ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְאָמְנָם אָמַר כִּי מִבְּחִינַת הַתּוֹרָה מִצַּד-עַצְמָהּ כְּשֶׁתְּכַוֵּן לָתֵת "דֵּעוֹת אֲמִתִּיוֹת בְּהש"י" וכו' — לִרְמֹז אֶל הַדָּת הַמְיַחֶסֶת לָאֵל, יִתְבָּרַךְ, הַגַּשְׁמוּת וְהַשִּׁלּוּשׁ. וְאָמַר גַּם-כֵּן בְּחִינַת מִדּוֹת מַנִּיחַ הַדָּת עַל-הַדֶּרֶךְ הַהוּא — לִרְמֹז אֶל הָאִישׁ הַמִּתְפָּאֵר בַּנְּבוּאָה לַיִּשְׁמְעֵאלִים, שֶׁהָיָה שָׁטוּף מְאֹד בַּתַּעֲנוּגִים הַגּוּפִיִּים וּבַמִּשְׁגָּל, לְפִי מַה שֶּׁכָּתוּב אֵצֶל הַיִּשְׁמְעֵאלִים מִסִּפּוּרָיו. אֲבָל אֵין זֶה מַסְפִּיק לְהַבְחִין הַדָּת הַמֻּנַּחַת מֵהֶחָכָם הַמַּנִּיחַ שָׁרָשִׁים אֲמִתִּיִּים, כְּמוֹ שֶׁרְאוּיִים אֶל הַדָּת הָאֱלֹהִית, וְהוּא בְעַצְמוֹ בַּעַל הַנְהָגָה טוֹבָה — בַּמֶּה יִוָּדַע אִם הַדָּת הַהִיא אֱלֹהִית בֶּאֱמֶת, אוֹ אֱנוֹשִׁית וּמִתְדַּמָּה בֵּאלֹהִית?
בחינת הדת היא הסרת עוול והסכמה עם העיקרים
וְעַל-כֵּן אֲנִי אוֹמֵר כִּי בְחִינַת הַדָּת תִּהְיֶה מֵהַשְּׁנֵי-צְדָדִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב זַ"ל, עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁאֲבָאֵר. וְזֶה, שֶׁיִּבָּחֲנוּ תְחִלָּה עִקָּרֵי הַדָּת הַהִיא אִם הֵם מַסְכִּימִים לְעִקָּרֵי הַדָּת הָאֱלֹהִית שֶׁכָּתַבְנוּ, וְיִבָּחֲנוּ הַשָּׁרָשִׁים הַמִּסְתָּעֲפִים מֵהֶם, עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק חֲמִשָּׁה-עָשָׂר מִזֶּה-הַמַּאֲמָר. וְאִם תִּמָּצֵא הַדָּת הַהִיא מַסְכֶּמֶת אוֹ בִלְתִּי-חוֹלֶקֶת עַל הָעִקָּרִים וְהַשָּׁרָשִׁים הָהֵם, וְעִם-זֶה תִּשְׁתַּדֵּל לְהָסִיר הָעָוֶל מִבֵּין אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה וּלְהַעֲמִידָם עַל דֵעוֹת אֲמִתִּיּוֹת, רְחוֹקוֹת מִן הַדִּמְיוֹנִיּוֹת הַנִּמְצָאוֹת לְנָשִׁים וּלְעַמֵּי-הָאָרֶץ, וּתְעוֹרֵר אוֹתָם עַל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱנוֹשִׁי — הִנֵּה, זֶה אוֹת הֱיוֹתָהּ אֱלֹהִית.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
70 - מאמר ראשון פרק כ"ד חלק ב'
71 - מאמר ראשון פרק כ"ד חלק ג'
72 - מאמר ראשון פרק כ"ה חלק א'
טען עוד
וְכַיּוֹצֵא-בָזֶה אָמְרוּ רז"ל בְּ"תוֹרַת כֹּהֲנִים" [על ויקרא יט, יח]: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" [שם] — רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה; בֶּן-עַזַּאי אוֹמֵר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם" [בראשית ה, א] — זֶה כְּלָל גָּדוֹל מִזֶּה. הִנֵּה בֵּאֲרוּ בָזֶה שֶׁהַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית רָאוּי שֶׁתִּכְלֹל שְׁנֵי אֵלּוּ-הָעִנְיָנִים: אִם הֲסָרַת הָעָוֶל וְהֶחָמָס מִבֵּין אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה, הַנִּרְמָז בִּ"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"; וְאִם הֶעָרַת הָאֲנָשִׁים אֶל הַדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַשְּׁלֵמוּת הָאֱנוֹשִׁי, הַנִּרְמָז בַּפָּסוּק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם", שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", שֶׁבֵּאֵר שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם צוּרָה אֱנוֹשִׁית — הִיא בִדְמוּת אֱלֹהִים; וְעַל-כֵּן רָאוּי שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יְבַזֶּה אוֹתָהּ, לֹא בְעַצְמוֹ וְלֹא בַחֲבֵרוֹ, וְשֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בְּהִשָּׁאֲרוּתָהּ וְהִדָּבְקָהּ בָּעֶלְיוֹנִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ חֻצָּבָה*. וְזֶה-הָעִנְיָן רָאוּי שֶׁתִּכְלֹל אוֹתוֹ הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית.
אימות עצמי של השליח
אֲבָל עֲדַיִן אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה מֻנַּחַת מֵחָכָם אוֹ חֲכָמִים, עַד שֶׁתִּבָּחֵן מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי; וְזֶה, כְּשֶׁיִּבָּחֵן דֶּרֶךְ הָאִמּוּת שֶׁנִּתְאַמֵּת בּוֹ שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ שֶׁתִּנָּתֵן הַדָּת עַל-יָדָיו: אִם נִתְאַמֵּת אִמּוּת עַצְמִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שְׁמוֹנָה-עָשָׂר מִזֶּה-הַמַּאֲמָר — הִנֵּה הִיא אֱלֹהִית; וְאִם לָאו — הִנֵּה הִיא מְזֻיֶּפֶת וּמִתְדַּמָּה בֵאלֹהִית, אַף אִם הִיא תוֹדֶה בְּכָל הָעִקָּרִים וְהָשָּׁרָשִׁים, וְכָל-שֶׁכֵּן אִם תַּחְלֹק עֲלֵיהֶם אוֹ עַל שׁוּם-אֶחָד מֵהֶם.
____________________________________
חֻצָּבָה – משם מקורה.
ביאורים
אחרי שרבי יוסף אלבו הסביר שישנה הסכמה על כך שתורת ה' היא התורה האלוהית, הוא פונה לסכם ולהסביר את הקריטריונים הנצרכים לדת אלוהית, וכיצד היהדות עונה עליהן. הוא מסביר שהיהדות מתאימה לעיקרים הנצרכים לדת אלוהית, בהם הוא עסק בפרקים הקודמים, ויחד עם זה היא מיישרת את החשיבה של בני האדם לחשיבה אמיתית, מוסרית וישרה. לדבריו זוהי כוונת חז"ל באומרם שהציווי על אהבת הזולת הוא 'כלל גדול בתורה', כמו גם בירור מעלתו של האדם, הנרמז בפסוק "זה ספר תולדֹת אדם". בפסוק זה ובפסוקים שאחריו העוסקים ב'תולדֹת אדם', התורה עוסקת בבריאת האדם בצלם אלוהים ומלמדת אותנו על מעלת נפש האדם כנפש אלוהית, וממילא על מחויבותו להיות נאמן ליעוד שניתן לו כבעל נפש כזו.
לזה מצטרפת העובדה שלעם ישראל ישנה מסורת ברורה מדור לדור על השליחות שניתנה ביד משה רבנו למסור להם את התורה. משה רבנו היה אדם גדול ורוחני מאוד, שבודאי היה הראוי ביותר לשמש כמוֹסר התורה. אולם, הקב"ה לא הסתפק בידיעתם של עם ישראל על גדלותו, ונתן להם לראות בעיניהם איך התורה ניתנת ישירות מאת הבורא אליהם. ממילא לא נותר כל ספק שהתורה שבידם היא תורה אלוהית.
הוא מסביר שהרמב"ם רמז לכך שבהשוואה בין היהדות לבין הנצרות והאסלאם יש פער תהומי ביחס אל הבורא. הנצרות עיוותה ושיבשה את היחס אליו: היא נתנה מקום של הגשמה אל הבורא, וכן ביטלה את יחודו הגמור, והאמינה במציאויות אלוהיות נוספות ('השילוש'). תורת האסלאם העידה על מסירת הנבואה והוראת דרך ההנהגה על ידי שליח שאינו מתאים מבחינה מוסרית למסירת דת אלוהית – על ידי נביא המשועבד מאוד לתאוות החומריות.
הרחבות
• האמונה בנבואת משה רבנו
אִם נִתְאַמֵּת אִמּוּת עַצְמִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שְׁמוֹנָה־עָשָׂר מִזֶּה־הַמַּאֲמָר. בפרק י"ח רבי יוסף אלבו מסביר שהאמונה בשליחותו של משה רבנו נובעת מחלקו במעמד הר סיני ולא מאישיותו של משה רבנו.
רעיון זה מופיע גם בדברי הרמב"ם: "ובמה האמינו בו (במשה רבנו)? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה, משה! לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר: "פנים בפנים דבר ה' עמכם" [דברים ה, ד]... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" [שמות יט, ט], מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם" [יסודי התורה ח, א]. האמונה במשה רבנו נובעת ממעמד הר סיני. שם, במעמד נורא ההוד הזה, משה רבנו נכנס לתוך הערפל והביא לעם ישראל את התורה. ומכוח זה אנו מאמינים בשליחותו.
אמנם, אף על פי שאין צורך ברמה כזו של הוכחה, אלא כל איש חכם ופרוש מהעולם הזה יכול להיות נביא ונאמין לו בכך, ריבונו של עולם רצה לחזק בקרבנו את האמונה בשליחותו של משה רבנו, לכן הוא דאג שיהיה חלק מרכזי בהבאת ובהעברת התורה לעם ישראל [ע"פ פירוש שם טוב על מורה נבוכים ב, מ].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
