^ 1. דרכה של תורה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 41.
^ 2. בגמ' בפסחים צד ע"ב נאמר שהציבור הקובע אם רוב הקהל טמא או טהור לעניין קרבן פסח, הוא ציבור הנוכחים בעזרה. ראשונים ואחרונים דנו בשאלה אם בני חו"ל חייבים לעלות לרגל וכן אם חייבים הם לעלות על מנת להקריב קרבן פסח. ראה לקמן הע' 6, ובספרי: "שאלת גשמים ועליה לרגל אחר החורבן", מועדי יהודה וישראל, מרכז שפירא תשס"ד, עמ' 552-547.
^ 3. כבר תנאים העירו שיש סוגי קהל שונים: "ר' יהודה אומר: ארבעה קהלות הן - קהל כהנים, קהל לוים, קהל ישראל, קהל גרים. והשאר מותרין לבא זה בזה. וחכמים אומר: שלש קהלות הן - קהל כהנים, קהל לוים, קהל ישראל" )תוספתא קידושין ]ליברמן] ה, א; יבמות עט ע"ב; קידושין עג ע"א), ונראה שמכאן שאב הרמב"ם ביטויים אלו.
^ 4. לשון הפסוק: "את כל המצות האלה", מלמד על טעות חמורה מאוד, וחז"ל הבינו שפסוקים אלו דנים בעבודה זרה. ראה ספרי במדבר, פיסקא קיא: " 'וכי תשגו ולא תעשו', עבודה זרה היתה בכלל כל המצוות שהצבור מביא עליה פר, והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה ולידון בקבועה שיהא צבור מביא עליה פר ושעיר. פר לעולה, ושעיר לחטאת. לכך נאמרה פרשה זו: 'וכי תשגו ולא תעשו', בעבודה זרה הכתוב מדבר". וכן מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בא - מס' דפסחא, פרשה ה: "ועבודה זרה שקולה כנגד כל המצות, שנאמר: 'והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה' (במדבר טו, כד). יחד הכתוב המצוה הזאת ואמרה ענין בפני עצמו. ואי זה? זה עבודה זרה". וראה עוד הוריות ח ע"א. למשמעות עבודה זרה בהקשר זה ראה רמב"ן במדבר שם.
^ 5. הרב חיים סבתו, "הסברים על פירוש המשנה לרמב"ם מסכת הוריות", מעליות כ (תשנ"ח), עמ' 31, העיר שהרמב"ם למד את העיקרון לפיו יושבי ארץ ישראל הם קהל ישראל, מהמילים: "כל ישראל" שבפסוק בספר מלכים, ולא מהמילה "קהל", ועל כן הרחיב הרמב"ם את העיקרון גם לתחומים אחרים. מכל מקום, פשט הגמרא מורה שהלימוד הוא מהמילים: "קהל גדול". כך הבין גם הנצי"ב, מרומי שדה, הוריות ג ע"א.
^ 6. הנצי"ב, מרומי שדה, הוריות ג ע"א הדגיש שאכן פשט הפסוק בספר מלכים עוסק בעלייה לרגל. האור שמח הל' סנהדרין ד, ו, גרס בדברי ר' יהושע בן לוי "להורייה", אך בגירסאות שלפנינו כתוב "לראייה". ממדרש העוסק בעליה לרגל ניתן להבין שגבולות אלו שבספר מלכים, הם גבולות הארץ לעניין עלייה לרגל: "'ונאספו שמה כל העדרים' (בראשית כט, ג) באים 'מלבוא חמת עד נחל מצרים' (מלכים א ח, סה). 'וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן', שמשם היו שואבין רוח הקודש, 'והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה', מונח לרגל הבא" (בראשית רבה ]תיאודור-אלבק] פרשה ע, ב). על גבולות הארץ לעניין עליה לרגל, ראה: סנהדרין יא ע"א רש"י ד"ה מפני ותוד"ה מפני; פסחים ג ע"ב תוד"ה מאליה; משנה למלך הל' קרבן פסח א, א; צל"ח לפסחים ג ע"ב; מנחת חינוך מצווה ה ס"ק יג; הרב יעקב עמדין, שו"ת שאילת יעבץ חלק א סי' קכז; הרב יששכר תמר, עלי תמר, פסחים, עמ' ער-ערב; הרב שמואל פירר, הר שפר להוריות ג ע"א הוכיח שאכן בני חו"ל פטורים מקרבן פסח והביא בשם שער יוסף שבהתאם לכך בני חו"ל יהיו פטורים ממצות הקהל וחגיגה. הירושלמי נקט "לראיה" - כולל אף מצות הקהל.`הרב מאיר בלומנפלד, "קהל ישראל", אור חדש, דף לט ע"ב-מא ע"א, טען אף הוא שיושבי חו"ל פטורים מקרבן פסח מאחר שאינם נקראים קהל.
^ 7. ניתן להוסיף שאף הניסוח "ישיבת ארץ ישראל", ייתכן שאיננו חופף את הגבול שבין חמת לנחל מצרים, ולעניין הוראת שגגה, חובת הקרבן היא במקום בו חלה מצוות ישוב ארץ ישראל. הביטוי: "ישיבת ארץ ישראל" משמעותו גבולות הארץ המובטחת, והוא מופיע במקורות ארץ ישראלים ללא זיקה לגבולות שנקבעו בהתאם לפריסת ההתיישבות: "מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה" [תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ד, ג; ספרי דברים פיסקה פ]. "אמר (=יעקב אבינו) כל השנים הללו ישב (=עשו) בארץ ישראל תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל" [בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה עו]. ראה עוד: הרב יששכר תמר, עלי תמר, הוריות, עמ' ש.
^ 8. ייתכן גם שפסוק זה בספר מלכים רומז להוראת שגגה שהייתה בעת חנוכת הבית. מפסוק זה לומדת הגמרא שאין מערבין שמחה בשמחה, ועל כן שלמה המלך הפריד בין חנוכת הבית שהחלה בח' בתשרי למשך שבעה ימים, ועם סיום ימי חנוכת המקדש, חל חג סוכות (מועד קטן ט ע"א). יוצא שבאותה שנה לא עשו יום כיפור. בגמרא מסופר שהנימוק לא לקיים יום כיפור נלמד מקל וחומר, אך אף על פי כן חששו הם שמא לא הורו נכון, עד שיצאה בת קול שאישרה את הדבר. מכאן, שפסוק זה בכל זאת נקשר להוראת שגגה. כך הסבירו: צפנת פענח הוריות שם; תועפות רא"ם על היראים, סי' ל אות יא; הרב נתן בורג'יל, חק נתן הוריות שם.
^ 9. ע"פ הפסוק במלכים, גבולות ארץ ישראל שבה יושב הקהל הם מלבוא חמת עד נחל מצרים. המנחת חינוך, מצווה קכ, ג, למד מכאן שגבול הארץ שבו יושב הקהל משתנה ע"פ פריסת ההתיישבות שלו, מאחר שבבית שני היו הגבולות מצומצמים יותר. הרב חיים הירשנזון, חידושי הרח"ה, להוריות ג ע"ב (אות לט) כתב שמכך שכתב רש"י ביחס לגבול הצפוני - חוץ לארץ, ולא ציין מלבוא חמת, ואילו ביחס לגבול הדרומי ציין רש"י את נחל מצרים, משמע שלבוא חמת אינו קצה הגבול. מכאן, שגם סוריה היא בכלל ארץ ישראל לעניין זה, אלא שהפסוק מתאר את פריסת ההתיישבות בימי שלמה.
^ 10. התוספות בהוריות ג ע"א ד"ה קהל, כתבו שהפסוק בספר מלכים הוא "גילוי מילתא" מאחר שאין למדים דברי תורה מדברי קבלה.
^ 11. הרב חיים הירשנזון, חידושי הרח"ה, להוריות ג ע"ב (אות לח), דייק בדברי הגמרא: "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל". מה התוספת בו' החיבור? ועוד, הלא כל המסכת עוסקת בענייני הוראה? אלא "בא לרמוז שלא רק בפר העלם דבר אך גם בכל דיני הוראה בבחירת בית דין הגדול, ובדיני סמוכים הולכין אחר יושבי א"י כידוע דברי הרמב"ם".
^ 12. הרב אלחנן וסרמן, הביא את דברי הרמב"ם על חידוש הסמיכה והקשה: "הדבר תלוי בהסכמת חכמי ארץ ישראל לחודייהו. ודין זה צריך עיון דמאי אולמייהו דחכמי ארץ ישראל יותר מחכמי חו"ל, וכפי הנראה אין הדבר תלוי אלא ברוב. ועיין בפירוש המשנה לבכורות פרק ד, דהרמב"ם שינה מהא דריש הוריות" (קובץ שיעורים חלק ב קונטרס דברי סופרים סי' ב סעיף ח). לדברינו אין סתירה בין פירוש המשנה בבכורות לפירוש המשנה בהוריות, ובכל מצב רק חכמי ארץ ישראל כמייצגי יושבי ארץ ישראל שהם נקראים קהל, יכולים לחדש את הסמיכה ולא רבני חוץ לארץ. גם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הצביע על סתירה בדברי הרמב"ם. בהל' סנהדרין כתב ש"כל חכמי ארץ ישראל" יכולים לחדש את הסמיכה, ואילו בפירוש המשנה בבכורות כתב שבני ארץ ישראל יכולים. כאמור, המסגרת היא יושבי ארץ ישראל, ומכוחם כל תלמידי החכמים שבארץ, שיודעים ומבינים מי ראוי, סומכים. הוא מוסיף: "ובר מן דין נלע"ד לומר שלא נאמר דין זה שאנשי חוץ לארץ אינם נחשבים קהל, אלא בזמן שישראל יושבים על אדמתם ישיבת קבע, שהם נחשבים למרכז האומה במלכות והוראה, אבל כשגלו מן הארץ, כל קהלה וקהלה חשובים קהל" (שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד, חו"מ סי' ב). אך הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות שם, כותב שאפילו לא יהיו בארץ ישראל אלא עשרה אחדים, ולא נראה שזו הגדרה תואמת לישיבת קבע של עם ישראל, מרכז האומה במלכות ובהוראה. יתר על כן, לא ברור מנין למד שבגלות כל קהילה חשובה קהל. בעניין זה ראה עוד: הרב נחום רבינוביץ', יד פשוטה, הקדמה ומניין המצוות, עמ' מד-מו.
^ 13. מדברי הרמב"ם בהלכה זו ניתן להבין שהוא התלבט אם אמנם השערתו בדבר האפשרות לחדש את הסמיכה היא אכן נכונה: "והדבר צריך הכרע". ראה: פרופ' אליאב שוחטמן, " 'והדבר צריך הכרע' - לבירור דעת הרמב"ם בשאלת חידוש הסמיכה", שנתון המשפט העברי, יד-טו (תשמ"ט), עמ' 243-217. לפי פרופ' שוחטמן, כוונת הרמב"ם היא שיש לעשות מעשה ולהכריע את הדבר בחידוש הסמיכה. גם הרב נחום רבינוביץ', יד פשוטה, הל' סנהדרין שם, פירש אף הוא שזו כוונת הרמב"ם. ראה עוד: הרב יעקב הלוי כלאב, "קהל עדת ישראל", בתוך: ישועות עוזו - ספר זכרון לרב עוזי קלכהיים, עמ' 64-55.
^ 14. עמוד הימיני, תל אביב תשכ"ו, סי' ג, עמ' לד-לה.
^ 15. כך כתב על דברי הירושלמי הללו, הרב יוסף ראזין, צפנת פענח, סנהדרין יד ע"א: "אין סמיכה בחו"ל - בירושלמי ביכורים ג, ג יליף מקרא דאין ישיבה רק על אדמתך. וי"ל דקביעות ליכא רק בארץ ישראל".
^ 16. ראה את סיכום הדעות השונות בעניין, בבירור הלכה למכות ז ע"א. גם מצוות ערי מקלט שהיא חלק ממערכת המשפט, מקיימים רק בארץ ישראל (רמב"ם ספר המצוות מצוות עשה קעו, קפב; הל' רוצח ח, א-ד). ספר החינוך מצווה רסא, במצוות הנשרפים, כתב שמצווה זו נוהגת: "בארץ ישראל בלבד, כי היא מקום המשפט".
^ 17.דרכה של תורה, עמ' 41.
^ 18. בספר החינוך מצווה תצא, כתב אף הוא שהמצווה להקים מערכת משפט היא רק בארץ ישראל, אך את המצווה להקים מערכות משפט מקומיות מטיל הוא "על הציבור שבכל מקום ומקום".
^ 19. הכסף משנה שם טען שמקורו מהגמ' בסנהדרין ה ע"א, שם נאמר ש"רשות בני ארץ ישראל מועלת לעיירות העומדות על הגבולים ואם לעיירות האלו מהני כל שכן דמהני למה שהחזיקו עולי מצרים אע"פ שלא החזיקו עולי בבל". המנחת חינוך מצווה תצא, ד, וכן בשו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' סז, תמהו מה הקשר בין מתן רשות לדון לבין חידוש הסמיכה?
^ 20. לדברי האור שמח הסכים הרב אליעזר וולדינברג, "הסמיכה בישראל מימי משה ומנהג הסמיכה בימינו", שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סי' נד. ראה עוד: הרב שלמה פישר, בית ישי, חלק ב, ירושלים תשמ"ח, עמ' תקיג. אך הריא"ה הרצוג, פסקים וכתבים, אורח חיים, חלק ב, ירושלים תשמ"ט עמ' שס, חלק על האור שמח.
^ 21. שיחור מצרים הוא הנילוס. ראה: יהושע יג, ג ורש"י שם. ראה עוד: רש"י לבמדבר לד, ג; רש"י לישעיהו כג, ג; רש"י לירמיהו ב, יב, ופרשנים נוספים לפסוקים אלו.
^ 22. עוד על גבולות הארץ לעניין סמיכה, ועל סמיכה בארץ ישראל בכלל, ראה במאמרי בספרי: "עזה בימי התנאים והאמוראים", שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 58-36, בפרק: סמיכת זקנים בעזה.
^ 23. הרב יוסף דב הלוי סולובייצי'ק, חמש דרשות, ירושלים תשל"ד, עמ' 93-92, דן מדוע באשר לסמיכה כמו גם באשר לקידוש החודש, ולעגלה ערופה, גבולות הארץ הם ע"פ עולי מצרים, ולא ע"פ עולי בבל וכפי שנהוג במצוות התלויות בארץ. הוא מסביר ע"פ יסוד ששמע מאביו, הרב משה סולובייצ'יק, שסמיכה, עגלה ערופה וקידוש החודש, אין להם זיקה לחובת הקרקע כמו מצוות התלויות בארץ, אלא אלו הן הלכות בשם ארץ ישראל, "עם הגברא הדר בארץ ישראל". הסבר ודיון בדבריו אלה, ראה: הרב שלמה זאב פיק, "הלכות התלויות בשם ארץ ישראל", מועדי הרב, רמת גן תשס"ג, עמ' 242-240 . בשמו של הרב אהרון ליכטנשטיין הובא שם, שגבולות הארץ לעניין קרבן העלם דבר של ציבור, הם בגבולות עולי מצרים שחל עליהם שם ארץ ישראל, מכיוון שהקרבן מובא ע"י השבטים; ראה: הרב אהרון ליכטנשטיין, "סמיכה בא"י ובחו"ל", מנחת אביב, אלון שבות תשע"ד, עמ' 498-479; הנ"ל, שיעורי הרא"ל, "קהל ישראל", הוריות, עמ' 73-63; הרב צבי שכטר, קונטרס הסמיכה, ארץ הצבי, עמ' רלא; הרב יובל שרלו,"קדושת המקום במשנתו של הרב סולובייצ'יק", ספר השנה אוניברסיטת בר אילן, כח-כט (תשס"א), עמ' 267-251.
^ 24. "שלא ימחה אותות האומה" - ניתן להסביר שמחיית אותות האומה, אלו הם הזמנים המיוחדים והמקודשים התלויים בגרמי השמים: "מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית א, יד). שיבוש לוח השנה, כשכל קהילה בכל מקום בעולם עושה כהבנתה, הוא מחיית האומה. בספר המצוות מהדורת הרב יוסף קאפח, תרגם: "שלא ימחה ולא ישרש את שארית האומה". בהערות הוא הפנה לירמיהו לא, לה-לו, ולהסבר הרמב"ם במורה נבוכים ב, כח. כשם שהקב"ה לא יחריב את העולם כך לא יכלה את עם ישראל. באגרת תימן, מהד' ר"י שילת, עמ' קכה כתב הרמב"ם שכשם שאי אפשר שתיבטל מציאות הקב"ה כן אי אפשר שעם ישראל יאבד מהעולם. אלא שהבטחה זו איננה קשורה לקיום העם בארץ ישראל דווקא. הרב יוסף ראזין, צפנת פענח, הל' קידוש החודש, ה, יג, ציין מספר מקורות בדברי חז"ל שלעולם יהיו יהודים בארץ ישראל. ראה גם בחידושי חתם סופר, חולין ז ע"א, שברר מה מקור קביעה זו של הרמב"ם.
^ 25. הרמב"ן שם בספר המצוות חולק על כך, ולפיו הלל הנשיא קידש את החודשים והשנים כשחישב וקבע את הזמנים הללו מראש. אנו לא נעסוק בהסבר המחלוקת, אלא בדברי הרמב"ם בלבד. ראה: הרב נחום רבינוביץ', יד פשוטה, זמנים, ג, עמ' ו-יג, שעסק במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל בהרחבה; הדר איתמר, עמ' מז-מח. ראה עוד: דוד הנשקה, "יסודו המשפטי של המושג 'אומה': בין הרמב"ם לרמב"ן", שנתון המשפט העברי, יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 177-197.

^ 26. הרי"ד סולובייצ'יק עסק אף הוא בביאור דברי הרמב"ם הללו, אלא שהוא לא חידד את מעמדם המיוחד של בני ארץ ישראל כקהל לצורך קידוש החודש ועיבור השנה. לדבריו: "קידוש החודש ועיבור השנה לא נמסרו לכתחילה לסנהדרין גדולה, כי אם לכנסת ישראל כולה... ובכלל מעשיו של בית הדין זהו מעשה של כל ישראל" ("קביעת מועדים על פי הראיה ועל פי החשבון", קובץ חידושי תורה, עמ' נב-נג). הוא האריך ודן במקורות שמהם עולה כי בית הדין שבארץ ישראל הם מייצגים את כלל ישראל, ולאו דווקא יושבי ארץ ישראל, ועל כן הם יכולים לעבר שנים ולקדש חודשים. היום שאין בית דין גדול בארץ ישראל שקובע, בני ארץ ישראל שמנהיגים את המועדות על פי החשבון, מקדשים בכך את הזמנים וגורמים למועדות שיתקדשו. הם אלו שקובעים ומקדשים את הזמנים, כתחליף לבית הדין (שם עמ' נח). דברים דומים כתב בקצרה במאמר "הזכרת ראש חודש וחול המועד", שיעורים לזכר אבא מארי ז"ל, חלק א, עמ' קמז-קמט. בשמו של הרי"ד סולובייצ'יק, הזכיר זאת גם: הרב צבי שכטר, ארץ הצבי, עמ' יב-יג, רלא. ראה גם: אוהד פיקסלר, "קידוש החודש- ראיה או חשבון", עלון שבות 165 (תשרי תשס"ו), עמ' 38-19. לדברינו, אמנם גם במצב גלות מתגלה מעמדם המיוחד של בני ארץ ישראל, שכל העולם היהודי נוהג בלוח השנה על בסיס קביעת בני ארץ ישראל, אך מעמדם הייחודי של בני ארץ ישראל בקביעת השנה והחודש, הוא גם בזמן שבית המקדש קיים והיה בית דין בארץ שקידש ע"פ הראיה, כפי שכתב הרמב"ם (הל' קידוש החודש ה, ד). בזמן הסנהדרין שקבעו ע"פ הראייה, בני ארץ ישראל עשו יום אחד, ובני חו"ל עשו בכל זאת יומיים: "לפי שלא יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש" (שם). כאמור, בית הדין מחשב וקובע, אבל המחייב את כלל ישראל הם בני ארץ ישראל.
^ 27. שו"ת אבני נזר חלק או"ח סי' שיד, ד בהמשך דבריו הוא הסביר שר' עקיבא שעיבר שנים בחו"ל (ברכות סג ע"א) עשה זאת, כי היה "הגדול מכל חכמי ארץ ישראל וכל ארץ ישראל נמשכין אחרי הגדול שצריכין לתורתו. כמו שהיה באמת בר' עקיבא דכולהו סתימתאי אליבא דר' עקיבא. הרי יש לו בעצמו מעלת הכלל ישראל. והוא עדיף משוכן בארץ ישראל. שמעלתו שהוא כמו אבר אחד מאדם שלם. ובמה שהוא גדול מכולם כל הכלל נמשך אחריו. ואין נפקא מינה כלל אם הוא בארץ ישראל או בחוץ לארץ. דודאי נחשב כאלו כולם קדשוהו כיון שכולם נמשכים אחריו" (שו"ת אבני נזר חלק או"ח סי' שיד, ה). קשה לקבל הסבר זה לפיו כלל ישראל שבארץ ישראל נגרר לחו"ל אף לאחר גדול הדור כדוגמת ר' עקיבא. ארץ ישראל היא במקומה הקבוע וכך גם היושבים בה, ולא ניתן להמיר זאת בשום תחליף אחר הנמצא בחו"ל. ראה עוד: הרב יעקב אריאל, "סמכותה של ארץ ישראל בקידוש החודש ובסמיכת זקנים", שו"ת באהלה של תורה, חלק ד, כפר דרום תשס"ה, עמ' 79-66.
^ 28. ראה במאמרו של דוד הנשקה (לעיל הע' 25), שהרחיב בעניין זה.
^ 29. שו"ת חתם סופר חלק ב יורה דעה סי' רלד.
^ 30. הרב אברהם חפוטא, שמע אברהם - ספר המצוות לרמב"ם, עמ' רטז, על הרמב"ם מצוות עשה קנג, הסביר שהעיקר שיהיה יהודי אחד בא"י ואז לא ימחה זכר האומה.
^ 31. מהר"ם שיק, ספר המצוות, מצות עשה ד, הביא את דברי החת"ס וכתב שאיננו מבין מנין למד דבריו. כפי שכתבנו, מקור הדברים הוא במדרש. ראה: יצחק טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב"ם, עמ' 41, הדן בשימוש שעושה הרמב"ם בפרקי דר' אליעזר כמקור לדבריו.
^ 32. עמד על כך הרמ"מ כשר, תורה שלמה, כרך יג, עמ' עו-פח, בדיונו על שיטת הרמב"ם במצוות קידוש החודש.
^ 33. דברים ברוח זו כתבו גם: הרב חיים אליעזר ווקס, שו"ת נפש חיה סי' א; הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה, שמות יב, א, אם כי יש הבדלים ביניהם. עמד על כך: הרב גדעון פרל, "מצוות קידוש החודש בארץ ישראל בזמן הזה", תורה שבעל פה יא (תשכ"ט), עמ' קלא-קמו. ראה עוד: מהר"ם שיק, על ספר המצוות מצות עשה ד; הרב יוסף גרינוולד, שו"ת ויען יוסף, אורח חיים, סי' רט ס"ק ב; הריא"ה הרצוג, פסקים וכתבים - אורח חיים, ב, עמ' שס; הרב יהודה גרשוני, חוק ומשפט, עמ' קפח-קצז, ועוד.
^ 34. כך הקשה גם הרב משה שטרנבוך, מועדים זמנים השלם, חלק א סי' יט.
^ 35. ראשונים נוספים הביאו את דברי הרמב"ם הללו, או שציינו את מנין השמיטה הנהוג בארץ ישראל, ואשר תואם את מסורת הגאונים. ראה הפניות למקורות נוספים בספרו של הראי"ה קוק, שבת הארץ, חלק ג (הוצאת מכון התורה והארץ, תשס"ז), עמ' 135, בהערה 2.
^ 36. פירוש זה מובן היטב לפי מה שהוכח כבר שהרמב"ם סבר ששמיטה בזמן הזה נוהגת מדרבנן, ואולם גם לדעת הפוסקים ששמיטה מדאורייתא לרמב"ם אפשר לומר שהורה לנהוג כגאונים בניגוד לדעתו. ראה: הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן, סי' נח, עמ' קיט. אמנם במקום אחר כתב הראי"ה קוק, שגם אחרי פסיקת הרמב"ם התעורר ספק אצל ראשונים מתי היא שנת השמיטה, "וקצתם היו נוהגים בשנה זו וקצתם בשנה אחרת, הרי שלא היה בידם מנהג קבוע לגמרי, ונפסקה בזה הקבלה" (אגרות הראיה א, עמ' רנט, שסב; שו"ת משפט כהן, סי' סג, עמ' קכז). זאת הוא כתב כסניף המאפשר להשתמש בהיתר המכירה. המסורת המקובלת באשר למניין שנות השמיטה, היא אכן כשיטת הגאונים. אמנם גם בעת התחדשות היישוב היהודי בגליל התעורר ספק, אך גם אז הייתה ההכרעה ברורה כדברי הרמב"ם שקבע להלכה את מניין הגאונים. ראה: הרב משה בן יוסף טיראני (המבי"ט), שו"ת המבי"ט, חלק א סי' נ; הרב יוסף חיים דוד אזולאי, החיד"א, ברכי יוסף, יורה דעה, סי' שלא ס"ק ט.
^ 37. הרב נחום רבינוביץ', יד פשוטה, הל' שמיטה ויובל, עמ' רמז-רמח, מסביר שהרמב"ם הדגיש שאנשי ארץ ישראל נהגו לשמור שמיטה על דעת עצמם, מאחר שלאחר חורבן בית שני נמנע בית דין מלמנות יובלות ולקדש שמיטין. הנהגתם זו היא בעלת משמעות במיוחד במקום שבו אין הלכה אחת ברורה, ואז הולכים ע"פ העיקרון: "צא וראה מה הציבור נוהג". בדבריו הואלא העניק משמעות מיוחדת לכך שאין מדובר בציבור כלשהו הנוהג הנהגה מעשית מכרעת, אלא בבני ארץ ישראל שלקביעתם ישנה משמעות ייחודית בקביעת הזמנים כמו ראשי חדשים ועיבור שנים, ובהקשר זה לוח השנים וקביעת שנות השמיטה. לדברינו, העובדה שמדובר על יושבי ארץ ישראל ובהקשר של קביעת לוח השנה, הדבר משמעותי עוד יותר מהעיקרון הנכון: "פוק חזי מאי עמא דבר".
^ 38. מלכות בית דוד, "בדין מלך בארץ ובחו"ל", סי' א.
^ 39. הוא הרחיב וחזר על הדברים הללו גם בסימנים הבאים: סי' ב - "בדין קהל לדין מלך"; סי' ג - "ביאור שיטת הרמב"ם במצות מינוי מלך בארץ ישראל". ראה עוד: הנ"ל, זכור לדוד - על מסכת הוריות, סי' ב - "בענין יושבי ארץ ישראל נקראים קהל".
^ 40. בעניין זה הארכתי בספרי: "התנגדות לשלטון - מרד, הדחה, מרי", שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 244-226. ראה שם עוד: "כפייה על מנהיגות לכבוש את הארץ וליישבה", עמ' 188-187.
^ 41. מושג זה מופיע בכתבי הרמב"ם גם במקומות נוספים: הל' בית הבחירה ו, טז ; הל' מלכים ה, ו ; פיהמ"ש דמאי ו, יא .
^ 42. גיטין ח ע"ב ; גיטין מז ע"א-ע"ב ; עבודה זרה כא ע"א .
^ 43. ראשונים נוספים מדגישים את הצורך בהסכמת כל ישראל, שאם לא כן, יהיה זה כיבוש יחיד, וגם לדבריהם נראה שהסכמת ישראל לצורך זה, היא הסכמת יושבי ארץ ישראל ולא כלל העם היהודי באשר הוא. כך כתב רש"י בגיטין ח ע"ב: "כיבוש יחיד - דדוד, שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה, אבל דוד לא כבש אלא לצורכו". כך כתב רש"י גם בגיטין מז ע"א: "כיבוש יחיד - דוד כיבשה ולא היו כל ישראל שם והיא ארם צובה". ובעבודה זרה כ ע"ב כתב: "סוריא - ארם צובה וסמוכה לארץ ישראל, וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדבור ובלא ששים ריבוא, וקרי ליה כיבוש יחיד". נראה שההדגשה שלא היו אתו ששים רבוא באה לומר שלא הייתה לו התמיכה הדרושה ימעם ישראל, וכפי שכתב בפירושו לגיטין מז ע"א. גם הריטב"א בגיטין ב ע"א כותב ביחס למלחמת רשות: "כל כבוש שאינו בהסכמת כל ישראל, הוי כיבוש יחיד". ראה עוד: הרב שלמה יוסף זוין, "הכלל והפרט בקדושת הארץ", תורה שבעל פה, יא (תשכ"ט), עמ' יט-כו.
^ 44. הרב נחום רבינוביץ', הדר איתמר, ירושלים תשל"ב, עמ' קב-קג. ראה שם את דבריו בהדרן למסכת כתובות. ראה עוד בהרחבה: הרב נחום רבינוביץ', "שיטת הרמב"ם בענין קדושת הארץ והמקדש", תחומין ו (תשמ"ה), עמ' 444-436.
^ 45. לדברי הרב יצחק אלחנן, שו"ת באר יצחק חלק או"ח סי' יד, זה היה ספקם של בני בתירא אם קרבן פסח הוא קרבן ציבור הדוחה שבת (פסחים סו ע"א). היה ברור להם שקרבן פסח הוא קרבן ציבור, אלא שנסתפקו אם הם עצמם יושבי הארץ בבית שני נחשבים כציבור או יחידים, בשל העובדה שרק חלק קטן מהיהודים גרו אז בארץ. תשובת הלל הייתה שהם ציבור "דהא עכ"פ כל ישראל דבארץ ישראל המה בני חיובא, וכמו הא דהוריות (דף ג') דאמר רב אסי דבהוראה הלך אחר יושבי ארץ ישראל כפי' רש"י שם דאותן הדרים בחו"ל אינם נחשבים מן המנין" וממילא קרבן פסח דוחה שבת, כשם שקרבנות ציבור אחרים דוחים שבת. ראה בהרחבה במאמרי: "קרבן פסח שחל בשבת", מעלין בקדש, יא (תשס"ו), עמ' 152-139.
^ 46. כך ציין גם הרב נחום רבינוביץ', יד פשוטה שם.
^ 47. יש המפרשים שאמירה זו מתייחסת לתעניות על מחסור במים ולבבל בלבד, מאחר שאין באמת מחסור במים בבבל, שהרי יש לה לבבל מים מנהרותיה: "בבל טבעני ולא יבשני" (תענית י ע"א). כך פירשו: תוס' תענית שם ד"ה אין; רבינו יהונתן, וספר ההשלמה לתענית יב ע"א; ראב"ד המובא ברמב"ן והמאירי בתענית יא ע"ב; רש"י פסחים נד ע"ב ד"ה אין, ועוד. אך הרמב"ן לתענית יא ע"ב, והריטב"א לתענית יב ע"ב, העירו שמכאן שאם יהיה בכל זאת צורך להתפלל על גשמים, אזי יצטרכו להתפלל ולהתענות גם בבבל, וכן בארצות אחרות בחו"ל בהן צריכים גשם, וכן על פורענויות אחרות, כן גוזרים תענית ציבור גם בבבל ובחו"ל בכלל. נוסיף עוד שהר"ן בתענית (ה ע"א ברי"ף) כתב בשם הראב"ד, שאין גוזרים תענית ציבור בבבל בשל חולשתם הפיזית של תושביה, אך הר"ן עצמו כתב שדברים אלו הם "דברים חלושים".
^ 48. כך פירש את הרמב"ם בשו"ת הרשב"ש סי' תקעז. אמנם הרמב"ן (תענית טו ע"א) סבר שגם בצרות אחרות ניתן לקיים סדרי תענית כמו על מחסור בגשם.
^ 49. דברים דומים כתבו: הרא"ש תענית א, ט בשם הראבי"ה, הר"ן תענית ה ע"א (ברי"ף), ריטב"א ומאירי תענית יא ע"ב; הטור על פי דברי הבית יוסף באו"ח תקסד ד"ה תענית, והבית יוסף בטור או"ח סי' תקעה ד"ה וכל תענית. הרש"ש לפסחים נד ע"ב כותב שדברי הרמב"ן הם טעם נאות.
^ 50. ראה: פרופ' נחום רקובר, מטרה מקדשת את האמצעים, עמ' 133-132, 235-237 המסביר בהרחבה את דברי הראי"ה קוק הללו. ראה גם בדברי הראי"ה קוק, המעלה אפשרות שהרוגי לוד (פסחים נ ע"א ורש"י) מסרו נפשם למען הכלל, כי היה זה על כלל ישראל: "ואולי כל ישראל שבארץ ישראל נחשבים ככל האומה כולה, וכהוריות ג' א' " (שו"ת משפט כהן, סי' קמג, עמ' שח).
^ 51. צפנת פענח, רמב"ם הל' ברכות י, יא, וחידושים לסנהדרין יד ע"א. הרב משה צבי נריה, "הלל על נס", כפר הרא"ה תשנ"ב, צניף מלוכה עמ' 115-116, כתב שהסבר הראשונים לדברי הגמרא בתענית יא ע"ב שאין תענית ציבור בבבל מפני שאין נשיא, הוא לא מפני שאין נשיא בפועל, אלא מפני שאין בבבל אפשרות להעמיד נשיא, מאחר שבבבל אין עליהם תורת קהל וציבור. אבל בארץ ישראל, על אף שכעת אין נשיא, אין הדבר פוגע במעמדם כקהל ישראל וכציבור, מה גם שביכולתם לחדש את הסמיכה ולהעמיד נשיא, וכדברי הרמב"ם (פירוש המשנה בכורות ד, ד).
^ 52. הרב יהודה גרשוני, "תקיעת חצוצרות בשעת מלחמה בזמן הזה", קול צופיך, עמ' קפו, קשר את מצוות התקיעה בחצוצרות בעת צרת הציבור עם יושבי ארץ ישראל, ע"פ הגמ' בהוריות ג ע"א, שמגדירה את יושבי ארץ ישראל כקהל שהרי רק בא"י נצטווינו לתקוע בחצוצרות. על תקיעה בחצוצרה כיום בעת צרה בארץ ישראל, ראה עוד בספרי: "תקיעה בחצוצרות במלחמה ובעת צרה", מלכות יהודה וישראל, עמ' 374-356.
^ 53. ראה הסבר אחר במנחת חינוך מצווה רפד, כד.
^ 54. ר' אברהם אבן עזרא (במדבר י, י) הסביר באופן דומה את הפסוק הבא בפרשת החצוצרות: "וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות" - ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים, ושבעת ימי חזקיה (ס"א חנוכה) שמחה". פורים משמש כאן דגם לנס שמן הראוי היה לתקוע תקיעות שמחה, לו היה מתרחש בארץ ישראל כמו חנוכה.
^ 55. הנושא נידון אצל פוסקי דורנו ביחס לשאלת אמירת הלל ביום העצמאות וביום שחרור ירושלים. הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק ו, או"ח סי' מא, כתב שאומרים הלל בברכה רק על נס שנעשה לכל ישראל ולא רק ליושבי ארץ ישראל. נס חנוכה נחשב כנס של כל ישראל על אף שהתרחש בארץ ישראל, מאחר "שהיו רוצים האויבים להחריב את בית המקדש צרת כל ישראל מקרי, וכשנצחו את אויביהם היונים והחזירו עטרה ליושנה בטהרת ההיכל והמקדש הצלת כל ישראל מקרי". לפי הרב עובדיה יוסף, הגמרא בהוריות ג ע"א עוסקת בעניין הוראת טעות בלבד, ואין ללמוד ממנה דבר לעניין אמירת הלל: "לא נאמר קהל בענין אמירת הלל, שאז בודאי דלא שנא בין יושבי א"י ליושבי חו"ל". מהמקורות לעיל נראה, שאומרים הלל בחנוכה מאחר שזהו נס שקרה בארץ ישראל, ובעקבותיו חזרה מלכות לישראל, ואלו הם הקריטריונים המחייבים אמירת הלל על נס. כמו כן, העיקרון שלפיו יושבי ארץ ישראל הם הקהל, חל על פי הרמב"ם גם בתחומים נוספים ולא רק בהוראת טעות. הרב שלמה גורן, תורת המועדים, תל אביב תשכ"ט, עמ' 582, הסביר את דברי רבינו יונה בשמו של ר"ת ע"פ הגמ' בהוריות ג ע"א, וסכם: "נמצאנו למדים שדינם של כל יושבי ארץ ישראל כדין כל קהל ישראל והצלתם וגאולתם היא הצלת העם וגאולתו". דברים דומים כתב הרב יהודה גרשוני, קול צופיך, עמ' רנ: "שבזמן הזה, בזמן שקרה הנס הגדול בארץ, היה ישוב גדול של יותר מששים רבוא עם שלטון עצמאי, ברור שנחשב הקהל בארץ קהל ישראל ולא בחוץ לארץ והוה נס של כל ישראל ויכולים לומר הלל לכל הדעות ודוק בה". כך כתב גם הרב שאול ישראלי, ארץ חמדה, ירושלים תשמ"ב, עמ' ע: "נס זה שבא"י נוגע לכלל ישראל, וכבר הרבו לציין הא דאמרו בהוריות, הקהל - שהקהל בא"י הוא דאיקרי קהל".
^ 56. בספר חשמונאים אכן מופיע שהחשמונאים שהיו ולחמו בארץ ישראל הסכימו לתקנת חנוכה: "ויקיימו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל אשר יחוגו את ימי חנוכת המזבח" (חשמונאים א, יד, נט). מעניין, שגם על פי תרגום זה הביטוי הוא: "קהל ישראל". ראה גם: חשמונאים ב י, ח-ט. כאמור, בפורים אמנם אין אומרים הלל, אך עצם קביעתו לחג לדורות, היא גם כן בשל העובדה שהנס היה גם ליושבי ארץ ישראל. ארץ ישראל היא אחת מתוך מאה עשרים ושבע המדינות שבשליטת אחשורוש, ובכל זאת: "כיון שעיקר הנס היה בארץ ישראל, תקנו בכל העולם שיעשו כדרך שהם עושים". (רמב"ן, מגילה ב ע"א). ההתרחשות הייתה בשושן, אבל ההשלכות העיקריות של הנס היו ליושבי ארץ ישראל, חידוש הרשיון לבנין המקדש השני. ראה בספרי: "דין ערים המוקפות חומה - כבוד וזכרון לארץ ישראל", מועדי יהודה וישראל, מרכז שפירא תשס"ד, עמ' 322-309.
^ 57. כך הגרסה גם בבמדבר רבה (וילנא) פרשה כא, ב.
^ 58. עולא עצמו אמר בעירובין ו ע"ב: "אמר עולא: הני אבולי דמחוזא, אילמלא דלתותיהן ננעלות - חייבין עליהן משום רשות הרבים". רש"י שם: "אבולי דמחוזא - שערי העיר מכוונים זה כנגד זה, והיו בה ששים ריבוא". רש"י ביומא יא ע"א (ד"ה אבולי) כותב, שרוב הגרים בעיר זו היו ישראל.
^ 59. ראה גם בית יוסף, אורח חיים, סי' רכד (ה).
^ 60. כדברי הרמב"ם כתב גם הסמ"ג בהל' ברכות עשה, קיד, ב. במעדני יום טוב על הרא"ש ברכות פרק ט סי' ח אות ת כתב שגם הרא"ש סובר כך, ונימוקו שראוי לברך על חיל יהודי גדול דווקא בארץ ישראל ולא במקום אחר. על אף שרב המנונא הבחין בין אוכלוסי יהודים וגויים, ועולא אף מיקד ברכה זו לארץ ישראל, בכל זאת ישנם ראשונים שפוסקים לברך ברכה זו על כל התאספות של ששים ריבוא יהודים, ולא משנה היכן. כך פסק למשל הרב יוסף קארו, שולחן ערוך, אורח חיים רכד, ה: "הרואה ששים רבוא מישראל ביחד, אומר: בא"י א-להינו מלך העולם חכם הרזים".
^ 61. כך כתב הצפנת פענח גם בחידושיו למסכת סנהדרין יד ע"א. כך גם: הרב דוד מלינובסקי, זכור לדוד, הוריות "בענין יושבי ארץ ישראל נקראים קהל", סי' ב; הנ"ל, מלכות בית דוד, סי' א ס"ק ג. גם הרב נחום רבינוביץ', יד פשוטה, אהבה, חלק ב, עמ' תתשנד הפנה לגמ' בהוריות ג ע"א ולרמב"ם בהל' שגגות יג, ב, וכדברי הצפנת פענח. ההתאמה בין הגדרת קהל ישראל כששים ריבוא, מסייעת לסוברים שגדר "ביאת כולכם" לחיוב המצוות התלויות בארץ מהתורה, הוא במציאותם של ששים ריבוא יהודים בארץ. ראה בספרי: "מדינת ישראל וחיוב מצוות התלויות בארץ מהתורה", מלכות יהודה וישראל, מרכז שפירא תשס"ב, עמ' 399-397.

הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 90-57