בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה
י' תמוז תשע"ז

אהבת ישראל חלק ב'

undefined

בשביל הנשמה

י' תמוז תשע"ז
4 דק' קריאה
האהבה לכל
הָאַהֲבָה צְרִיכָה לִהְיוֹת מְלֵאָה בַּלֵּב לַכֹּל*.
(מִדּוֹת הָרְאִיָּה, אַהֲבָה, א)

אהבת הבריות
אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת* צְרִיכָה טִפּוּל* מְרֻבֶּה, לְהַרְחִיבָהּ בָּרֹחַב הָרָאוּי לָהּ, נֶגֶד הַשִּׁטְחִיּוּת הַנִּרְאֶה בִּסְקִירָה הָרִאשׁוֹנָה עַל יְדֵי שִׁמּוּשׁ שֶׁאֵינוֹ כָּל צָרְכּוֹ*, מִצַּד הַתּוֹרָה וּמִצַּד הַמּוּסָר הַמִּנְהָגִי*, כְּאִלּוּ יֵשׁ נִגּוּדִים וּלְפָחוֹת שִׁוְיוֹן-נֶפֶשׁ* לְאַהֲבָה זוֹ, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִתְמַלֵּא תָּמִיד בְּכָל חַדְרֵי הַנֶּפֶשׁ. הַמַּעֲמָד הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן בְּאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת צְרִיכָה לָקַחַת אַהֲבַת הָאָדָם, וְהִיא צְרִיכָה לְהִתְפַּשֵּׁט עַל כָּל הָאָדָם* כֻּלּוֹ, לַמְרוֹת כָּל שִׁנּוּיֵי דֵּעוֹת דָּתוֹת וֶאֱמוּנוֹת, וְלַמְרוֹת כָּל הַחִלּוּקִים שֶׁל הַגְּזָעִים וְהָאַקְלִימִים, נָכוֹן הַדָּבָר לָרֶדֶת לְסוֹף דַּעְתָּם שֶׁל הָעַמִּים וְהַקִּבּוּצִים הַשּׁוֹנִים, כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לִלְמֹד אֶת אָפְיָם וְאֶת תְּכוּנוֹתֵיהֶם, לְמַעַן דַּעַת אֵיךְ לְבַסֵּס אֶת הָאַהֲבָה הָאֱנוֹשִׁית עַל יְסוֹדוֹת הַמִּתְקָרְבִים* לְמַעֲשֶׂה. כִּי רַק עַל נֶפֶשׁ עֲשִׁירָה בְּאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת וְאַהֲבַת אָדָם תּוּכַל אַהֲבַת הָאֻמָּה לְהִתְנַשֵּׂא בִּגְאוֹן אֲצִילוּתָהּ וּגְדֻלָּתָהּ הָרוּחָנִית וְהַמַּעֲשִׂית. וְצָרוּת-הָעַיִן הַגּוֹרֶמֶת לִרְאוֹת בְּכָל מַה שֶּׁחוּץ לִגְבוּל הָאֻמָּה הַמְיֻחֶדֶת, אֲפִלּוּ אִם הוּא חוּץ לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל, רַק כִּעוּר וְטֻמְאָה**, הִיא מֵהַמַּחֲשַׁכִּים הַנּוֹרָאִים שֶׁגּוֹרְמִים הֲרִיסָה כְּלָלִית לְכָל בִּנְיַן הַטּוֹב הָרוּחָנִי, שֶׁכָּל נֶפֶשׁ עֲדִינָה מְצַפָּה לְאוֹרוֹ.
(מִדּוֹת הָרְאִיָּה, אַהֲבָה, י)
____________________
לַכֹּל – לכל הברואים. הַבְּרִיּוֹת – הברואים (אף גויים ובעלי-חיים). טִפּוּל – לימוד מעמיק. שִׁמּוּשׁ שֶׁאֵינוֹ כָּל צָרְכּוֹ – לימוד שטחי. הַמּוּסָר הַמִּנְהָגִי – ההנהגה המקובלת שהאהבה הלאומית מעוררת שנאה לזרים. שִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ – חוסר התייחסות, התעלמות. כָּל הָאָדָם – כל בני האדם. יְסוֹדוֹת הַמִּתְקָרְבִים – ההתבוננות בתכונות האומות מסייעת שהאהבה לא תתבסס על עניינים מופשטים בלבד. רַק וכו' – לראות באומה השנייה כיעור.


ביאורים
אתמול למדנו על כך שאהבת ישראל צריכה להתקיים גם במצבים של ירידה רוחנית. היום נראה שהאהבה צריכה להיות גם היחס הבסיסי שלנו לאומות העולם. הקב"ה ברא את הבריאה כולה – כל יצור וכל נברא, כל אדם וכל עם. מטרתו של הקב"ה היא להיטיב, ולכן בוודאי ישנה נקודה טובה בכל דבר שברא, ולמענה נבראה אותה בריאה. כיוון שכך, אנו צריכים לאהוב את כל הברואים השוכנים בעולם, שהרי הם חלק מהבריאה שברא ה', וייעודם הוא להשלים צד מסוים בעולם ולהיטיב בכך לכלל העולם. אהבה זו צריכה למלא את הלב כולו בלא שום הגבלה. גם כשיש רשעות בעולם, יש לאהוב מכל הלב ולעזור לתיקון, כיוון שלא הרשעות היא המהות, אלא הצד הטוב שקיים בכל נברא הוא המהות, ובשבילו הוא נוצר.
לכאורה, בתורה אנו רואים ההיפך. בתורה ישנם מקרים רבים שבהם מופיע חוסר אהבה לגויים, וישנן הלכות רבות שמתפרשות כאמירות נגדם. תפיסה זו היא שטחית, ואינה מעיינת במקורות ההפוכים, שבהם מתגלה אהבה לגויים.
כשמעיינים היטב במקורות השונים, מוביל יישוב הסתירות להבנה אמִתית – שאהבת הבריות צריכה להיות מלאה בלב לכל. אלא שבפועל, כשהדבר בא לידי מעשה, ישנה בעיה בכך: אנו עלולים להתקרב יותר מדי לגויים, וללמוד מדרכם הרעה ומהרשעות שקיימת בהם. לכן, לא תמיד מתבטאת האהבה בקירבה מעשית. לפעמים דווקא תפיסת מרחק מבטאת את האהבה וההטבה באופן האמִתי, כיוון שריחוק זה ישמור על הדרגה הרוחנית של עם ישראל – העם שמביא לתיקון הבריאה ועוזר לה.
מדוע עלינו לאהוב במיוחד את האדם, יותר מאשר שאר הבריות שברא ה'? כי האנושות היא עיקר העולם, וכל שאר הברואים נבראו כדי לשמשם. על כן, אהבת הבריות הגדולה ביותר היא אהבת האדם.
אהבת האדם צריכה לכלול את כל בני האדם, כי בכולם טמונה נקודה טובה. לכן ראוי להכיר לעומק את העמים ואת הקבוצות השונות בעולם, כדי למצוא את נקודות הטוב שבכל קבוצה, וכך תוכל האהבה אליהם לצמוח. ככל שנכיר ונזהה את הטוב הטמון בהם, נוכל להבין מדוע ברא אותם ה', וממילא לאהוב אותם.
לכאורה נראה שמי שאוהב את אומות העולם, אוהב פחות את עם ישראל. הרב קוק מחדש שההיפך הוא הנכון – אהבה הבריות היא הבסיס לאהבה הגדולה של עם ישראל, שהרי ישראל הם המביאים את הטובה לבריות כולן. על כן, ככל שאדם אוהב יותר את הבריות – כך הוא אוהב יותר את ישראל, שעתידים להביא טוב אין-סופי לכלל הבריות.
לעומת זאת, החושב שהאומות שייכות במהותן לרשע בלבד, וממילא אין שום טוב באומות, נפגם אצלו כל המושג של החסד וההטבה לברואים, והוא אינו תופס את התיקון הנפלא של עילוי המציאות כולה, וממילא גם ההבנה הנכונה של מעלת עם ישראל חסרה לו.

הרחבות
 דברים שכדאי לקבל מהגויים
וְצָרוּת-הָעַיִן הַגּוֹרֶמֶת לִרְאוֹת בְּכָל מַה שֶּׁחוּץ לִגְבוּל הָאֻמָּה הַמְיֻחֶדֶת... רַק כִּעוּר וְטֻמְאָה. במקום אחר מוסיף הרב קוק , שלא זו בלבד שאפשר להסתכל בהערכה על תכנים הנמצאים אצל הגויים, אלא אפשר ואף ראוי גם ללמוד מהם: "צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכישרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד ... אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים צדדי כישרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו על ידי העולם, וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה" [אורות עמ' קנב]. כלומר, כדי שתיווצר בעולם אחדות, וכדי שיוכל עם ישראל להשפיע את השפעתו הטובה על הגויים, יצר הקב"ה יחסי נתינה וקבלה הדדיים בין ישראל לאומות העולם.
בהמשך מבאר הרב קוק מה עלינו לקבל מהגויים ומה לא: "פנימיות החיים שלימה היא בישראל, באין צורך להיעזר משום כוח זר בעולם... ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא מבחוץ, 'יפיפותו של יפת באהלי שם' [מגילה ט, ב]... ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת, ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" [שם].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il