החירות והצניעות שבעומק המגילה
דת, קיום וקבלה
נעיין קצת במגילת אסתר, מזווית שהתעוררתי אליה דרך מרן הרב. ישנם מספר מושגים שמופיעים במגילה פעם אחר פעם, ולכאורה נראים כחזרה על אותו עניין. בפרק א מופיע כמה פעמים הביטוי 'דת': "והשתיה כדת אין אונס", "לפני כל יודעי דת ודין", " כדת מה לעשות במלכה ושתי". אנשים מאוד דתיים שם... מה המשמעות של 'דת'? לכאורה הביטוי הזה נראה מיותר בכל המקומות!
הביטוי הזה חוזר ואף משתכלל במהלך קריאת המגילה – בהוראה של המלך לקבץ נערות רבות: "בהישמע דבר המלך ודתו ". למה היה צריך לומר 'ודתו'? היה מספיק שנאמר רק 'בהשמע דבר המלך'! וכשהמן מגיע לאחשורוש יש לו מילת קוד שאיתה הוא מנסה לשכנע אותו שאין ברירה, אתה חייב לגזור את הגזרה על היהודים: " ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים" – חזרה נוספת על עניין ה'דת'. ובהמשך, "ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע", "ואת פתשגן כתב הדת אשר ניתן בשושן להשמידם נתן לו", בהמשך המגילה הגזרה מתהפכת והיהודים יכולים לעשות כטוב בעיניהם, אבל הביטוי 'דת' חוזר על עצמו: "פתשגן הכתב להינתן דת בכל מדינה ומדינה", "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה", "ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים". הביטוי הזה חוזר פעם אחר פעם אחר פעם.
אם נתבונן בפרק א', הביטוי הוא לא 'דבר', אין דבר של המלך אלא דת באופן כללי יותר. בפרקים האחרים מופיע "דבר המלך ודתו", לכאורה יש איזושהי אמירה של 'דת' של המלך אחשוורוש, צריך להבין מה הנקודה הזאת.
מעניין שבכל הקשור ליהודים אין שימוש בביטוי 'דת' – כאשר מרדכי ואסתר שולחים את כל התקנות ליהודים: משלוח מנות, מתנות לאביונים, וימי משתה ושמחה, ישנם שני ביטויים שחוזרים על עצמם: קיום וקבלה. " לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר", " וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", " קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם", "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקים את אגרת הפורים", " לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם". צריך להבין גם מה הנקודה של הקיום והקבלה.

שני המיוחסים
דבר נוסף שבולט ברמת הפשט במגילה: יש מעט מאוד ייחוסים. אחשוורוש מגיע לנו משום מקום (המלבי"ם מאריך להסביר מאיפה הוא הגיע), על ושתי אומרים לנו חז"ל שהיא הייתה בת נבוכדנאצר, אבל זה לא מוזכר במגילה כלל, וכך לגבי דמויות רבות נוספות.
ישנן רק שתיים או שלוש דמויות במגילה שיש להן ייחוס: דבר ראשון, מרדכי – "בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, אשר הגלה מירושלים עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה". זו אריכות גדולה של ייחוס בתוך המגילה. והאישיות הנוספת: "המן בן המדתא האגגי צרר היהודים". זה כנגד זה, מצד אחד ייחוס למרדכי ומצד שני ייחוס להמן. אמרתי "שתיים ואולי שלוש דמויות", כי אולי אפשר לספור גם את אסתר, שנכללת בתוך הייחוס של מרדכי: "אסתר בת אביחיל דד מרדכי אשר לקח לו לבת". יש פה קישור גם למרדכי. צריך להבין מה הנקודה הזאת – למה דווקא מרדכי ולהבדיל המן, הם שני המיוחסים של המגילה.
כשמסתכלים במדרש אפשר לראות דבר מעניין ביותר: המדרש מדגיש את הקשר ההיסטורי בין המן לבין היהודים. למעשה זה אפילו יותר שורשי – המדרש מדבר על הקשר בין אבות אבותיו של המן, לאבות אבותיו של מרדכי. אביא מדרש – לכאורה מדרש תמיהה – שמופיע באסתר רבה (ז, ד): "דבר אחר: אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש, הרהורי דברים היו שם. ומי הרהר? ר' יהודה אמר: המן הרהר – אמר, אם אסתר יהודית היא, קרובתי היא מן אבי עשו, הדא הוא דכתיב (מלאכי א, ב) הלא אח עשו ליעקב; ואם גויה היא, כל הגוים קרובים אלו לאלו".
אולי הייתי מצפה מהמן לבנות לעצמו ייחוס משפחתי, אבל בטח שלא הייתי מצפה שהוא יבנה את הייחוס שלו על הקשר אל היהודים. "הלא אח עשו ליעקב" – איזה יופי, איזה אחים טובים... הרי אנחנו יודעים מה יקרה עוד כמה דקות, מה אתה הולך לעשות לאותו אח. ודרך הקרבה הזו המן בונה עכשיו על פרוטקציה בבית המלוכה? אם היא יהודיה אנחנו מסתדרים, היא מהמשפחה, זה בסדר – מה הדבר הזה? למה המן מזהה שייכות כלשהי, קישור בינו לבין אסתר?
ובהמשך המדרש: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, בזוי בן בזוי, להלן כתיב ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה, לד), וכאן כתיב ויבז בעיניו". כמו שעשו ביזה את הבכורה, גם על המן צאצאו נאמר: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו".
"ויבקש המן להשמיד את כל היהודים. ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא אמר: בעלמא הדין נמשלו ישראל לצורים, שנאמר: כי מראש צורים אראנו (במדבר כג, ט), הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא, א), נמשלו כאבנים, שנא' משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד), אבן מאסו הבונים (תהלים קיח, כב). ואומות העולם נמשלו בחרשים, הדא הוא דכתיב: ושברה כשבר נבל יוצרים (ישעיה ל, יד)". מה המדרש רוצה להגיד לנו? למה משנה לי עכשיו למה בדיוק נמשלו ישראל, לצורים ולאבנים, ולמה נמשלו אומות העולם?
כשמתבוננים על שורש הדברים מבינים שהמגילה שלנו אמנם נמצאת בתקופה מסוימת, באיזו סיטואציה היסטורית של מלכות אחשוורוש, אבל מבט מעמיק ופנימי במראה שהמאבק הוא לא בין מרדכי הפרטי להמן הפרטי, אלא שניהם מתחברים לשורש שלהם. המן מתחבר לשורש שלו, שהוא עשו, ומרדכי מתחבר לאבות הקדושים.

אמו של עמלק
אני רוצה לנסות להבין מה המשמעות של "להתחבר לשורש", ולפני זה נראה מקור נוסף, שמדבר באופן מובהק על הקשר בין עמלק לישראל. וכך אומרת הגמרא (סנהדרין צט):
"ואחות לוטן תמנע… מאי היא? תמנע בת מלכים הואי, דכתיב אלוף לוטן אלוף תמנע (בראשית לו, כט) וכל אלוף מלכותא בלא תאגא" – כל אלוף היה שליט על מלכות עצמאית, שאין לה שעבוד. ולא מובן מדוע תמנע, שהיא אחות של המנהיג הבלתי מעורער, הולכת להיות פילגש לאליפז. ואומרת הגמרא: "בעיא לאיגיורי, באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל".
זה דבר מוזר מאוד, לכאורה יש פה גברת שעושה ויתור מאוד גדול, מוכנה לוותר על מנעמי שלטון ורוצה לבוא להתגייר, ואברהם, יצחק ויעקב לא מוכנים לגייר אותה! ובאמת המדרש מעביר ביקורת כלפי האבות הקדושים: "נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה". הביקורת היא שלכאורה היה צריך לגייר אותה, כך נראה מפשט דברי הגמרא. (למען האמת, אחרי שאנו רואים מה יצא ממנה, אפשר להבין את אבותינו הקדושים...)
למה תמנע בכלל רוצה לבוא ולהתגייר? נראה שהיא מחפשת שייכות. לא כתוב שכאשר היא מתחברת לאליפז בן עשו היא עושה את זה כהתרסה מול ישראל, אבל חשבתי שאולי דווקא יש פה איזושהי התרסה, שמתבטאת בכך שהיא לא נישאת לאליפז אלא בוחרת להיות פילגש שלו. מה ההבדל בין פילגש לאשה? לפילגש אין צד מחייב. נקודת המוצא של תמנע היא שאם אני מתחבר עִם עַם ישראל זה צריך להיות בצורה מסודרת, עם קידושין וכתובה, אבל אם אני מתחברת עם הצינור השני, זה יכול להיעשות באופן פחות מחייב. וכך מצד אחד היא קשורה אלינו, אבל זה קשר שאינו מחייב.
אם כן, התכונה הזו היא בשורשו של עמלק, והופיעה כבר אצל האמא הקדומה שלו: ניסיון להידבק באבות הקדושים. האבות לא רוצים, הם מבינים שיש פה משהו שלא מספיק שייך לעם ישראל. למרות שעניינם של האבות היה לגייר, כמו שאומר המדרש (בתחילת פרשת וישב סעיף ג') "מגורי אביו – גיורי אביו", וכן המדרש הידוע: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" – היה מקרה חריג של תמנע, שלא רצו לקבל אותה. והגמרא אומרת שבגלל הדחייה הזו בא עמלק. זאת אומרת שכבר מהשורש שלו יש נקודה של נסיון חיבור לישראל.

החירות של האבות
מרן הרב מסביר את השורש של האבות ביחס לבנים – קדושת הבנים היא קדושה של טבע, לבנים יש חוקים, יש להם הנהגות, הם חיים בתוך מציאות קבועה-תדירית של קיום תורה ומצוות. הבנים מקבלים את התורה, ודור אחר דור חיים לפי אותה מסגרת. אלה ההופעות, הפארות. האבות לעומתם הם השורשים – הם לא מקיימים את התורה מכוח החיוב והציווי אלא מכוח הבחירה החופשית, מכוח הרצון הפנימי של האבות להתחבר לרצון האלוהי, מתוך חופש מוחלט. עדיין לא קיבלו את התורה, אף אחד לא מחייב את האבות לקיים מצוות, הם מעבר לטבע, במדרגה של נס (על העקדה נאמר "נס להתנוסס"), במדרגה עליונה מאוד, שבה מקיימים את המצוות מתוך רצון. זה ההבדל בין מדרגת האבות למדרגת הבנים. מרן הרב מסביר שכאשר עבדי המלך מספרים להמן על מרדכי, לכאורה מבחינה תחבירית הנושא המרכזי הוא יהדותו של מרדכי, ולכן היה צריך לכתוב "אשר יהודי הוא". אבל המגילה כותבת "אשר הוא יהודי", כדי להבליט שהוא "יהודי מכוח שורשיותו ולא רק מכוח היותו צאצא ליהודים". יש פה נקודה שבה מרדכי מתחבר לשורש – לאבות.
אמרנו שהאבות לא רוצים לקבל את תמנע, ועכשיו זה מובן – האבות נמצאים במדרגה כל כך עליונה וגבוהה, שהם באמת הם לא צריכים להתפשר ולהכניס את עצמם לכל מיני אילוצים, הם נמצאים במצב שלם. אבל כאשר עמלק באים אל הבנים שאינם במדרגה של נס, יש מציאות של "אשר קרך בדרך" – איזושהי קרירות. "רפידים – שרפו ידיהם מן התורה". עם ישראל לא נמצא בעוצמה של האבות, ובמצב כזה יש כוח לקליפות להשפיע. ומה עושה מרדכי כאשר הוא רואה את המן? מנסה להתחבר למדרגת האבות, מדרגת הנס, מדרגת החופש.
עכשיו נראה עוד נקודה שאומר הרב: "הדגשת הקשר של האבות רמוזה במגילת אסתר, עמלק הוא שורש הרע ויש לו יחס לזרע האבות. כדי להתמודד עם שורשיותו נזקק היה מרדכי לא רק לכוח הענפים של הצאצאים אלא אף לכוח של האבות, לבחינה השורשית". מרדכי מתחבר אל השורש, מתחבר באמת למדרגת האבות.

זכותו של שמעי
לפי זה אפשר להבין נקודה נוספת - הגמ' במסכת מגילה (יב, ב) מסבירה מדוע מרדכי נקרא גם יהודי וגם ימיני: "אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה. ורבנן אמרי: משפחות מתגרות זו בזו – משפחת יהודה אומרת: אנא גרים דמתיליד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא, ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי" משפחת יהודה אומרת שמרדכי בא לעולם בזכותה, שהרי שמעי בן גרא היה חייב מיתה, ודוד לא הרג אותו, ובזכות זה נולד ממנו מרדכי; ומשפחת בנימין אומרת: סוף כל סוף הוא בא מאיתנו. "רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא – ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני. מה עשה לי יהודי, דלא קטליה דוד לשמעי, דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן, ומה שילם לי ימיני, דלא קטליה שאול לאגג, דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל". לפי רבא כנסת ישראל אומרת את הדברים בביקורת: בגלל שדוד משבט יהודה לא הרג את שמעי, נולד ממנו מרדכי, שהתקנא בו המן ונוצר האיום הגדול על עם ישראל; ובגלל ששאול משבט בנימין לא הרג את אגג – ומופיע בגמרא שבאותו לילה שהתעכבה הריגת אגג הוא הספיק להביא צאצא לעולם – נולד המן. יש פה שני דברים שלא נעשו, והתוצאה היא שגם מרדכי נולד וגם המן נולד.
יש מדרש נפלא על ספר שמואל, שמסביר מדוע מרדכי ואסתר הגיעו דווקא משמעי. נזכיר את הרקע: בזמן מרד אבשלום היו שני יועצים: אחיתופל שנאמן לאבשלום, וחושי הארכי שנותר נאמן לדוד. יחד עם חושי הארכי דוד שולח שני נערים שהם "גיס חמישי", מרגלים בצבא אבשלום – אחימעץ ואביתר. שניהם נמצאים בתוך המחנה של אבשלום, וברגע שהם שומעים את העצות הם הולכים להודיע לדוד את עצת אחיתופל (שבסופו של דבר לא מומשה, אבל כשהם מיהרו לדוד הם לא ידעו שתתקבל עצת חושי). אנשי אבשלום רודפים אחריהם, ובשעה שהם בורחים יש אישה שמסתירה אותם בבאר. וכך אומר המדרש:
"אמר רבי יונתן מפני מה זכו מרדכי ואסתר להעשות נס זה על ידם? מפני אשתו של שמעי, אם אביהם, שהצילה שני צדיקים מן ההריגה, ואלו הן? אחימעץ ויהונתן. בשעה שרדפו עבדי אבשלום אחריהם, רצו והכניסו לביתו של שמעי, מה עשתה אותה הצדקת? הכניסה אותם בתוך הבאר, ופרעה את עצמה" – שמעי כידוע היה מגדולי ישראל. אשתו שמה את הנערים בבאר ופיזרה את שערותיה – "וישבה על פי הבאר, כדי שתציל את שני הצדיקים מן המיתה. כיון שנכנסו עבדי אבשלום וראו אותה שהוא מפורעת, חזרו לאחוריהם. אמרו: אפשר שני צדיקים חבויים בתוך הבאר, ואישה חשובה כזו מפרעת עליה מניה?" – יכול להיות שנמצאים שני צדיקים בפנים ואישה פרועת ראש נמצאת שם? לא שייך. "מנא לך? דהכי כתיב: 'ותקח האשה ותפרש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הרפות' (שמו"ב יז, יט). מאי ותשטח עליו הריפות? שחירפה ונוולה את עצמה כדי שתציל שני הצדיקים מהמיתה. אמר לה הקדוש ברוך הוא: הואיל וביזית את עצמך על שני הצדיקים הללו, אני אוציא ממך שני צדיקים שיעמדו בפרצותיהן של ישראל, ובשבילן אני מציל את ישראל מן ההריגה".
כלומר, שמעי היה חייב מיתה, ולא בזכותו נולדו שני הצדיקים, אלא בזכות אשתו שפרעה עצמה. יש כאן שני דברים מוזרים. דבר ראשון, היא נקראת 'צדקת'. ומה עשתה הצדקת הזאת? היא פרעה את שערה, מעשה באמת לא צנוע! אפשר לומר שמצד הגדרים ההלכתיים הקרים אין כאן באמת איסור – שהרי הם יכולים לא להסתכל. אבל עמוק יותר: זו לא עבירה לשם עבירה, היא בעצם נותנת איזה חופש ודרור לעצמה בשביל להציל. יש פה פריצה – היא פורצת את המסגרות בשביל להתחבר אל הנקודה השורשית של כללות ישראל. אוי לנו אם שני בני הכהנים היו נלכדים בידי עבדי אבשלום. אשת שמעי עומדת בפרצותיהם של ישראל, ולכן יוצאים ממנה מרדכי ואסתר שעומדים בפרצותיהם של ישראל.
החיבור הזה הוא לשורש ישראל לא מתחיל רק באשת שמעי, אלא קדום יותר, וכמו שאומרת הגמרא (מגילה יג, ב): "בשכר צניעות שהית' בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר". פעם נוספת אנחנו שומעים שיש פה צניעות, ואם נקרא את הסיפור נראה שיש פה הפך הצניעות! אומרת הגמרא: "ומאי צניעות היתה בה ברחל? דכתיב: ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא (בראשית כט, יב). וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא! אלא אמר לה: מינסבא לי? אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה: אחיו אנא ברמאות. אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא? אמר לה: אין, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל (שמואל ב כב, כז). אמר לה: ומאי רמיותא? אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסיב לי מקמה. מסר לה סימנים. כי מטא ליליא אמרה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה. והיינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה (בראשית כט, כה), מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומה צניעות היתה בשאול? דכתיב ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל (שמואל א י, טז) – זכה ויצאת ממנו אסתר". לכאורה, מה שייך לדבר על מידת הצניעות אצל רחל? להפך, במדרש כתוב שהיא אפילו נכנסה מתחת למיטה והייתה מדברת במקום לאה! אצל שאול מובן איפה מופיעה הצניעות: הוא לא מגלה שהוא נמשח למלך, וזה מתחבר מאוד לאסתר שאינה מגדת עמה ומולדתה. אבל מה מידת הצניעות שמופיעה ברחל? אם היה נאמר "בגלל צדיקות שהייתה בה ברחל", זה היה מובן...
אלא שרחל מבינה ששנים-עשר שבטי י-ה צריכים לצאת גם מרחל וגם מלאה, וגם שהקב"ה הוא א-ל מסתתר. כמו שאשת שמעי מבינה שישנו העניין של כלל ישראל, מצבים שבהם אנחנו מתחברים לשורש, לבסיס, ומתוך זה יוצאים לאיזו חירות שמאפשרת לנו לעשות דברים שאינם בדרכי הצניעות הרגילה. איך רחל עושה את זה ליעקב 1 ? כי היא מוצאת דרור בנפשה, לפרוץ את הגבולות ולנהוג באופן כזה.
הנקודה של מרדכי ואסתר היא השורש של רחל, שאול ואשת שמעי, שהיו צנועים. המשמעות של צניעותם היא הרצון להתחבר לשורש. גם כאשר המציאות כשלעצמה קשה, הם מצאו דרך לפרוץ את הקושי ולהתחבר לנקודת החירות הפנימית – נקודת האבות.

החירות של מרדכי
לפי זה אפשר להסביר את הדברים באופן נפלא. בתחילת דברינו אמרנו שכל המסגרת של אחשורוש היא מסגרת של דת. דת היא חוק, הוראה שצריך להתנהל בצורה מסוימת. למעשה הדת 'ניתנה', היא יכולה גם להשתנות – בפרט אצל מלך הפכפך, אנו רואים שהדת היא דבר נזיל אצל אחשורוש – אבל באופן בסיסי יש מציאות של דת. וזו גם מהות המשתה בשנה השלישית למולכו – אחשורוש מבקש לבנות מערכת חוקים, שיהיה ברור לכולם מה ההתנהלות הנכונה. כשהמן רוצה לבוא ולקעקע את עם ישראל, דרכו לשכנע את המלך היא להגיד: "ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים". יש מציאות של חוקים שחשובה לאחשורוש, שמסתכל על העכשיו.
ובתוך מציאות הדת הזו, יש שניים שאינם מתנהלים בהתנהלות הרגילה, אלא רואים את הדרך של הארמון ומתנהלים באופן עצמאי. הראשון הוא המן, שלמרות שהיה קטן הוא "חמור קופץ בראש". למשל בלילה שבו נדדה שנת המלך והוא שואל: "מי בחצר?" מדובר בפשטות על חצר המלך הפנימית, ולהמן אין בעיה להיכנס אליה בלי הזמנה. ואחר כך הוא רוצה סוס שרכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו; הוא לא נמצא במציאות הרגילה – הוא רוצה לפרוץ את הגבולות. ומהצד השני מרדכי ש"לא יכרע ולא ישתחווה", גם הוא פורץ את החוקים שהמלך ציווה, ובהמשך אומר לאסתר שתלך למלך למרות שלא נקראה – אין מה לעשות, אנחנו פורצים גבולות כשצריך. ומאוחר יותר: "אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב", ומרדכי מצליח לעקוף את הכלל הזה. מרדכי בא ואמר: ישנה המציאות של החוקים, אבל ישנה הנקודה שבה עם ישראל מתחבר לריבונו של עולם לא רק בחוקים אלא בחופש. מרדכי לא מתנהג במציאות הרגילה, הוא מתחבר לאבות הקדושים ומתנהג בחופש כמותם.
בסוף סיפור המגילה "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" (שבת פח, א). עם ישראל מתחבר אל התורה לא מנקודת הכפייה, שה' כפה עליהם הר כגיגית, אלא מנקודת האבות, נקודת השורש, הרצון. הרצון הפנימי של עם ישראל מתבטא בכך שהם קיבלו עליהם את פורים ומגילת אסתר מדעתם ורצונם. מרדכי חיבר את עם ישראל לנקודה של רצון, לנקודה של דבקות, של נס – לא להישאר במקום מוגבל וחוקים רגילים, אלא לפרוץ את החוקים ולהגיע מעבר אליהם. נקודה גבוהה מאוד, שאליה מגיע מרדכי והוא מרומם את עם ישראל. ולכן בעם ישראל כאשר נשלחות האיגרות אין 'דת', יש 'קיימו וקיבלו', בחינה של 'נעשה ונשמע' – עוד לפני שאני יודע מה נאמר, אני נמצא בנקודת הרצון שאינו מוגבל. מול החוקים הקרים שאין להם שורש ומהות, מול הדרך של עמלק שרוצה לחזור לשורש שלו של קעקוע כוח ישראל – עומד כוחו של מרדכי, שמחזיר אותנו אל החופש, אל "נעשה ונשמע", אל "קיימו וקיבלו", אל שורש האבות.
עכשיו אנחנו יכולים להבין למה המן אומר "אני אח של יעקב וגם לו יש שורש": כי בהבנה הראשונית שלו אסתר מתנתקת מעמה. המן רוצה להתקרב לאסתר, אבל הוא לא מתקרב אליה בנקודה של סגולת ישראל (שזה מה שעושה מרדכי), אלא בנקודת המקריות, בצד הלא מחייב. המדרש (ילקוט שמעוני) אומר שעמלק היו לוקחים את מילותיהם של ישראל, זורקים כלפי מעלה ואומרים: "קח לך את המילות". מבחינתם שום דבר אינו מחייב בעם ישראל, אין ברית. תמנע מוכנה להתחבר לאבות בנקודת הרצון החופשי, אבל בניה לא מעוניינים להתחבר לבנים של אברהם, יצחק ויעקב, הם לא רוצים להבין שכנסת ישראל היא מרכבה לשכינה, שיש אומה, שיש ברית ומילה, שיש פארות שהולכים ומתמשכים, קדושה שקביעא וקיימא ולא משתנה כל הזמן. נגד כל זה עמלק יוצא ומקרר. "ויבז עשו את הבכורה" – עשו מסרב להבין שיש משהו מחייב, מהותי. ומצד אותה נקודה: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו", המן מבקש לשלוח יד בכל היהודים.

ב"ה בימים הללו גם לימוד התורה שלנו הוא באופן של "הדור קיבלוה", מתוך חיבור לאבות הקדושים, לנס להתנוסס, מתוך חיבור לחופש הפנימי שלנו, שמבטא שאנחנו באמת דבוקים לריבונו של עולם ולרצון שלנו.
בעז"ה נזכה שהימים הללו באמת יהיו ימי ששון ושמחה.

---