ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- וילך
בסוף פרשתנו אומר משה רבנו לעם ישראל (דברים לא, כז): "כי אנֹכי ידעתי את מֶריךָ ואת עֹרפך הקשֶה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הֱיִתֶם עִם ה' ואף כי אחרי מותי".
הגמרא במסכת סנהדרין (דף ל"ז ע"א) מספרת על רבי זירא, שכינויו היה "חֲרִיכָא קַטִין שָקֵיהּ", חרוך קטן-שוקיים (כי ישב מאה תעניות שלא תשלוט בו אש הגיהינום, והיה בודק את עצמו על-ידי שישב בתוך תנור ולא שלטה בו האש, עד שפעם אחת נתנו בו חכמים עיניהם ונחרכו רגליו מעט, ולשבח קראו לו כך – שלא נשרף כל גופו, אלא רק שוקיו). בשכונתו של רבי זירא היו בריונים עמי-ארצות, והוא היה מקרב אותם, כדי שיחזרו בתשובה. אבל חכמים הקפידו על רבי זירא בעניין זה. כשנפטר רבי זירא אמרו אותם בריונים עמי-הארץ: כל עוד היה רבי זירא בחיים – הוא היה מבקש רחמים עלינו, אבל משנפטר מי יבקש עלינו רחמים? ועל כן עשו תשובה.
ויש לשאול, מדוע משה רבנו חשש למה שיקרה אחרי מותו ואמר "ממרים הֱיִתֶם עִם ה' ואף כי אחרי מותי"? והלוא אדרבה – יחזרו בתשובה אחרי מותו, כשם שחזרו בתשובה אנשי עירו של רבי זירא אחרי מות רבם! אלא שיש שני סוגי "ממרים". יש כאלה שהם בגדר "עם-הארץ" – שלאחר שמת רבו, הוא חוזר בתשובה. אבל יש שהם "ממרים" בגדר של "מומר להכעיס", ומהם חשש משה רבנו, כי אותם אפילו מיתתו של צדיק לא מעוררת לתשובה. וזה מדויק בלשון רש"י שכתב: "פריצים – לשון בורים".
הגמרא אומרת, שהייתה מחלוקת בין רבי מאיר לברוריה אשתו, בדינם של חוטאים. רבי מאיר אמר שאין להם תקנה ושימותו, ואילו אשתו אמרה לו שיתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, שהרי כתוב (תהלים קד, לה): "יתמו חטאים מן הארץ" ולא "חוטאים", וכיוון שייתמו "חטאים" – ממילא יתקיים סוף הפסוק "ורשעים עוד אינם" (עיין ברכות דף י' ע"א).
התפילה על אותם אנשים שיחזרו בתשובה הועילה, כי הם לא היו בגדר "ממרים", שאם כן, שום תפילה לא הייתה עוזרת להם.
וכן אומר גאון עוזנו ותפארתנו, הבן איש חי, כי מה שאמרה המשנה באבות "הרחק משכן רע", אין הכוונה שאדם יעבור דירה ויתרחק משכנו הרע, אלא שיפעל להרחיק משכנו את הרע שבו, שישתדל בעבורו, שיתפלל בעדו שישוב בתשובה. תפילה על רשע, כל עוד אינו מומר להכעיס, יכולה להועיל!
פעם בא אדם רשע ושאל רב אחד: איך אני אחזור בתשובה? אמר לו הרב: מדוע כשעשית את העוונות לא באת לשאול אותי? ולבסוף אמר לו: באותו חשק והתלהבות שעשית את העוונות, כך תחזור בתשובה. חזרה בתשובה צריך לעשות בחשק רב ובהתלהבות גדולה!
הכנה לתשובה מאהבה
בעניין אהבת ה', מביא רבנו יוסף חיים, הבן איש חי, את מה שמובא בחז"ל, שאברהם אבינו, עליו השלום, נתנסה בעשרה ניסיונות, והניסיון האחרון היה עקידת בנו, יצחק. היה זה בראש-השנה, ועל כן נקבע יום זה ליום הדין. אמר אברהם אבינו, עליו השלום, לקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, אתה רוצה לעשות להם יום זה ליום דין ללא הכנות מוקדמות? תן להם זמן שיכינו עצמם למשפט!
אמר לו הקב"ה: אתן להם עשרה ימים, כנגד עשרה ניסיונות, כדי שיכינו את עצמם בימים אלה. אלו הם עשרת ימי התשובה.
שואל הבן איש חי: אם כך, למה לנו כל ההכנות של חודש אלול, שקמים לסליחות, תוקעים בשופר, חוזרים בתשובה ומפשפשים במעשים? הרי הקב"ה נתן עשרה ימים, אז בשביל מה צריך יותר מזה? אלא, מתרץ הבן איש חי, כי שני הזמנים הללו – ימי אלול ועשרת ימי תשובה – הם זמנים שונים. לכל זמן תפקיד משלו. יש שני סוגי "תשובות", תשובה מיראה ותשובה מאהבה. התשובה שצריך לעשות בימי אלול, זו תשובה מיראה. והתשובה שיש לעשות בעשרת ימי תשובה, זו תשובה מאהבה.
במקביל לשתי מיני התשובה, יש לאדם שני סוגי יצר הרע: יש יצר הרע, שנובע מתכונות רעות שבטבע האדם. ויש יצר הרע, שנברא עם צאת האדם לאוויר העולם, כמאמר הפסוק "לפתח חטאת רובץ". כנגד יצר הרע של התכונות הרעות, מספיקה התשובה של אלול, תשובה מיראה. בעוד שכנגד היצר הרע שנברא עם לידת האדם – צריך את התשובה של עשרת ימי התשובה, תשובה מאהבה.
אך יש לדעת דבר חשוב, כי את התשובה מאהבה לא ניתן להשיג ללא תשובה מיראה, שתקדים אותה. החזרה בתשובה מיראה, היא הנחת היסודות. היא הבסיס. היא ההכנה לקיום יציב של התשובה מאהבה. ברגע שהיא קיימת – יש מקום לתשובה מאהבה לשרות.
כך גם אל התשובה של עשרת ימי תשובה, לא ניתן להגיע ללא ימי אלול, שהם ימי הכנה. הנחת היסודות. ביסוס היראה. כשימי אלול והתשובה מיראה עשו את שלהם, אז יכולים לבוא גם עשרת ימי תשובה שבהם יש דרגה מיוחדת של תשובה מאהבה, יותר מימות כל השנה כולה. וכתב הבן איש חי, כי בסך הכל יש 51 ימים מראש-חודש אלול ועד יום הושענא רבא, וימים אלו הם סימן ועזר לכל ימי השנה, שאם האדם ישמר ויזהר בהם מכל חטא - בטוח הוא שיתגבר על יצרו כל ימי השנה כולה ולא ילכד ברשת היצר הרע! ואם באלו הימים לא ישמר כראוי, אז ילכד ברשת היצר הרע וקרוב לחטוא הרבה בכל השנה, כי אלו הימים הם דוגמת הלב והמוח שבאדם, שאם נזוקו - הוא היזק כל הגוף, ואם הם בריאים - אז יהיה כל הגוף בריא, ונ"א יום אלו הם המבחן!
זמן לקום
על זה ממש אנו אומרים בסליחות: "בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים". העוסק רק בענייני העולם-הזה, הרי הוא נרדם, הוא ישן, חולם. הוא אינו רואה את תכלית יצירתו. בימים האלה, שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים, בעשרת ימי התשובה, צריך האדם להתעורר, להמעיט בעסקי העולם הזה ולרדוף אחרי התורה והמצוות. צריך להוסיף תורה, זוהר, משניות, להרבות בצדקה, כדי שיהיו לו הרבה זכויות וסנגוריה שיכריעו את הכף לטובה. "שפוך שיחה, דרוש סליחה", הרבה בתורה ובתפילה. וממי אנו מבקשים סליחה? "מאדון האדונים"! כשמבקשים סליחה מאבא – הוא סולח, ואבא טוב גם מאיר פנים לבנו המבקש את סליחתו ואף נותן לו מתנה. "רחץ וטהר ואל תאחר בטרם ימים פונים".
אם כל ימי שנותינו חולפים במהירות – "ימי חיינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה... כי גז חיש ונעופה" (תהילים צ', י') – אז ודאי שכך הדבר בשבעת הימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים! על כן – "ומהרה רוץ לעזרה לפני שוכן מרומים".
על מי אנו נשענים? במי אנו בטוחים? על אבינו שבשמים, אשר הכין לנו את התשובה עוד "בטרם הרים יולדו" (תהילים צ', ג'. ועיין פסחים נ"ד ע"א). אסור לאדם להאמין בעצמו שהשיג את התשובה בשלמותה ונמחלו כל עוונותיו. כך כתב גאון עוזנו ותפארתנו, הבן איש חי, שאם חושב אדם לעצמו: הנה, התפללתי בשברון לב בראש-השנה, השלכתי עוונותיי, אני לומד תורה, אוסף מצוות, נותן צדקה – שלא יהיה בטוח בצדקתו, כי חלילה וחס בחמש דקות של רכילות וליצנות הוא יכול לאבד בידיו את כל עמלו.
מה לך נרדם
גם לאחר ראש-השנה אנו ממשיכים לברך זה את זה בברכת "כתיבה וחתימה טובה", שכן גם מי שנחתם לטובה כמו הצדיקים, יכול עוד, חלילה, לקלקל. ועל כן אנו מברכים אותו ששוב ייכתב לטובה.
כשיונה הנביא נשלח אל נינווה, הוא בוחר לברוח מהשליחות. בהיותו על האונייה – "וה' הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים, והאֹניה חשבה להשבר" (יונה א', ד'). היה זה פלא גדול, כל האוניות שטו בים בשלווה, ורק אונייתו של יונה עמדה להישבר. "ויראו המלחים, ויזעקו איש אל אלֹהיו, ויטִלו את הכלים אשר באֹניה אל הים להקל מעליהם. ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם".
המלחים הגויים מפשפשים במעשיהם, הם זורקים את הכלים המיותרים, הם זועקים לאלהיהם. כשהם רואים שיונה נרדם – "ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו: מה לך נרדם? קום קרא אל אלֹקיך! אולי יתעשת האלֹקים לנו ולא נאבד". וכי אינך מרגיש שאנו עומדים בסכנה? מי שנמצא בסכנה אינו יכול להרשות לעצמו להירדם, לא בגשמיות ולא ברוחניות!
למעשה, זו דרך התשובה שהתווה לנו הרמב"ם, שכתב (תענית א', ב'-ג') שכשתבוא צרה – יש לזעוק עליה ולהריע, ולדעת כי כל הצרות באות עלינו בגלל מעשינו הרעים, כמו שכתוב: "עונותיכם הטו וגו'". ובדרך זו נסיר את הצרה מעלינו. אך אם חלילה לא נזעק ולא נריע, אלא נאמר: דבר זה קרה לנו כמנהג העולם והצרה הזאת היא מקרית, אומר הרמב"ם שזו התאכזרות עצמית, שבמקום לתקן, במקום לצאת מהמצב, היא גורמת לנו, חלילה, להידבק במעשינו הרעים, ויתירה מכך אף יתווספו על הצרה הזאת עוד צרות אחרות. ככתוב בתורה: "והלכתם עמי בקרי – והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר שבמצב כזה ה' יביא עלינו צרה כדי שנבוש, אם חלילה נאמר ש"קרי" הוא לשון "מקרה" – ה' יכפיל לנו את אותה צרה.
ריח גיהינום
"פעם הזמינו אותי לשבת בסנדקאות בבניין שבו שכנו שלושה בתי-כנסיות על שלוש קומות", סיפר הרב זצ"ל, "ואני רואה בכניסה שלט המסמן שבקומה הראשונה שוכן 'בית תפילה' של רפורמים, ובקומה השנייה 'בית-כנסת' של קונסרבטיבים, ורק בקומה העליונה נמצא בית המדרש של האורתודוקסים, אליו אני אמור לעלות. ואני תוהה לעצמי כיצד אכנס ואעבור דרך בתי-כנסת אלו, שנודף מהם ריח גיהינום! פניתי ושאלתי אם אין דרך עקיפה לעלות, ואמרו לי שיש איזה מטבח צדדי, שדרכו אפשר לעלות מבלי לעבור דרך פתח בתי-הכנסת ההם, ואמרתי להם שאני לא אעלה אלא דרך אותו המטבח, ובלבד שלא לעבור דרך פתחיהם של אותם בתי-הכנסת האסורים.
ופעם הייתי בחוץ-לארץ, וכיוון שבאותו מקום דל כוחם של הרבנים לחזק את עמודי התורה וההלכה, כיבדו אותי לדבר ולחזק ברכיים כושלות, כך שהגעתי לכמה מקומות לדבר שם, ובכל תפילה מתפילות השבת הביאו אותי למקום אחר לדרוש. ובאותו מוצאי-שבת, תכננו עצרת גדולה עם ציבור גדול, שאז נקל היה לכולם להגיע ברכבם. בתוך דבריי דיברתי בחומרה נגד הרפורמים והקונסרבטיבים, והתריתי על ה'קולות' הבדויות שמפיצים נגד התורה וההלכה.
אחרי הדרשה באו ואמרו לי שכל השבת דיברתי דברים נפלאים, אבל במוצאי-שבת קלקלתי הכול. אמרתי להם: וכי לא אמת הדבר? הרי הרפורמים מתירים להגיע לבית-הכנסת ברכבם, ומחנים את רכבם עד כשני מטרים ליד בית-הכנסת והולכים ברגלם את שני המטרים הנותרים בלבד, והקונסרבטיבים 'מחמירים' יותר ומחנים את רכבם כמאה מטרים לפני בית-הכנסת, ועל הנגע הזה ודאי הוא שחובה גמורה להתריע ולבטל אותם בכל דרך".
להרגיש שיצאנו ממצרים
ידוע שגם נערים חשו, כי דלתו של הרב זצ"ל פתוחה בעבורם. צעירים רבים היו משחרים לפתחו, בשאלות שנקרו על דרכם, והוא לא סגר דלתו בפניהם, ואף לא חסך מהם את אשר ביקשו. באחת מדרשותיו על חג הפסח, סיפר הרב על שיחה מעניינת שהייתה בינו לבין קבוצת תלמידים. הוא הסמיך את הסיפור לדבריו של הרמב"ם, כי חובת ההסיבה בליל הסדר, היא כדי שהאדם יחוש על בשרו את יציאת מצרים. מיד אחר כך החל לספר:
"פעם נשאלתי על-ידי כמה תלמידים: כיצד אדם יכול להרגיש שהוא יצא ממצרים, הרי באמת הוא לא היה שם?". הרב החליט לגרום לאותם תלמידים להשיב בעצמם על שאלה זו. "שאלתי אותם: מי ניצח במלחמת ששת-הימים, אנחנו או המצרים, הירדנים או הסורים'? אמרו לי כולם בביטחון גמור: אנחנו! מבלי לחשוב פעמיים. מה זאת אומרת? הוסיפו לשאול, כמתפלאים על השאלה.
"שאלתי שוב ושוב", הוסיף הרב, כדי לחדד בפיהם את אשר אמרו כבר בעצמם. "כולם התרעמו עלי: בוודאי שאנחנו ניצחנו". וכמתקוממים על שאלותיו של הרב, ענו, כמעט בקוצר-רוח: "הכנו אותם שוק על ירך!".
"ושוב שאלתי: מישהו מכם נלחם בששת-הימים? מישהו מכם חי בתקופה ההיא?". שקט שרר עתה בין התלמידים. והרב, כמי שחושף אט-אט את התשובה אליה חתר, המשיך בדבריו: "נכון שיש בימינו אנשים שזכו לשחרר את הכותל ולהיות שם, אבל אתם כולכם נערים צעירים!". התלמידים היו נבוכים מעט לשמע הדברים, אך הרב לא הותיר להם רווח של זמן בו ישקעו במחשבות כאילו הם לא שייכים לניצחון מלחמות ישראל חלילה, ואמר מיד: "אלא, שאתם מרגישים 'אחד' עם כל מי שהיה שם ולכן אתם אומרים 'אנחנו'".
פניהם של התלמידים העידו עליהם, כי מתחילים הם עתה לרדת לסוף דעתו של הרב ומעט להבין מה רצה להשיג בשאלותיו החוזרות ונשנות. "כך גם ביציאת מצרים", אמר הרב בנחרצות כמסכם את תשובתו בבהירות, "אתם צריכים להרגיש 'אחד' עם יציאת מצרים ולומר: 'ואותנו הוציא משם!'".
ולא מצח להרים ראש \ באור פניך
סיפר הרב על תקופת היותו דיין בבאר-שבע. יום אחד נגמר לו הלחם שהביא עמו מירושלים, והלך הרב לפנות בוקר למאפייה בבאר-שבע. נכנס הרב למאפייה על מנת לראות בעצמו מקרוב את כשרות המאפייה. בעל המאפייה החל צועק על הרב: צא מפה, לך מכאן, מה אתה רוצה? כבר המשגיח היה כאן והכול בסדר. הרב פנה והלך לדרכו. בערבו של יום הוזמן הרב לשאת דרשה באחד מבתי הכנסת בעיר. באמצע דרשתו של הרב נכנס אדם אחד לבית הכנסת ומייד עם כניסתו לשם התעלף. ניסו להעיר אותו, וכל פעם שראה את הרב ניצב מולו לפני כל הקהל חזר והתעלף. הרב ראה והבין שמדובר בבעל המאפייה מהבוקר, שהזדעזע לראות על מי צעק היום, ואמר להם הרב: תאמרו לו שאני מוחל לו. רק כששמע זאת בעל המאפייה נרגע ושב להכרתו.
מעשה הצדקה שלום
סיפר הרב, שפעם בא אליו זוג, הבעל נותן צדקות ביד נדיבה ואשתו מוחה על כך. קרא לה הרב את דברי הרמב"ם האומר שאין מגיע לאדם נזק מן הצדקה, ואמר הרב, משמע שאם פוסק מליתן עלול לבוא עליו נזק, בזה את רוצה?!
לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. מרדכי חי בן ברכה יהודית . ידדיה בן טובה . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס .תמר בת עירית .
לרפואת מלכה רג'ינה חיה בת שמחה רות בת אורנית לע"נ יצחק בן זרין
שבת שלום וגמר חתימה טובה
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
מה המשמעות הנחת תפילין?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
למה ללמוד גמרא?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
למה משווים את העצים לצדיקים?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הלכות קבלת שבת מוקדמת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
