ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מבוא למשנת הראי"ה
אֵינִי וְהָאָמַר רַב גִּדֵּל אָמַר רַב, כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר * תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר, אַל תִּקְרִי מוֹר עֹבֵר אֶלָּא מַר עוֹבֵר, אַל תִּקְרִי * שׁוֹשַׁנִּים אֶלָּא שֶׁשּׁוֹנִים *. בֶּאֱמֶת הָאֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהַתְּכוּנָה הָאֲמִתִּית שֶׁבְּטֶבַע הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית הִיא מַתְאֶמֶת* מְאֹד לִדְרִישַׁת הַחָכְמָה וְהַדַּעַת. אִם כֵּן הַשִּׂמְחָה וְטוּב-הַלֵּב בִּדְרִישַׁת הַתּוֹרָה הִיא נְאוֹתָה* מְאֹד לְמַצַּב הַנֶּפֶשׁ, וְרָאוּי הוּא לְפִי זֶה שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה שַׁעֲשׁוּעַ לַנֶּפֶשׁ וְשִׂמְחָה לַלֵּב. אָמְנָם עָלֵינוּ שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ כִּי כְּבָר אֵין אָנוּ מוֹצְאִים אֶת הָאָדָם עַל פִּי טִבְעוֹ הַטָּהוֹר הָאֲמִתִּי, עֲוֹנוֹתֵינוּ וַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתֵינוּ קִלְקְלוּ כְּבָר אֶת טַעֲמֵנוּ הַטִּבְעִי הַטָּהוֹר, עַד שֶׁהַחֵשֶׁק הַטּוֹב לְהַשְׂכִּיל וּלְהֵיטִיב בַּטֶּבַע* סָר מֵעָלֵינוּ*, וְתַחְתָּיו נִקְשְׁרָה בִּלְבָבֵנוּ אִוֶּלֶת וָחֹשֶׁךְ שֶׁל הוֹלֵלוּת וְכָל חֶמְדַּת עַיִן חִיצוֹנָה, שֶׁהוּא הַהֵפֶךְ מִדְּרִישַׁת הַחָכְמָה וְדַעַת אֱלֹהִים אֱמֶת. עַד אֲשֶׁר בְּרֵאשִׁית לִמּוּדֵנוּ נִמְצָא עַל פִּי רֹב אֶת הַלִּמּוּדִים הַיּוֹתֵר יְקָרִים וְעִקָּרִיִּים הֲפוּכִים הַרְבֵּה* לְטִבְעֵנוּ הַגַּס וְהַנָּמוּךְ, אֲשֶׁר לֹא דַּי שֶׁלֹּא נִשְׂבַּע שִׂמְחָה וְעֹנֶג מֵהֶם כִּי אִם עוֹד יְמָרְרוּ אֶת רוּחֵנוּ וְיִהְיוּ עָלֵינוּ לְמַשָּׂא.
ההתחלה קשה
אֶלָּא שֶׁעָלֵינוּ לָדַעַת שֶׁאָדָם לְעָמָל יֻלַּד, וְכִי רַק בְּהַהַתְחָלָה, בְּטֶרֶם נָבֹא אֶל עֹמֶק יַם הַחָכְמָה וְהַדַּעַת, תִּהְיֶה לָנוּ הַמִּלְחָמָה וְהַהַכְבָּדָה הַזֹּאת, אֲבָל אַחֲרֵי הִתְקַדְּשֵׁנוּ כָּרָאוּי בִּקְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה אָז תָּבֹא חָכְמָה בְּלִבֵּנוּ וְדַעַת לְנַפְשֵׁנוּ יִנְעַם*, כִּי תָּשׁוּב הַנֶּפֶשׁ לְטִבְעָהּ הַטָּהוֹר לְהִתְעַנֵּג עַל ד' וְתוֹרָתוֹ. עַל כֵּן נוֹאֲלוּ* מְאֹד אוֹתָם שֶׁרוֹצִים לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מַדְרֵגוֹת הַלִּמּוּדִים גַּם כֵּן לַתַּלְמִידִים הַצְּעִירִים וְהַמַּתְחִילִים בְּעֵרֶךְ שֶׁל שַׁעֲשׁוּעִים. לֹא בְּאֹפֶן כָּזֶה תָּבֹא חָכְמָה בְּלֵב עַיִר פֶּרֶא הָאָדָם בְּהִוָּלְדוֹ, רַק חָכְמָה שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאַף* הִיא שֶׁעָמְדָה לִי*. אַף עַל פִּי שֶׁיָּפֶה נָעִים וְנָאוֹת מְאֹד מַצַּב הַשִּׂמְחָה, מִלּוּי הָרָצוֹן וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ, בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה, אָמְנָם חָלִילָה לִהְיוֹת בְּהוּלִים עַל הָעֹנֶג הַזֶּה, שֶׁהוּא הַצַּד הַחִיצוֹן אֶל הַחָכְמָה וְאֶל דַּעַת הָאֱמֶת בְּשַׁעְתּוֹ*, לִקְנוֹתוֹ בְּלֹא עִתּוֹ*. זֶה הַחֵלֶק* יָסִיר מֵהַמַּתְחִיל אֶת הַחֵפֶץ לַעֲמֹל וּלְהִתְיַגֵּעַ וְלַעֲמֹד עַל הָאֱמֶת, כִּי לֹא יוּכַל כְּלָל לְהַתְאִים הֶעָמָל הַגָּדוֹל הַנִּדְרָשׁ לְדִבְרֵי תּוֹרָה עִם חֵפֶץ הַשִּׂמְחָה וְהָעֹנֶג בִּתְחִלָּתוֹ, מַתְּנַת אֱלֹהִים זֹאת אֵינָהּ נְתוּנָה כִּי אִם לְאוֹתָם שֶׁכְּבָר יָגְעוּ הַרְבֵּה וְהִרְגִּילוּ אֶת נַפְשָׁם בְּנֹעַם אוֹר הָאֱמֶת, עַד שֶׁכָּל עֲמַל נֶפֶשׁ בִּדְרִישַׁת הַתּוֹרָה וְהַדַּעַת הוּא מַרְבֶּה לָהֶם שָׂשׂוֹן וְעֹנֶג רַב. עַל כֵּן כְּשֵׁם שֶׁהַחֹם הוּא הַכֹּחַ הַמּוֹעִיל* הַרְבֵּה בִּפְעֻלָּתוֹ בָּעוֹלָם, מִכָּל מָקוֹם הַמִּתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא לְפִי הֲכָנָתוֹ הֲלֹא יֵהָפֵךְ לוֹ לְרוֹעֵץ*, כֵּן כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ, וְהוּא עֲדֵנָה* בְּמַצַּב הַמַּתְחִילִים, שֶׁהוּא עֲדַיִן זָקוּק לְרַב לְהַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת וְהַיֹּשֶׁר בְּדַרְכֵי תּוֹרָה, וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר, הוּא חָפֵץ כְּבָר שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְעָמָל, כִּי אִם לְבַקֵּשׁ בָּהֶם אֶת הַנָּעִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ, תִּכָּוֶינָה. הוּא מִתְקָרֵב אֶל אִשָּׁהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁלֹּא כְּפִי הַמִּדָּה הַמֻּכְשֶׁרֶת לוֹ, וִיאַבֵּד בָּזֶה אֶת כִּשְׁרוֹנוֹ וְאֶת הִתְפַּתְּחוּת שִׂכְלוֹ וְיֹשֶׁר הֶגְיוֹנוֹ, שֶׁיְּבִיאֵהוּ לְאַחֲרִית טוֹבָה וְשִׂמְחָה וְגַם עֹנֶג בְּבֹא עִתּוֹ.
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת א, פֶּרֶק ב, פִּסְקָה קא)
מבוא למשנת הראי"ה (128)
בשביל הנשמה
125 - חינוך חלק י"ג
126 - חינוך חלק י"ד
127 - חינוך חלק ט"ו
טען עוד
שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר – הרגשת מרירות מחמת אימה (רש"י). אַל תִּקְרִי וכו' – חז"ל דורשים שאף-על-פי שמשמעות המילה "מור" היא בשמים, יש לדרוש מר (מרירות). שֶׁשּׁוֹנִים – שלומדים. מַתְאֶמֶת – מתאימה. נְאוֹתָה – ראויה. בַּטֶּבַע – כתכונה טבעית. הֲפוּכִים הַרְבֵּה – מנוגדים ביותר. יִנְעַם – בנעימות ושמחה. נוֹאֲלוּ – טיפשות. בְּאַף – בצער ויגיעה. שֶׁעָמְדָה לִי – מביאה לקיום התורה באדם. בְּשַׁעְתּוֹ – בשלב מפותח של הלימוד. לִקְנוֹתוֹ בְּלֹא עִתּוֹ – לזכות לעונג בשלב מוקדם של הלימוד. זֶה הַחֵלֶק – השאיפה לעונג בתחילת דרכי הלימוד. הַמּוֹעִיל – למשל: לחימום ולבישול. לְרוֹעֵץ – למזיק, שייכווה מהחום. עֲדֵנָה – עדיין.
ביאורים
אחד מהדברים המוכרים לכל מי שנמצא בתחילת דרכו הלימודית הוא המפגש עם הקושי שמתלווה ללימוד. כאשר אדם נמצא בתחילת דרכו, ורוצה לעסוק בתורה רק על פי מה שמתחשק לו, מתוך הרגשה נעימה והתענגות בכל רגע ורגע של לימוד, הוא עשוי למצוא את עצמו מהר מאוד מנותק מהלימוד, בלא חשק ובלא רצון. בחיי היום-יום אנו פוגשים נערים ומבוגרים שמעוניינים ללמוד תורה, אבל כאשר הם ניגשים ללימוד בפועל – הם מרגישים חוסר שייכות למה שהם לומדים.
הרב קוק מתייחס לתופעה זו, ומעצים את הקושיה עוד יותר. מכיוון שלימוד התורה הוא העיסוק בחכמה האמִתית, היה מתבקש מאוד שהאדם יימשך לעסוק בלימודה. שאלה זו מתעצמת עוד יותר לנוכח העובדה שה' ברא את האדם בצורה שלמה וטהורה, ולכן קשה להבין מה גורם לתחושת חוסר החשק שיש לעתים לאדם שבא לעסוק בלימוד התורה.
צריך לדעת שהקושי העיקרי הוא הקושי הקיים בתחילת הדרך. בתחילת הדרך, כאשר האדם עדיין לא התקדש ועדיין לא הושפע מהאור שבתורה, יש לו הרגשה שהתורה היא חיצונית לו. אולם לאחר שהאדם עמל בתורה והתאמץ מאוד בלימודה, הוא מתקדש ונהיה טהור יותר. בזכות כך הוא זוכה להגיע למדרגה שבה הלימוד מתאים לו בצורה טבעית, וממלא אותו בעונג.
כיוון שכך, בתחילת הדרך של לימוד התורה ישנו צורך לשים דגש על לימוד התורה בהשקעה ובעמל מרובים, מתוך הסכמה לקבל עול. ההשקעה והעמל מיישרים את האדם ומרוממים אותו, ובכך הוא זוכה להגיע למדרגה רוחנית גבוהה יותר, שבה הוא מוצא חיבור והתאמה טבעיים לתורתנו הקדושה.
הרחבות
תענוג בלימוד התורה
עֲוֹנוֹתֵינוּ וַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתֵינוּ קִלְקְלוּ כְּבָר אֶת טַעֲמֵנוּ הַטִּבְעִי הַטָּהוֹר, עַד שֶׁהַחֵשֶׁק הַטּוֹב לְהַשְׂכִּיל וּלְהֵיטִיב בַּטֶּבַע סָר מֵעָלֵינוּ. הרב קוק כותב שהלימוד בתחילת הדרך לא בהכרח נעים, כיוון שנפש האדם 'התקלקלה', ועזבה את מצבה הראשוני המתוקן. כמובן שבשאר מהלך הלימוד בחייו של האדם הוא צריך לשמוח ולהתענג בלימודו.
הרב אברהם בורנשטיין מחזק עיקרון זה בהקדמה לספרו 'אגלי טל': "ומדי דברי, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורה הקדושה ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו – אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו – הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוַת לימוד התורה – להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה – הוא נעשה דבוק לתורה ... ומודינא דהלומד לא לשם מצוות הלימוד רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה... אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצוה".
הסיבה ללימוד התורה צריכה להיות הציווי מריבון העולם, אך מי שלומד מסיבה זו ונהנה בלימודו – אפילו הנאתו היא חלק מהמצוה. זהו החלק העיקרי במצוות לימוד התורה – ללמוד מתוך שמחה והנאה. בצורה כזו האדם זוכר את לימודו, והתורה נעשית חלק ממנו. מלבד זאת, לימוד מתוך שמחה מפתח את היצר הטוב באדם.
לעילוי נשמת רוזה בת אלתר יהודה ז"ל
לעילוי נשמת ערן חיים בן ג'נט ז"ל
השלמת התמונה
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות שטיפת כלים בשבת
תהיו חמים!
מהות ספר ויקרא ופרשת זכור
אנחנו קודש למענך
איך עושים קידוש?
האם מותר לטייל במקום בלי מניין?
שימוש בתנור אחד לחלב ובשר
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
האם מותר לפנות למקובלים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
