• ^ 1.ל מאמר זה העירו הרב יוסי כרמל, הרב יובל שרלו והרב עזריאל אריאל. תודתי נתונה להם.
ראה דברים בשם הראי"ה קוק על דברי המהר"ם מרוטנבורג הללו - הרב צבי יהודה קוק, צמח צבי, עמ' יב.
^ 2.סקירה בעקבות מצבים דומים אצל פוסקי הלכה, ראה: ד"ר שילם ורהפטיג, "מכת מדינה", דיני העבודה במשפט העברי, ירושלים תשכ"ט, עמ' 748-742. דיון בשאלות דומות בעקבות מלחמת המפרץ (חורף תשנ"א), ואח"כ בעקבות מבצע 'עופרת יצוקה' (חורף תשס"ט): הרב יונה מצגר, "שכרה של גננת שלא עבדה מפחד אימי המלחמה", סופה במדבר, תל אביב תשנ"א, סי' לג, עמ' קד-קז; הרב צבי יהודה בן יעקב, "תשלום לגן ילדים ששבת בעת המלחמה", תחומין, יב (תשנ"ב), עמ' 218-200; הנ"ל, "תשלום שכר לימוד והסעות בזמן המלחמה", משפטיך ליעקב, חלק א סימן יא, עמ' קלו-קעג; הרב שאול ישראלי, "גננת ששבתה מאונס זכאית למלוא שכרה", תחומין, יב (תשנ"ב), עמ' 221-219 (תגובה לרב צבי יהודה בן יעקב). על דבריהם, ראה: ד"ר מיכאל ויגודה, שכירות - ספרית המשפט העברי, ירושלים תשנ"ח, עמ' 349 הע' 304, ועמ' 352 הע' 312; הרב דניאל כ"ץ, "שכר בתים ופועלים שהושבתו עקב מבצע צבאי", תחומין, ל (תש"ע), עמ' 359-351, וכן שו"ת משפטי ארץ, חלק א, עמ' 35-34; הרב עובדיה אחיטוב, "תשלום שכר פועלים שלא עבדו בזמן מלחמה", דגל ירושלים, ז (תש"ע), עמ' 232-221; הרב יצחק זילברשטיין, "תשלום על ימי מלחמה", חשוקי חמד - בבא מציעא, עמ' תעא; החלטות חברי בית הדין בעיה"ק אשדוד בנוגע לחיובי תשלום לעובדים שלא עבדו בזמן המלחמה קיץ תשע"ד, עמ' סו-סז; הרב אשר וייס, "בענין ביטול שכירות בתים ופועלים בזמן מלחמה", שו"ת מנחת אשר, חלק ב, סימן קכ, עמ' שצט-תח; הרב אורי סדן, "יחסי עבודה בזמן 'צוק איתן' ", אמונת עתיך, 105 (תשרי תשע"ה), עמ' 127-121; הנ"ל, כתר, י (תשע"ה), עמ' 307-305.
^ 3.ראה בספרי: "חינוך וצדקה – היחיד, הקהילה, החברה", שבות יהודה וישראל, עמ' 386-361.
^ 4.ראה בהרחבה בספרי: "מנהיג שהחריב עיר ומשכן", שבות יהודה וישראל, עמ' 513-501.
^ 5.אמירה דומה גם בגמ' בברכות י ע"ב: "אמר אביי ואיתימא רבי יצחק: הרוצה להנות - יהנה כאלישע, ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי שנאמר: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" (שמואל א ז, יז). ואמר רבי יוחנן: שכל מקום שהלך שם - ביתו עמו".
^ 6.דוגמאות לתשלום שכר ע"י מלכים עבור עבודה ציבורית: שלמה המלך שילם לאנשים שהכינו את העצים והאבנים לבניין בית המקדש (מלכים א ה, כז-לב; דברי הימים ב ב, יד); יואש מלך יהודה קיבץ כסף תרומות מכל העם כדי לחזק את בדק הבית, ושילם את שכרם של העובדים בשיפוץ הבית (דברי הימים ב כד, יב); אמציהו מלך יהודה גייס לוחמים משבט יהודה ובנימין, ושכר עוד מאה אלף לוחמים במאה כיכר כסף (דברי הימים ב כה, ה-יג). מכאן אין להוכיח שרק שכירי החרב קיבלו שכרם, ולוחמי שבט יהודה לא קיבלו. ההבדל נעוץ בכך, שאת לוחמי שבטו הוא יכל לגייס גם, אך בפועל הוא לא שילם להם שכר, אף שאת לוחמי שבטו הוא היה יכול לגייס מבלי לשלם להם, בעוד שאת הלוחמים משבט אפרים ממלכות ישראל הוא לא היה יכול לגייס, אלא בתשלום. על דברי בת פרעה למרים אחות משה: "היליכי את הילד הזה והינקהו לי ואני אתן את שכרך" (שמות ב, ט), כתב הנצי"ב בהעמק דבר שם: "כך דרך המלכים לשלם בעין יפה ולא לגזור לעשות להם בחנם". לעומת זאת, הנביא ירמיהו הוכיח את יהויקים מלך יהודה על כך שלא שילם את שכרם של הפועלים בוני ביתו: "הוי בנה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו. האמר אבנה לי בית מדות ועליות מרוחים וקרע לו חלוני וספון בארז ומשוח בששר... כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפוך ועל העשק ועל המרוצה לעשות" (ירמיהו, כב, יג-יז). פירש הרד"ק: "ברעהו יעבוד חנם - היה שוכר הפועל במלאכת הבתים ולא היה נותן לו שכרו וזהו חנם".
^ 7.השלל במלחמה היה מתחלק בין המלך לבין הלוחמים הקרביים והעורפיים. ייתכן שמתן השלל לחיילים היה חלק מהפיצוי והתשלום על השתתפותם במלחמה. ייתכן שתשובת הנביא לאמציהו (לעיל הע' 6) על כך שבידי ה' להשיב לו הרבה יותר מהכסף שהוא הפסיד בשכירת הלוחמים מאפרים (דברי הימים ב כה, ט) היא הוכחה שהשלל שימש מקור תשלום ללוחמים. על חלוקת השלל, ראה בספרי: "מעמדם של חיילי העורף", שבות יהודה וישראל, עמ' 344-330.
^ 8.ממעשיו של ישי אבי דוד ניתן ללמוד שאפילו מזון הלוחמים היה באחריותם: "ויאמר ישי לדוד בנו קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה והרץ המחנה לאחיך. ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערובתם תקח" (שמואל א יז, יז-יח). הרלב"ג שם פירש שאכן היה על הלוחמים לדאוג למזונם, ועליהם היה להפקיד ערבון כדי להבטיח שיוכלו לממן זאת. דברים דומים כתבו הרד"ק והמצודות, אם כי הם לא קשרו זאת ליכולת השגת מזון: "כי כן מנהג אנשי החיל לפי שאין מעות מצויות במלחמה, וישי נתן לדוד מעות שיוציא בהם משכונותיהם". אך נראה שאין מדובר על מזון קיומי. וכי כל משפחה הייתה נעה בעקבות בניה לספק להם מזון? אמנם בית לחם קרובה לעמק האלה, אבל מה יעשו לוחמים הנמצאים במרחק רב מבתיהם? לכמה זמן יספיקו עשרה לחמים לשלושה לוחמים, שלושת אחיו של דוד? מה פשר מתן עשרה חריצי חלב לשר האלף? משום כך נראה שהמטרה המרכזית של ישי היא "את אחיך תפקוד לשלום". במסגרת זו הוא שולח להם חבילות ופינוקים ("צ'ופרים"), וגם למפקד שלהם - שר האלף. גם כיום לוחמים מקבלים חבילות שי ופינוקים מבני ביתם ומכלל האוכלוסייה, ואין זה תחליף למזון ולביגוד שמסופק דרך הצבא. אכן כן, בעת המלחמה חסר כסף, וייתכן שעל הלוחמים למשכן רכוש כדי שמשפחתם הנמצאת בעורף תוכל להתקיים בינתיים, אבל האחריות היא של המלך. מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד שהמזון היה מובא מביתו של כל לוחם הוא מפירוש הרדב"ז לדברי הרמב"ם (הל' מלכים ז, ד): "במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". לדברי הרדב"ז: "ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן וכן המנהג היום בערביות". לא ברור איך נשים יעזבו את המשפחה והילדים על מנת לספק אוכל לבעלים. האם כל אישה הייתה טורחת לספק מזון לבעלה? הרש"ש בסוטה מד ע"ב כתב בדומה לרדב"ז: "משמע דגם נשים יוצאות למלחמה וחדוש הוא. ואולי אינן יוצאות אלא לבשל ולאפות וכדומה לצורך הגברים אנשי המלחמה". הוא לא כתב שמדובר על נשותיהן של הלוחמים אלא על נשים שיוצאות, ואולי כוונתו היא לנשים רווקות. הרדב"ז והרש"ש לא כתבו שהמזון הובא מביתם של הלוחמים. ניתן להסביר שהנשים היו אחראיות על המזון שהצבא סיפק. על דברי הרדב"ז והרש"ש הללו ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "עריקים וסרבני גיוס", עמ' 334-320.

^ 9.דברים דומים כתב הרד"ק במלכים א כא, י וכן בשמואל א ח, יג.
^ 10.כך הבין גם הלחם משנה, הל' מלכים ה, ג.
^ 11.ראה גם בירושלמי סנהדרין ב, ה: "ר' שמואל בר נחמן אמר: שנה אחת היתה ושתי שדות היו. אחת שעורים ואחת עדשים. פשיטא ליה לאביד וליתן דמים? דילמא פשיטא ליה לאביד שלא ליתן דמים".
^ 12.על כך שללוחמים מותר לאכול דמאי ניתן ללמוד גם מהמשנה בעירובין א, י: "ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאין עצים מכל מקום, ופטורים מרחיצת ידים, ומדמאי, ומלערב".
^ 13.על האפשרות להאכיל גויים פירות שביעית, ראה בספרי: "פירות הקדושים בקדושת שביעית בידי מי שלא ישמור על קדושתם", זמני יהודה וישראל, עמ' 51-19.
^ 14.ניתן לראות את הסברי הראשונים כחולקים בשאלה האם דיונים אלה מתייחסים לחיילים יהודים או לחיילים גויים. הראשונים להלן מציינים שמדובר בחיילים יהודים: רש"י שבת קכז ע"ב ד"ה אכסניא; עירובין יז ע"ב ד"ה אכסניא; פסחים לה ע"ב ד"ה אכסניא; תוספות ברכות מז ע"א ד"ה ומאכילין, עירובין יז ע"ב ד"ה ואת, ועוד. אך נראה שמדובר על נורמה כללית שהייתה נהוגה ומקובלת, ואכן בסוגיות שונות אכסניא היא של חיילים גויים. רבא הורה לבני מחוזא איך לנהוג בשבת עם חיל המלך - שבת קמז ע"ב; או איך לנהוג בעניני חמץ - פסחים ה ע"ב, פסחים ל ע"א; רב הונא הורה לבני הכפרים כיצד לנהוג באפיה ביום טוב לחיל המלך - ביצה כא ע"א. רבנו חננאל פירש בגמ' בבא בתרא: ח ע"א: " 'והלך' (עזרא ז, כד) - זו ארנונא", (תוס' שם ד"ה והלך): "ארוחת דורון לשלטון העובר ממקום למקום שנותן לו כל עיר ועיר ארוחה" כך פירש גם הערוך בערך ארנן, והרי"ף (בבא בתרא ה, א מדפי הרי"ף). וזה כנראה המקור לדברי הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל א, י: "משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן, התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד". ראה עוד: שו"ת הרשב"א א, סי' שמ; ר"ן, נדרים סב, ב בלשון א.
^ 15.דוד נמשח למלך, אך הוא לא התקבל עדיין על כל העם, ובכל זאת הוא ראה עצמו מלך. הוא הגן על דרום הר חברון ודרש מנבל הכרמלי תשלום. כשנבל סירב, דוד ראה בו "מורד במלכות" (מגילה יד ע"א). אביגיל אשת נבל הביאה לדוד ואנשיו מצרכי מזון: "ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשוית וחמש סאים קלי ומאה צמקים ומאתים דבלים ותשם על החמורים" (שמואל א כה, יח). האוכל הרב הוא תשלום לדוד וחייליו.
^ 16.כך מנוסח תפקידם: "כל אילו שאמרו יוצאין וחוזרין נותנין פסי העיר, ומספקין מים ומזון למלחמה, ומתקנין את הדרכים" (תוספתא סוטה [ליברמן] ז, כג; משנה סוטה ח, ב). את התפקידים הללו הם עושים במסגרת שירותם הצבאי, והכשרת הדרכים כמו גם המים והמזון, הם באחריות הצבא. כמו כן, ללוחמים הותר לאכול מאכלות אסורים (חולין יז ע"א; רמב"ם הל' מלכים ח, א; רמב"ן דברים ו, י).

הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 176-162