^ 1.אמנם שיטת הרשב"א שאומן גדול כדניכו ואיסר פטור אפי שגבה שכר, מכח סברת שמזלייהו גרם, וכן פסק המהרש"ל. והש"ך בסי' שו ס"ק יא הביא דעת המהר"י ן' לב שמכח זאת פסק שלא מפקינן ממונא.
^ 2. העושים ברשות שהזיקו
מצאנו כמה דוגמאות של העוסקים במלאכתם כדין, שיצא נזק תחת ידיהם, ופטרו אותם מפיצוי ותשלום על שהזיקו. המשותף להם, שהם נדרשו לעשות מעשה על גבול הנזק ולהשמר ממנו, ולא חייבו אותם אם חרגו שלא במכוון כפי שנראה להלן, למעט פועל שהזיק שלא היה אמור להגיע כלל למעשה הנזק, ולכן אין מקום לפטור אותו, אא"כ היה אומן ומומחה גדול ובחינם.
איתא במשנה במסכת מידות פ"א מ"ב: 'איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקין לפניו וכל משמר שאינו עומד אומר לו איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים שישן לו על משמרו'.
המשנה במסכת מכות בדף ח. אמרה: 'אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד' שפטורים אם הזיקו בהכאתם, אם לא הכו יותר מן הדין. ובארה גמ' בטעם דינו של אבא שאול שפטורים, משום שעוסקים במצוה. וכ"כ בתוספתא בבא קמא פ"ו הי"ז: 'שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רופא אומן שריפה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים'.
בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' פ"ב באר ביסוד דין זה: 'ולכאורה הוה משמע דפטור שוגג ברופא אומן ובמחתך העובר הוי מפני תקון העולם... ומן הדין חייבין אפי' בשוגג דקי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד... אלא שפטרו שוגג מפני תקון העולם לרופא אומן ועושה ברשות ב"ד, שאם לא נפטרנו בשוגג אתי לאמנועי מלרפאת, וכבר נתנה התורה רשות לרופא לרפאת... והיינו כשהזיק בשוגג".
הרמב"ן בתורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה הובא בב"י יו"ד סי' שלו באר את טעם הפטור של רופא אומן: 'שמא יאמר הרופא, מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר. ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים... ומ"מ בלא הודע שלו, אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי, בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל'. נראה מדברי הרמב"ן שסבר שגלות באה לכפר חיובו לשמים.
האור שמח הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ה ה"ו חלק על הבנה זו, שכן הראה שבברייתא בפ"ו הפוטרת בנזיקין בדיני אדם ומחיבת בדיני שמים לא הזכירה את דין אב ורב שהיכו, ואילו הברייתא בפ"ט שפטרה בחבלה מכל וכל מנתה גם את דין האב והרב שהיכו, וכתב: "והך דפ"ט מיירי לענין ד' דברים דפטור כיון שהוא כשוגג ולא כנתכוין להזיק, לכן אף האב פטור שהכהו ללמוד ופטורים לגמרי. והך דפ"ו מיירי בנזק, דחייבין בדיני שמים ואב ורבו חייבים לגמרי גם בדיני אדם. אבל רופא אומן ומחתך עובר ושליח בי"ד פטורים בדיני אדם... דחשיב כולהו דשוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם. אבל מדינא חייבין ככל שוגג בנזיקין, ואף ברשות דמצוה חייב גם בנזקי ממון שלהם, דלא קיי"ל כר' יהודה דפוטר בנר חנוכה, ומכש"כ בנזקי גופו דאדם מועד לעולם ואינו דומה לטעה ודן הדין, ובתורת האדם השוה אותן. וכ"ז תמוה'. הרי שסבר האו"ש שדין אב ורב שהכו לפטור הינו רק רק במיתה ובחבלה, אבל בנזיקין חייבים.
הפתחי תשובה בסי' תכד סק"ד הביא מחלוקת אחרונים בדבר. בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קמ בעניין מלמד שהכה בשביל למודו וחבל בו סבר שפשוט דפטור, שכן עשה ברשות ומצווה ורק משום מגדר מילתא קנס את המלמד שהיכה. אך בקרית חנה סי' כב סבר שפטור העושה ברשות הינו רק לענין פטור מגלות אבל לא לענין פטור מתשלומים.