אנחנו רגילים להביט על השואה, ובצדק, כאסון שבו נטבחו שישה מיליון יהודים. אולם השואה עשתה דבר נוסף: היא החריבה חלקים גדולים מעולם התורה של העם היהודי, ויצרה משברים אמוניים ונפשיים שאנחנו מתמודדים איתם עד היום. איך ממלאים את החלל שנפער בחיים של עם ישראל? איך זוכרים את החללים?
בתרבות היוונית, הדרך לזכור דמויות הייתה באמצעות פסלים. תרבות חומרנית מכירה רק בכאן ובעכשיו, וזיכרון הוא לפעמים ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון להקפיא את הרגע שאליו אנחנו מתגעגעים ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון חווייתי יותר. אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש אותו יותר באמצעות תמונה או אנדרטה, ככל שנפיק יותר סרטים שיש בהם מוזיקה מרגשת – כך נוכל להעמיק יותר את הזיכרון.
כאשר הנחת המוצא היא לשחזר את העבר, הרי דיבורים על התקווה, על מדינת ישראל שצמחה מתוך השואה, העקרונות הכלליים, האידיאלים – כל אלה נתפסים כחיוורים ומופשטים מדי בשביל בלוטות הרגש. ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של "הנצח הוא רק אפר ואבק". כאב בלי מטרה. יום של דיכאון. זו גם הסיבה שעם הזמן ההתמקדות התקשורתית ביום השואה מוסטת לחיטוט ברוע האנושי וחיפוש הרע הנוכחי.
משפטים כגון "מה שהנאצים עשו לנו, אנחנו עושים לערבים", דיונים "כיצד מדינת ישראל מתעללת ביוצאי שואה" וכדומה אינם צומחים בחלל ריק. הם נובעים מהייאוש העמוק שזיכרון השואה מנכיח בתרבות המערבית. השואה משמשת כראיה ניצחת לכך ש"אין א לוהים", היינו שהאנושות חסרת תקווה. וכאשר אין תקווה – מה שנותר הוא רק אפר ואבק, רוע אינסופי שאין לו טעם ותכלית.
אולי זו הסיבה שבגללה אנחנו שומעים לעתים על תופעה שבה בני נוער נוסעים לבקר במחנות ההשמדה באירופה, ולאחר שבבוקר סיירו בתאי הגזים, בערב הם עורכים מסיבת הוללות במלון שבו הם שוהים. כאשר מעמתים אנשים מול זוועה, רוע ואפלה בלי קרן אור – מה שנותר הוא התפרקות יצרית.
זיכרון חי
המילה זיכרון היא מלשון זכר – הצד האקטיבי במציאות. הרצון לפעול ולחיות מחדש את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר: ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים.
ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות. יש נשמה. כאשר אנחנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנחנו זוכרים אותה באמת. כאשר אנחנו לומדים את תורתו של רש"י – רש"י חי בינינו מחדש, שפתותיו דובבות בקבר. כאשר אנחנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם – מתרחשת תחיית מתים קטנה, כדברי חז"ל: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כאשר אנחנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של סבתא או סבא ז"ל – נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע. כאשר אנחנו מתחברים לאידיאל שלמענו נהרג החלל אנחנו מתחברים להנצחה האמיתית, אנחנו מתחברים לנצח.
בעת שבה אנחנו מתייחדים עם חללי השואה, אנחנו לא מתמלאים רק כאב וייאוש על רוע לבו של האדם שהתגלה באותה תקופה במלוא כיעורו, אלא גם מתחברים לאידיאל הגדול שהשואה חידדה וביררה – נצח ישראל, ההפנמה שעם ישראל שורד למרות הכול, ויתרה מזאת, גם הולך ומחדש את חייו ביתר שאת.
השואה הבהירה לכולנו שאין חיים לעם ישראל מחוץ לארץ ישראל, והתחייה של האומה המתבטאת ביום העצמאות היא הדבר הטבעי והמתבקש ביותר מזיכרון השואה. ככל שנתמלא שמחה והכרת הטוב על שיבת עם ישראל לארצו, כך גם נזכור טוב יותר את השואה. הזיכרון מעצים את התקווה, והתקווה מעצימה את הזיכרון.
הנצח הוא לא רק אפר ואבק, הנצח הוא ירושלים.
בימים אלה יצא לאור הכרך השני בסדרת 'הראי"ה קוק המבואר' - 'מידות הראי"ה' עם ביאורו של הרב חגי לונדין. בהוצאת ידיעות ספרים ודברי שיר
מתוך העיתון בשבע.
בתרבות היוונית, הדרך לזכור דמויות הייתה באמצעות פסלים. תרבות חומרנית מכירה רק בכאן ובעכשיו, וזיכרון הוא לפעמים ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון להקפיא את הרגע שאליו אנחנו מתגעגעים ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון חווייתי יותר. אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש אותו יותר באמצעות תמונה או אנדרטה, ככל שנפיק יותר סרטים שיש בהם מוזיקה מרגשת – כך נוכל להעמיק יותר את הזיכרון.
כאשר הנחת המוצא היא לשחזר את העבר, הרי דיבורים על התקווה, על מדינת ישראל שצמחה מתוך השואה, העקרונות הכלליים, האידיאלים – כל אלה נתפסים כחיוורים ומופשטים מדי בשביל בלוטות הרגש. ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של "הנצח הוא רק אפר ואבק". כאב בלי מטרה. יום של דיכאון. זו גם הסיבה שעם הזמן ההתמקדות התקשורתית ביום השואה מוסטת לחיטוט ברוע האנושי וחיפוש הרע הנוכחי.
משפטים כגון "מה שהנאצים עשו לנו, אנחנו עושים לערבים", דיונים "כיצד מדינת ישראל מתעללת ביוצאי שואה" וכדומה אינם צומחים בחלל ריק. הם נובעים מהייאוש העמוק שזיכרון השואה מנכיח בתרבות המערבית. השואה משמשת כראיה ניצחת לכך ש"אין א לוהים", היינו שהאנושות חסרת תקווה. וכאשר אין תקווה – מה שנותר הוא רק אפר ואבק, רוע אינסופי שאין לו טעם ותכלית.
אולי זו הסיבה שבגללה אנחנו שומעים לעתים על תופעה שבה בני נוער נוסעים לבקר במחנות ההשמדה באירופה, ולאחר שבבוקר סיירו בתאי הגזים, בערב הם עורכים מסיבת הוללות במלון שבו הם שוהים. כאשר מעמתים אנשים מול זוועה, רוע ואפלה בלי קרן אור – מה שנותר הוא התפרקות יצרית.
זיכרון חי
המילה זיכרון היא מלשון זכר – הצד האקטיבי במציאות. הרצון לפעול ולחיות מחדש את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר: ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים.
ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות. יש נשמה. כאשר אנחנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנחנו זוכרים אותה באמת. כאשר אנחנו לומדים את תורתו של רש"י – רש"י חי בינינו מחדש, שפתותיו דובבות בקבר. כאשר אנחנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם – מתרחשת תחיית מתים קטנה, כדברי חז"ל: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כאשר אנחנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של סבתא או סבא ז"ל – נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע. כאשר אנחנו מתחברים לאידיאל שלמענו נהרג החלל אנחנו מתחברים להנצחה האמיתית, אנחנו מתחברים לנצח.
בעת שבה אנחנו מתייחדים עם חללי השואה, אנחנו לא מתמלאים רק כאב וייאוש על רוע לבו של האדם שהתגלה באותה תקופה במלוא כיעורו, אלא גם מתחברים לאידיאל הגדול שהשואה חידדה וביררה – נצח ישראל, ההפנמה שעם ישראל שורד למרות הכול, ויתרה מזאת, גם הולך ומחדש את חייו ביתר שאת.
השואה הבהירה לכולנו שאין חיים לעם ישראל מחוץ לארץ ישראל, והתחייה של האומה המתבטאת ביום העצמאות היא הדבר הטבעי והמתבקש ביותר מזיכרון השואה. ככל שנתמלא שמחה והכרת הטוב על שיבת עם ישראל לארצו, כך גם נזכור טוב יותר את השואה. הזיכרון מעצים את התקווה, והתקווה מעצימה את הזיכרון.
הנצח הוא לא רק אפר ואבק, הנצח הוא ירושלים.
בימים אלה יצא לאור הכרך השני בסדרת 'הראי"ה קוק המבואר' - 'מידות הראי"ה' עם ביאורו של הרב חגי לונדין. בהוצאת ידיעות ספרים ודברי שיר
מתוך העיתון בשבע.
