ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
מדוע לרב יוסף אין מיגו?
השאלה המתבקשת כאן היא מהי סברתו של רב יוסף, מדוע אין לטובתו מיגו כדברי רבה, הרי יכול היה להמשיך לטעון שהשטר כשר ולזכות ואם כן מוכח שהוא דובר אמת ואכן היה לו שטר אחר שאבד. ועמדו על כך הראשונים.
התוס' (ד"ה אמאי) מביאים שלושה תירוצים לשאלה זו. הראשון בשם ריב"ם הוא שלא אומרים מיגו להוציא. בדין זה נחלקו הראשונים וסברת האומרים שלא אומרים מבוארת בקצות (פב ס"ק יא) שאין זו ראיה מספיק חזקה כדי שיהא בכוחה להוציא ממון ממוחזק. לפי זה צריך לבאר את לשון רב יוסף שאילו השטר היה טוב היה הוא מוחזק על ידי השטר אך הואיל והשטר כחרס בעלמא ממילא אינו מוחזק ואפילו מיגו לא יועיל לו, וכן פירש הרא"ש את הלשון לשיטת הריב"ם. אך זהו דוחק בלשון ומטעם זה ר"י לא קיבל תירוץ זה.
ר"י תירץ, שאין זה מיגו הואיל ונזקק לשקר תחילה. כלומר, בדרך כלל במיגו לא ידוע לנו שהטוען שיקר אלא הוא טען טענה אחת ונאמן משום שיכול היה לטעון טענה אחרת, אך כאן הוא היה יכול לטעון את הטענה האחרת רק בגלל ששיקר וזייף שטר. באופן פשוט הטעם בתירוץ זה הוא שמיגו זו ראיה על נאמנותו אך אם מוכח ששיקר תחילה יש לנו מנגד גם פגם בנאמנותו. לפי זה עיקר הטעם אינו בגלל שלולא שיקר לא היה לו מיגו אלא בגלל עצם העובדה שמוכח שהוא שיקר תחילה 1 , אמנם במנחת אשר (סימן יז ס"ק ו) דקדק מהתוס' אצלנו שעיקר הטעם הוא שלולא שיקר תחילה לא היה לו מיגו, ועל פי זה ביאר גם את דבריהם של התוס' בבבא מציעא (ב ע"א ד"ה וזה נוטל) 2 , ונימק זאת שהמיגו מבוסס על כח הטענה וכאשר גם את הטענה שמכוחה קיים המיגו לא יכול היה לטעון לולא שיקר איננו נותנים לו כח נאמנות בזכות יכולת זו (אך אם מיגו מבוסס על ראיה אכן גם כאן צריך להיות נאמן). אולי אפשר לנמק דבריו שיש כאן סברא מסדרי הדין, שאף שבאופן מקומי אכן יש סיוע של מיגו איננו מעוניינים שאנשים ינהגו כך ויזייפו שטרות ולכן קובעים שלעולם לא מקבלים מיגו כזה, וכך באופן כללי יגדל הצדק במערכת המשפט. אם מיגו מהווה ממש ראיה קשה לומר כך, שכן נגד הוכחה ברורה לא נרשיע את הצדיק רק לצורך מקרים אחרים, אך אם מיגו מבוסס על כח הטענה הדבר מובן.
עוד תירץ ר"י , שהואיל ובתחילה טען שהשטר כשר אינו יכול לחזור ולטעון שהוא פסול אך היה לו אחר. כפי שנתבאר בסוגיית 'טוען וחוזר וטוען' קשה על כך שהרי מפטור לפטור ניתן לחזור, והבאנו שם כמה תירוצים לכך.
הרמב"ן תירץ שהשטר לא היה מקויים, וכל עוד אינו מקויים אין מיגו, אלא שרבה סבר שניתן לו כעת להביא עדים ולנסות לקיימו (כגון שהזיוף היה מוצלח והעדים יחשבו שזו אכן חתימתם) ואם יקיימו ממילא יהיה לו מיגו ויזכה, אך רב יוסף סבר שלא ניתן לו לקיים כעת שטר שאנו יודעים שבאמת הוא מזוייף כדי ליצור לטובתו מיגו.
הרשב"ם (ד"ה אמאי) מתרץ באופן אחר, ונתקשו הראשונים והאחרונים בהבנת דבריו, ולכן נביא את לשונו: "דהא שני חזקה ליכא והאי שטרא חספא בעלמא הוא וכיון דאודי אודי, ולא דמי לשאר מה לו לשקר שבגמרא ששתי טענות יכולות להיות אמת אותה שהוא טוען ואותה שהוא היה יכול לטעון ולא טען דאמרי' מיגו, אבל הכא דמי למה לו לשקר במקום עדים שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטר הוא והיאך נאמר מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא מעליא הוא והלא מודה שהשטר פסול והודאת בעל דין כמאה עדים ואילו באו שני עדים שאמרו שהוא פסול ליכא תו מה לו לשקר".
כלומר, הואיל והוא מודה שהשטר פסול אין לו מיגו שיכול היה לטעון שהשטר כשר. וקשה, הרי בכל מיגו בטענה שטוען בפועל הוא מודה שהטענה שיכול היה לטעון ושמכוחה יש לו מיגו אינה נכונה. ועוד, מדוע הרשב"ם מדמה זאת למיגו במקום עדים, הרי מיגו במקום עדים פירושו שכנגד הטענה שטוען בפועל יש עדים, ואילו כאן הודאתו שהיא כעדים אינה נגד הטענה שטוען בפועל אלא נגד הטענה שיכול היה לטעון. לפני שנעמוד על ביאור שיטתו נעיר כי כדבריו משמע בפשטות גם מ התוס' בבבא מציעא (ב ע"א ד"ה וזה נוטל). הם מנמקים את שיטת רב יוסף שאין מיגו "כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר". באומרם "טענה ראשונה" כוונתם לטענה שהוא טוען בפועל כמבואר בהמשך דבריהם: "ואין לומר מיגו אלא היכא שטענתו ראשונה היא אמת מיגו שהיה טוען אחרת". אם כן, גם הם מבארים שהחיסרון הוא מצד טענתו הנוכחית ולא כדבריהם בסוגייתנו שהחיסרון הוא שכל המיגו בשקר יסודו.
הרא"ש מבאר שהרשב"ם הבין שהטענה שזהו השטר נחשבת כחלק מהטענה שקנה ממנו הקרקע, ולפי שנחשבות לטענה אחת ולבסוף הוא מודה שהשטר מזוייף הרי זה כאילו הודה שכל טענתו אינה נכונה ודומה למיגו במקום עדים. הרא"ש עצמו דוחה שהטענה שזהו השטר אינה חלק מהטענה אלא זוהי הראיה לטענתו, וממילא אף כשחזר והודה שהראיה אינה נכונה אין בכך הודאה על כך שלא קנאה. צריך עיון בביאור הרא"ש מהי כוונתו שזו טענה אחת. ואולי הואיל ולאמירה של אדם ללא חזקת שלוש שנים שקנה שדה מסויימת אין שום משמעות ולא מתייחסים אליה, לא שייך להתייחס לדבריו בפני עצמם אלא בצירוף דבריו שיש לו שטר על כך ולכן אנו מתבוננים על כך לא רק כראיה צדדית אלא כחלק מגוף הטענה, ולכן כששב והודה שהשטר מזוייף הרי זה כהודה שכלל לא קנאה וממילא שוב אינו נאמן לטעון שקנאה בשטר אחר, והרי זה כמיגו נגד הודאתו, וכן נראה שפירש דבריו החתם סופר (לב ע"ב ד"ה אמאי). אך עדיין הדברים תמוהים מאוד ואינם בהירים, כיצד ניתן לומר שנחשב כהודה שלא קנאה אם לאורך כל הדרך המשיך לטעון שקנאה. ועוד, שרב יוסף חלק מאותו טעם גם בסיפור השני ששם לא מדובר בשטר על קניית קרקע אלא בשטר על הלוואה.
הקובץ שיעורים (ח"ב סי' ג ס"ק יב) מיישב על פי יסודו שיש במיגו יסוד של כח הטענה, שיש לומר שהרשב"ם כאן הבין שעניין המיגו הוא כח הטענה ולפיכך כאשר מודה שהשטר מזוייף הרי שהודה שאין לו כח טענה.
אך עדיין יש להקשות מה ההבדל מכל מיגו, כגון פרוע במיגו דמזוייף, שאיננו אומרים שסוף סוף מודה שהשטר שכנגדו אינו מזוייף ולכן יתבטל המיגו ולא יהיה נאמן לטעון פרוע. ונראה שיש לחלק בין מקרה שהוא המוחזק אלא שצריך לטעון טענה כלשהי כנגד ההוכחה שמביאים נגדו לבין המקרה כאן שהוא לא מוחזק וכדי להוציא מחברו הוא צריך להביא ראיה, והוא זייף ראיה שרק מכוחה נוצר המיגו. במוחזק הבסיס הוא עצם המוחזקות אלא שהוא צריך לתרץ את עצמו ולתת טיעון סביר כלשהו ולכן כשטוען את הטענה שטוען בפועל ומודה שהטענה שיכול היה לטעון אינה נכונה לא נופל כל הבסיס למיגו, אך כאן שאינו המוחזק הוא לא נאמן לטעון שום טענה עד שימציא ראיה לדבריו, ולכן רק כאשר מביא שטר נפתח לו הפתח לטעון שהקרקע שלו, ומשום כך כאשר מודה שהשטר מזוייף נפל כל הבסיס שמאפשר לו לטעון טיעונים, ואם כן כבר אין לו כח טענה. על פי זה נוכל להבין גם את דימוי הרשב"ם למיגו במקום עדים. הרשב"ם לא כתב שזה ממש מיגו במקום עדים אלא שדומה למיגו במקום עדים, ונראה לבארו שהואיל ומהודאתו שהשטר מזוייף מתחייב שכלל לא יהיה נאמן בטענות אלא רק בראיות, הרי שהוא מודה שאין להאמינו בטענתו הנוכחית שהיה לו שטר ואבד, ולכן דומה הדבר למיגו במקום עדים.
לאור הסברנו בקובץ שיעורים ניתן ללכת בדרך דומה בלי להיזקק לחידוש של 'כח הטענה' ולומר שהחיסרון במיגו כאן הוא שמיגו להוציא לא אמרינן, ולכן אם השטר מזוייף והוא בא רק בכח מיגו אין לו יכולת להוציא מהמוחזק. כעין מה שביארנו קודם נסביר גם כאן, שהואיל והוא הודה שהשטר מזוייף נובע מכך שאינו מוחזק ונחשב שבא להוציא וממילא אינו יכול להיות נאמן במיגו. לכן נחשב כמודה שאינו נאמן במיגו ודומה למיגו במקום עדים.
מיגו – כח הטענה
הקובץ שיעורים הרחיב מאוד ביסוד של תועלת המיגו מצד כח הטענה והביא ראיות רבות לכך, מחלקן משמע שזקוקים בכל מיגו לשני העניינים, גם ראיה וגם כח טענה, ומחלקן משמע שמספיק אחד מהן, ומחלקן משמע שיש אומרים שעניינו ראיה ויש אומרים שעניינו כח הטענה, כמו בסוגייתנו שבכך נחלקו רבה ורב יוסף. אולם בקובץ שיעורים לא ביאר את הסברא בכך, על מה ולמה היכולת לטעון טענה אחרת נותנת לו כח ומזכה אותו בדין, וכבר האריכו ראשי הישיבות בעניין זה ולא נאריך, אך נביא בקיצור מעט הסברים שנאמרו בכך.
בחידושי רבי שמעון שקופ (בבא מציעא סימן ה) ביאר שעניינו מוחזקות. כלומר, הואיל ויכול לזכות בחפץ על ידי טענה אחרת נחשב הדבר בחזקתו יותר. על פי זה מסביר את שיטת התוס' שטוענים ליתומים טענת פירעון במקרה שאביהם היה נאמן בטענה זו מיגו שיכול היה לטעון שנאנסו, למרות שליתומים עצמם לא שייכת הראיה של מיגו שהרי הם מסופקים, ועוד שלהם לא טוענים נאנסו לפי תוס' בגלל שאין זה מצוי. ומסביר שאף שאין כאן את הצד של ראיה מכל מקום מחשיבים את החפץ בחזקת אביהם ושוב אינם צריכים להביא ראיה אלא מספיק שיטענו ששייך להם, וביתומים אנו טוענים עבורם. עדיין צריך להבין מדוע הופך להיות מוחזק, ויש להטעים מעט על פי היסוד בו הרחבנו בסוגיית 'יסודות המוחזקות' (בהקדמה לבבא מציעא), וכן בש"ך (סימן עח ס"ק טו) שהבאנו למעלה בסוגיית 'אין אדם פורע תוך זמנו' ובסוגיית 'חזקת שלוש שנים' שלא תמיד האוחז בפועל בחפץ נחשב למוחזק אלא מי שבאופן פשוט נראה בעיני העולם בעלי החפץ. לפי זה יש לומר שכאשר יש לאדם יכולת לזכות בחפץ בלי בעיה, על ידי טענה בלבד, הוא נחשב 'בעל השליטה' החפץ ונראה כבעליו.
ב מנחת אשר (סימן יז ס"ק ב) ביאר שמעבר להוכחות וראיות בית דין מתחשבים בהכרעתם גם באיכות הטענות של הצדדים, וכפי שמצאנו שיש אומרים שברי ושמא ברי עדיף, ואף החולקים מודים לכך במקום שאף אחד מביניהם אינו מוחזק. כאשר אדם יכול היה לטעון טענה חזקה כלשהי ולזכות אך בחר לטעון טענה אחרת אנו נותנים לטענה שטוען בפועל את הכח של הטענה שיכול היה לטעון, ומחשיבים את טענתו כטענה חזקה. עדיין לא מבורר כל כך מדוע אנו נותנים לטענתו כח זה.
בחידושי רבי נחום בסוגייתנו (ס"ק קמ) מבאר את עניין הטענות של בעלי דין, מדוע נאמן בכלל בעל דין לטעון טענות כגון פרעתי, מה מוסיפה טענתו שבלעדיה היה חייב וכעת פטור, הרי ודאי אין בדבריו הוכחה לצדקתו, ומסביר שעניין הטענות הוא שיש זכות לבעל דין לטעון ולדרוש מהתובע להוכיח את דבריו. לדוגמא, אדם הטוען פרעתי אינו נאמן בכך אך הוא זכאי לדרוש בכך מהתובע להוכיח שלא נפרע. על פי זה מבאר את יסוד זכות הטענה שבמיגו. כאשר יש זכות לבעל דין לדרוש מהתובע לברר ולהוכיח תביעתו בעניין מסויים זכאי מתוך כך לדרוש בירור גם כנגד טענות אפשריות נוספות. גם הסבר זה עוד טעון הבנה, מדוע מקבל כח זה.
ההכרעה להלכה בסוגייתנו
כאמור, למסקנה הכריע רב אידי בר אבין שבקרקעות יש לנהוג כרבה להשאיר את הקרקע במקומה ואילו לגבי הלוואת מעות כרב יוסף להשאיר את המעות במקומן.
הרשב"ם (ד"ה הלכתא) ביאר שהכרעה זו הינה מספק, הואיל ויש לנו ספק אם לפסוק כרבה או כרב יוסף אנו מכריעים שבכל מקרה המוציא מחברו עליו הראיה, ולכן בקרקע משאירים את הקרקע ביד המוחזק בה ובמעות משאירים בידי הלווה את המעות.
התוס' (ד"ה והלכתא) מקשים על הסברו שהרי בקרקעות אנו מחשיבים את המרא קמא למוחזק, ואם כן מספק היה לנו לתת למרא קמא, כפי שמצאנו בכתובות כ ע"א לגבי בר שטיא שהיה אדם שלפעמים היה שפוי ולפעמים היה שוטה ויש ספק אם מכר קרקע בזמן שהיה שפוי או שמא בזמן שהיה שוטה ואז המקח לא תקף, ונפסק שם שמספק יש להשאיר בידיו לפי שהוא המרא קמא. התוס' עצמם מנמקים את הכרעת הסוגיא שעקרונית הלכה כרבה אלא שלא אומרים מיגו להוציא, והמקרה של קרקע אינו נחשב להוציא לפי הכרעה זו. את דעת הרשב"ם התוס' מיישבים שיש לחלק בין ספק במציאות שיש ללכת אחר המרא קמא לבין ספק בהלכה כמי לפסוק כמו אצלנו שבכך לא שייך כל כך להוציא מהמוחזק ולתת למרא קמא.
המשנה למלך (שכירות ז, ב) מביא מחלוקת אחרונים מה הדין לפי התוס' בספק הלכתי שאינו נובע מחמת מחלוקת בגמרא וספק כמי לפסוק אלא איבעיא דלא איפשיטא. המהר"א ששון (סימן רז) סובר שדווקא בספיקא דרבוואתא משאירים בידי התפוס אבל בספק הלכתי שלא נפשט ולא נחלקו בו בגמרא דינו כספק במציאות שיש להעמיד את הקרקע ביד המרא קמא. לעומת זאת המהרי"ק (סימן קיח) אינו מחלק וסובר שגם בכל ספק הלכתי משאירים בידי התפוס.
התוס' אינם מבארים מהי סברת החילוק. רבי עקיבא איגר בתשובה (סימן לז ד"ה ויש לעשות וד"ה ויעויין במ"ל) מנמק שחזקת מרא קמא מועילה מדין חזקה קמייתא כמו באיסורים, ולכן דווקא בספק במציאות שייך להכריע על פי חזקה זו ולתלות שכך הייתה המציאות, אולם בספק הלכתי לא שייך שחזקה קמייתא תכריע את הספק 3 . וכותב שטעם זה מתאים דווקא לפי שיטת המהרי"ק שבכל ספק הלכתי לא הולכים אחר המרא קמא אולם לפי המהר"א ששון ודאי אין זה הטעם.
המשנה למלך עצמו, שנוטה יותר לדברי המהר"א ששון, נימקו שיותר יש להקל בפלוגתא דרבוותא משום שיכול התפוס לומר קים לי כפוסק פלוני המזכה אותי, אך בספק שלא נפשט וכן בספק מציאותי לא שייך טעם זה.
בשיעורי רבי שמואל (חלק א ס"ק קמח) מביא ש השערי ישר (שער ה סימן יד) דן בספיקו של קונטרס הספיקות אם חזקת מרא קמא היא מטעם חזקה קמייתא או מדין מוחזק, והוכיח במספר ראיות שהיא מטעם מוחזק 4 , ולפי זה לא ניתן לנמק כדברי רבי עקיבא איגר. לפיכך הציע הגר"ש רוזובסקי טעם נוסף ונימק לפי שיטת המהרי"ק שספק בדין הינו חסרון ידיעה ולכן בכך לא ניתן לעשות מעשה ולהוציא מידי התפוס. על פי זה רצה לחדש שיתכן שהתוס' ושאר הראשונים החולקים על הרשב"ם חולקים דווקא במחלוקות שבגמרא, משום שסוברים שאין זה נחשב כחסרון ידיעה, אולם אולי במחלוקות שלאחר חתימת התלמוד הם מודים שנחשבות כחסרון ידיעה ומשאירים בידי התפוס.
^ 1.קשה על כך מדברי הראשונים שניתן לחזור מפטור לפטור (ראה בסוגיית 'טוען וחוזר וטוען'), שהרי שם שיקר בתחילה ובכל זאת נאמן לחזור ולטעון טענה אחרת. להסבר הקצות שם כלל אין רעותא מכך שלדבריו שיקר בתחילה, וגם לדברי הש"ך שיש רעותא, מכל מקום המיגו גובר על רעותא זו ונאמן. ואולי יש לומר שכאן גרוע יותר משום שעשה מעשה וזייף בשקר ולא שיקר רק בדיבור, אך גם בכך יש דוחק שכן היה לתוס' לפרש זאת ולא לכתוב רק "שהוצרך לשקר תחילה".
^ 2.אולם עיין בהמשך דברינו, שנראה יותר שהתוס' שם הלכו בדרכו של הרשב"ם.
^ 3.נראה שהטעם בכך הוא שבספק מציאותי שאירע בעבר שייך לפשוט ולהחליט שנתנהג כאילו ברור שאירע אופן מסויים, אולם ספק הלכתי אינו שייך רק לעבר אלא הוא מתמשך.
^ 4.הגר"ש רוזובסקי (חלק ב ס"ק כג) מביא לכך סיוע גם מלשון הגמרא בבבא מציעא ק ע"א, שהגמרא שואלת לגבי מחליף פרה בחמור מדוע לא הולכים אחר המוחזק ומשיבה שמדובר בעומדת באגם, ואז שבה ושואלת מדוע לא נלך אחר המרא קמא "וליהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה?". משמע שזוכה מטעם מוחזקות ושכנגדו נחשב המוציא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
