ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
איך הירא יכול לשמוח
לְפִי שֶׁעִנְיַן יִרְאַת הש"י הִיא עִקַּר הָעֲבוֹדָה שֶׁיַּעֲבֹד הָאָדָם אֶת הש"י בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, כְּמוֹ שֶׁאָמָרְנוּ; וּבֵאַרְנוּ שֶׁעִקַּר הָעֲבוֹדָה רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה בְשִׂמְחָה; וְצִיּוּר הַיִּרְאָה עִם הַשִּׂמְחָה דָּבָר קָשֶׁה מְאֹד — רָאוּי שֶׁנַּרְחִיב הַדִּבּוּר בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוּבַן הָעִנְיָן הֲבָנָה טוֹבָה אֶל הָעוֹבֵד: אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַיָּרֵא שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ, עִם-הֱיוֹת הַיִּרְאָה וְהָרְעָדָה יְשַׁבְּרוּ הַלֵּב וְיַעֲצִיבוּהוּ.
אין משמעות לצער כשהמטרה משמחת
וְנֹאמַר, שֶׁאֵין סָפֵק כִּי כָל אָדָם יִשְׁפֹּט שִׂכְלוֹ* שֶׁרָאוּי לוֹ לִסְבֹּל עָמָל וְטֹרַח גָּדוֹל זְמָן-מָה, כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיג מַעֲלָה-מָה* אוֹ כָבוֹד גָּדוֹל. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁבִּהְיוֹתוֹ סוֹבֵל הַטֹּרַח אוֹ הֶעָמָל הַהוּא, יִצְטַעֵר וְיִתְעַצֵּב, בְּלִי-סָפֵק — אֲבָל כְּשֶׁיְּשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל אוֹ הַמַּעֲלָה הַהִיא הַמְקֻוָּה לְהַשִּׂיג עַל-יְדֵי הַטֹּרַח הַהוּא, יָשִׂים כָּל הַטֹּרַח הַהוּא וְהֶעָמָל כְּאַיִן לְעֻמַּת הַטּוֹב הַהוּא הַמְקֻוֶּה. וְכֵן הוּא הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ בְּיִרְאַת הש"י שֶׁאָמָרְנוּ: כִּי בִהְיוֹת הָאָדָם מְשַׁעֵר גֹּדֶל הַמַּדְרֵגָה הַמֻּשֶּׂגֶת עַל-יְדֵי הַיִּרְאָה, שֶׁהִיא כְשֶׁתְּשַׁעֵר נַפְשׁוֹ גֹּדֶל רוֹמְמוּת הש"י וּמַעֲלָתוֹ עַד שֶׁיִּירָא וְיֶחֱרַד מִמֶּנּוּ, לֹא יָחֹשׁ לְכָל הַטֹּרַח וְהָעִצָּבוֹן וְהַחֲרָדָה הַמַּגִּיעִים אֵלָיו עַל-יְדֵי הַיִּרְאָה.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
133 - לימוד שבועי באמונה כא- כז תשרי תשע"ו
134 - מאמר שלישי פרק ל"ד חלק א'
135 - מאמר שלישי פרק ל"ד חלק ב'
טען עוד
משל להוצאת כסף ולחיפוש מטמון
וְנִמְצָא שְׁלֹמֹה מְמַשֵּׁל לָזֶה מָשָׁל נִכְבָּד מְאֹד וּמַסְכִּים לְמַה שֶּׁאָמָרְנוּ — אָמַר [משלי ב, ד-ה]: "אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת יְיָ" וגו'. וּבֵאוּרוֹ: כִּי לְמַה שֶּׁיֵּשׁ בְּהוֹצָאַת הַכֶּסֶף מִמַּחְצָבוֹ טֹרַח גָּדוֹל עַד-מְאֹד, לְפִי שֶׁיּוֹצֵא מְעֹרָב עִם הַמַּיִם [הַסִּיגִים]; וְכֵן אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתוֹ מַטְמוֹן גָּדוֹל, הִנֵּה הוּא חוֹפֵר אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה עַד-מְאֹד וְהוּא מְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו בִּזְרִיזוּת. אַף-עַל-פִּי שֶׁבְּחָפְרוֹ הַמַּטְמוֹן אוֹ מוֹצָא הַכֶּסֶף, הוּא סוֹבֵל טֹרַח גָּדוֹל וְעָמָל רַב, וּפְעָמִים הוּא נִקָּף* בְּאֶצְבָּעוֹ אוֹ בְרַגְלוֹ אוֹ בְשׁוֹקוֹ, וּמִצְטַעֵר עַד-מְאֹד בַּנִּקּוּף הַהוּא וּמִתְעַצֵּב, הִנֵּה כְּשֶׁהוּא מְשַׁעֵר הַתַּכְלִית הַמֻּשָּׂג, שֶׁהוּא הַמַּטְמוֹן אוֹ הַכֶּסֶף, הוּא שָׂמֵחַ בְּלִבּוֹ וְסוֹבֵל כָּל הַצַּעַר וְהַטֹּרַח בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְשִׂמְחָה גְדוֹלָה. כֵּן עַל דֶּרֶךְ-זֶה רָאוּי שֶׁיּוּבַן הֶעָמָל וְהַיִּרְאָה וְהַחֲרָדָה וְהָרְעָדָה שֶׁאָדָם מַשִּׂיג בְּיִרְאַת הש"י, שֶׁרָאוּי שֶׁיִּשְׂמַח בָּהּ שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּהְיוֹתוֹ מְשַׁעֵר גֹּדֶל מַעֲלַת הַתַּכְלִית הַמֻּשָּׂג, שֶׁהוּא הַהִכָּנַע אֶל הש"י וְהָעֲבוֹדָה אֵלָיו, שֶׁזּוֹ הִיא תַּכְלִית-הַיִּרְאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: "אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת יְיָ" — כְּלוֹמַר: כְּשֶׁתִּסְבֹּל כָּל הַטֹּרַח בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת כְּחוֹפֵר הַמַּטְמוֹן וּכְמוֹצִיא הַכֶּסֶף, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' — שֶׁעַל אוֹתוֹ-דֶרֶךְ בְּעַצְמוֹ רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בַּטֹּרַח וְהֶעָמָל וְהַצַּעַר שֶׁיַּגִּיעֲךָ בַּעֲבוֹדַת הש"י.
____________________________________
יִשְׁפֹּט שִׂכְלוֹ – מבין בשכלו. מָה – מסוימת. נִקָּף – נחבל.
ביאורים
בפרקים הקודמים למדנו על המעלה שבעבודת ה' מתוך יראה ושבעבודת ה' מתוך שמחה. שאלה העולה מתוך כך היא איך אדם יכול לשלב את שניהם בעבודתו את ה'. היראה גורמת לעיתים לעצבות וצמצום כוחות האדם, ואילו השמחה מרחיבה את הכוחות, ואם-כן – איך האדם צריך לעבוד את בוראו?
התשובה לכך היא שכאשר אדם מתבונן על הטוב הגדול שהוא ישיג בעתיד על ידי מה שהוא עסוק בו כעת, הוא מתמלא שמחה אף שכרגע הוא עסוק בדבר שמעציב אותו או שקשה לו. לדוגמה, אדם שבונה בעצמו את הבית שלו, למרות שבניית הבית היא קשה מאוד ואף יש בה סבל רב, המחשבה על התוצאה שתבוא בזכות הטרחה (שהיא הבית) גורמת לו לשמוח בה ובעבודה שלו. כך גם בענייננו, כאשר אדם יבין את המעלה הגדולה שיש ביראת ה', הוא יצליח לשמוח ביראה וכך עבודת ה' שלו תהיה שלמה בשילוב של יראה ושמחה.
את השילוב הזה מלמד אותנו שלמה המלך בספר משלי: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". כלומר, כמו שבבקשת כסף או בחיפוש מטמון יש עמל וטרחה ובכל זאת האדם שמח בהם, כך גם ביראת ה'. למרות שביראה יש קצת צער וצמצום הכוחות, צריך האדם לשמוח בה, כיוון שהיא מביאה אותו למעלה גדולה בעבודת ה' יתברך, שהיא ההשלמה הגדולה של האדם.
הרחבות
• שמחתי מתוך יראתי
אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַיָּרֵא שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ, עִם־הֱיוֹת הַיִּרְאָה וְהָרְעָדָה יְשַׁבְּרוּ הַלֵּב וְיַעֲצִיבוּהוּ. על היחס בין היראה לבין השמחה אומר המדרש: "אמר דוד המלך, אני בעולם הזה מה אני (מה מעלתי המיוחדת שבגללה זכיתי לכל הטוב?), אלא יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואהבתי – עלת על כולן, לפיכך כרת לו הקדוש ברוך הוא ברית שיהא בקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות" [תנא דבי אליהו רבה ג].
אומר רבי יצחק אַייְזִיק שֵר : "הרבה למדנו ממאמר זה, והוא כלל גדול בדרכי עבודת האהבה – שידע האדם שמעלת אהבת ה' עולה על מעלות היראה והשמחה. והיינו, משום שה'אהבה' היא המביאה לידי 'יראה' ולידי 'שמחה', שכן בכח אהבת ה' נוצרת התקשרות הדדית בינו לבין קונו, בבחינת "אני לדודי ודודי לי" [שיר השירים ו, ג]. ודבר זה יביאנו ל'שמחה' – שישמח במה שהקב"ה מרעיף עליו אהבה. וזה גם סיבת ה'יראה' – שיהא מפחד על שאיננו ראוי לכך שהקב"ה יאהב אותו, ומתוך הרגש זה יתאמץ ביותר להוסיף באהבתו לקונו. ולפיכך עולה ה'אהבה' על כולנה, כי מכוחה יבא האדם לכל המידות הנעלות. ואמנם, יסוד זה שחייב האדם לירא ולפחד שמא איננו ראוי להיות אהוב על המקום, זוהי מידת הצדיקים, ומחמת יראה זו לכשעצמה אהובים הם לפני ה'" [לקט שיחות מוסר ב, עמוד יד-טו].
לעילוי נשמת יוכבד ומסיה בנות אברהם ע"ה
לעילוי נשמת חיים וולף בן אברהם ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
