נתטמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כי אם שהנשמה תהיה חזקה, כוח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלהים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכל זאת רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אף על פי שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים" [עין איה שבת ט, פג].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
