בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ז תשרי התשע"ו

מאמר שלישי פרק ל"ג חלק א'

undefined

י"ז תשרי התשע"ו
3 דק' קריאה
פֶּרֶק שְׁלֹשִׁים-וּשְׁלֹשָׁה
השמחה נותנת שלמות למצווה
הַדָּבָר הַנּוֹתֵן שְׁלֵמוּת אֶל הַמִּצְוָה, כְּדֵי שֶׁיֻּשַּׂג עַל-יָדֶיהָ הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן בָּהּ, הוּא הַשִּׂמְחָה. כִּי הַשִּׂמְחָה נוֹתֶנֶת גְּמָר וּשְׁלֵמוּת אֶל הַדָּבָר הַנִּפְעָל, עַד שֶׁהַפֹּעַל הָאֶחָד בְּעַצְמוֹ* — כְּשֶׁיֵּעָשֶׂה בְשִׂמְחָה וּבְטוּב-לֵב, יִקָּרֵא "מַעֲלָה"; וְכַאֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בְעִצָּבוֹן, יִקָּרֵא "פְחִיתוּת". וְזֶה דָבָר נִתְבָּאֵר בַּמַּאֲמָר הַשֵּׁנִי מִסֵּפֶר הַמִּדּוֹת לַאֲרִיסְטוֹ, כִּי הַנָּדִיב — כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה פֹּעַל הַנְּדִיבוּת וְהוּא שָׂמֵחַ בַּפֹּעַל הַהוּא, יִקָּרֵא "מַעֲלָה"; וְאִם יִפְעָלֵהוּ בְּעִצָּבוֹן, יִקָּרֵא "פְחִיתוּת". וְכֵן נִמְצָא הַכָּתוּב [דברים טו, י] מְיַעֵד הַגְּמוּל עַל עֲשִׂיַּת הַצְּדָקָה בְּשִׂמְחָה — אָמַר: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ"; תָּלָה הַבְּרָכָה בִּ"וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ", וְלֹא בְ"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ".

העונש הגדול למי שלא עובד בשמחה
וְיִתְבָּאֵר זֶה בֵּאוּר יוֹתֵר שָׁלֵם עַל זֶה-הַדָּרֶךְ: אֵין סָפֵק כִּי הַפֹּעַל הַיּוֹתֵר-נִכְבָּד וְהַיּוֹתֵר-מְעֻלֶּה, רָאוּי שֶׁיְּקֻבַּל עָלָיו שָׂכָר מֵה' עַל עֲשִׂיָּתוֹ, וְהָעֹנֶשׁ עַל הֶפְכּוֹ, לְפִי הַדֶּרֶךְ הַתּוֹרִי. וְאֵין בָּעוֹלָם פֹּעַל יוֹתֵר נִכְבָּד וְיוֹתֵר מְעֻלֶּה שֶׁרָאוּי שֶׁיְּקֻבַּל עָלָיו שָׂכָר, כְּפִי הָאֱמֶת בְּעַצְמוֹ וּכְפִי הַסְכָּמַת כָּל הָאֲנָשִׁים, אֶלָּא עֲבוֹדַת הש"י. וְנִמְצָא הַכָּתוּב מְיַעֵד הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל עַל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד הש"י בְּשִׂמְחָה — אָמַר מֹשֶׁה בְּמִשְׁנֵה-תוֹרָה [שם כח, מז-מח]: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ" וגו'; תָּלָה הָעֹנֶשׁ עַל שֶׁלֹּא עָבַד הש"י בְּשִׂמְחָה, לֹא עַל שֶׁלֹּא עָבַד אֶת ה' בְּמֻחְלָט.

פירוש הפסוק "תחת אשר לא עבדת"
וְעִנְיַן הַכָּתוּב יוֹרֶה שֶׁפֵּרוּשׁוֹ כָךְ, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר שֶׁהָעֹנֶשׁ יַגִּיעַ אֵלָיו עַל שֶׁלֹּא עֲבָדוֹ בִּהְיוֹתוֹ בְשִׂמְחָה; שֶׁאִם-כֵּן, יִתְחַיֵּב* שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם מְחֻיָּב לַעֲבֹד אֶת הש"י כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה בְשִׂמְחָה וּבְרֹב כֹּל. וּמִזֶּה יֵרָאֶה שֶׁקִּיּוּם הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה נוֹתֵן גְּמָר וּשְׁלֵמוּת אֶל הַמִּצְוָה. וְלָזֶה תִּמְצָא הַמְשׁוֹרֵר [תהלים ק, ב] מַזְהִיר עַל עֲבוֹדַת הש"י שֶׁתִּהְיֶה בְשִׂמְחָה — אָמַר: "עִבְדוּ אֶת-יְיָ בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה".
____________________________________
שֶׁהַפֹּעַל הָאֶחָד בְּעַצְמוֹ – מעשה מסוים. יִתְחַיֵּב – נסיק מכך.


ביאורים
קיימת מחלוקת בין הראשונים מהי תכלית המצוות, יש האומרים שהמצוות מעדנות את האדם מבחינה מוסרית, יש האומרים שהמצוות מביאות לדבקות בבורא ויש עוד שיטות. רבי יוסף אלבו קובע שלא משנה באיזו שיטה נבחר – כדי שנוכל להשיג את אותה תכלית בשלמות, עלינו לקיים את המצוות בשמחה.
ממשיך רבי יוסף אלבו ומבאר שהשמחה כל כך חשובה עד שבה תּוֹלָה התורה את הקללות הקשות המופיעות בפרשת כי תבוא, כפי שהתורה אומרת: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".
ניתן היה לכאורה לפרש פסוק זה כך: כל הקללות הכתובות בפרשה הגיעו אליך – כיוון שלא עבדת את ה', ולא קיימת את מצוותיו, אף-על-פי שהיית בשמחה ולא היה חסר לך דבר. לפי פירוש זה, השמחה היא לא הגורם לקללה, אלא חלק מהטענה של ה' כלפי עם ישראל. הייתה לכם פרנסה בשפע והייתה לכם שמחה בלב, ובכל זאת לא קיימתם את המצוות.
רבי יוסף אלבו דוחה פירוש זה, משום שאם כך, נלמד מפסוק זה שאם לא תהיה לנו פרנסה ולא נהיה בשמחה, לא ניענש על אי קיום מצוותיו. זו כמובן טעות, ואסור ללמוד כך פסוק זה.
לכן הפירוש השני הוא הנכון: כל הקללות הכתובות בפרשה הגיעו אליך, למרות שקיימת את המצוות, אך לא עשית אותן בשמחה. מכאן אנו לומדים כמה חשובה השמחה בעת קיום המצוות.
נמצא אם-כן שלכל מצוה יש פרטים, שדרכם אנו יודעים איך לקיים את המצוה, וכן יש אופן קיום למצוה – בשמחה. אותה פעולה עצמה כשהיא נעשית מתוך שמחה, היא משובחת ומועילה הרבה יותר.
השמחה בעת קיום המצוה מְגָלָּה שטוב לי בקיום המצוות, מפני שאני מרגיש הזדהות עם רצונו של ה' שנקיים מצוותיו באהבה. וכאשר אדם ניגש לקיום המצוות מתוך חיבור פנימי עם רצון ה', בודאי יביא הדבר גם לדייק בפרטי המצוות, ולכך ש'מצוה גוררת מצוה'.

הרחבות
• סוכות כל השנה
הַדָּבָר הַנּוֹתֵן שְׁלֵמוּת אֶל הַמִּצְוָה, כְּדֵי שֶׁיֻּשַּׂג עַל־יָדֶיהָ הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן בָּהּ, הוּא הַשִּׂמְחָה. אומר הרמב"ם : "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" [דברים כח, מז], וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר "אל תתהדר לפני מלך" [משלי כה, ו]. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" [שמואל ב, ו] ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'" [לולב ח, טו].
הקשה הרבי מליובביץ' : "והרי חובת השמחה בעשיית המצות ובאהבת האל אינה שייכת להלכות סוכה ולולב, ומדוע הכניסה הרמב"ם כאן"? ותירץ: "אלא שהכח לשמחה של מצוה ואהבת האל, שצריך להיות אצל האדם תמיד, נמשכת מהשמחה שמבאר שם הרמב"ם לפני זה – ה'שמחה יתירה' שבחג הסוכות (שמחת בית השואבה)... כלומר: שלמות גדר השמחה דיום טוב, ובמיוחד 'שמחה יתירה' דחג הסוכות, הרי היא כשהחג פועל ומשפיע באדם שמחה יתירה של מצוה תמיד כל הימים" [לקוטי שיחות לב עמ' 132].

לרפואת פול שאול בן רבקה ג'ואן הי"ו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il