^ 1.על קריטריונים להחלפת שבויים, ראה מאמרי בספרי: "החלפת שבויים", מלכות יהודה וישראל, מרכז שפירא תשס"ב, עמ' 341-335.
^ 2.. ר"ן (גיטין כג ע"א בדפי הרי"ף) בהבנת הרי"ף שם, והרמב"ם הל' אישות יד, יט*; מאירי גיטין מה ע"א; ערוך השולחן יורה דעה סימן רנב, י.
^ 3.. רא"ש גיטין ד, מד; בית יוסף על הטור יו"ד סימן רנב, שם בשם הרמ"ה; רדב"ז, הל' מתנות עניים, ח, יב.
^ 4.. בית חדש ע"פ הר"ן בגיטין (שם) טור יו"ד שם.
^ 5.. דברי הב"ח הובאו גם בש"ך יו"ד שם ס"ק ד, אם כי הוא עצמו כתב בתחילה שאין לפדות קרובים יתר על כדי דמיהם; יש"ש גיטין ד, סו; הר"ח קנייבסקי, דרך אמונה הל' מתנות עניים ח ס"ק עה, כתב שיכול לפדות בכמה שירצה, אך אין מחייבים אותו. בסיכום הדעות בענין זה ראה: בירור הלכה, גיטין מה ע"א ציונים ה, ז; הרב אברהם אבידן, אהבת צדקה, עמ' רפז-רפט.
^ 6.. הרמ"צ נריה, "בריחה ממחנה השמדה", ענבי פתחיה, עמ' 194, סיפר שהרב יחזקאל אברמסקי, נשאל במלחמת העולם הראשונה, האם מותר להשתמט מעבודות ביצורים כשברור שבמקומו יחטפו יהודי אחר? והוא פשט ע"פ דברי התוס' הללו שלאדם מותר לעשות הכול כדי לפדות עצמו. לאחרים נאסר להבריח שבוי, אך השבוי עצמו יכול לברוח. יש להעיר שכך עולה מהמסופר בגמרא בגיטין מה ע"א על רב עיליש, וכן כתב בשו"ת חוות יאיר סימן ריג. ראה עוד: איתמר לוין, אותיות של אש, עמ' 66. הרב ישראל מאיר לאו, שו"ת יחל ישראל, א סי' עח, למד מהלכה זו שגם אם יש יתרונות רבים ברפואה שוויונית, לא ניתן לאסור ע"פ ההלכה על אדם להיעזר ברפואה פרטית ע"י תשלום כסף רב, על מנת לרפא את עצמו שהרי הכלל הוא "כל אשר לו יתן בעד נפשו".
^ 7.. על חובת בעל לפדות את אשתו, ראה: הרב פנחס רז, "חובת בעל לאשתו – פדיון מהשבי", איש ואשה שזכו, עמ' שיח-שלה; ידידיה כהן, "תקנת הפדיון", תקנות חז"ל ביחוסי ממון בין בני זוג, עמ' 402-397; שגית מור, " 'הלכות שבויה': שינוי ערכין בתרבות היהודית בין תקופת הבית השני לתקופה התלמודית, שנתון המשפט העברי, כג (תשס"ה), עמ' 205-198.
^ 8.. ברא"ש כתובות ד, כב כתב בשם יש מפרשים שבפעם השנייה רצה אינו פודה ביותר מכדי דמיה. אך הוא קיבל את פירוש רש"י.
^ 9.. כך כתבו תוס' גיטין מה ע"א ד"ה דלא. ריטב"א כתובות שם ד"ה רשב"ג, בשם רבנו תם. הנימוקים להיתר של אדם לפדות עצמו ואת אשתו, הוזכרו אצל ראשונים נוספים, ראה בבירור הלכה לגיטין מה ע"א אותיות ה, ז. העיקרון: "אשתו כגופו", נזכר במספר נושאים. בהלכות קריאת שמע (ברכות כד ע"א), ובהלכות עדות (בכורות לה ע"ב). בענייני עדות נוספים מופיע העיקרון שבעל כאשתו או אישה כבעלה. אם כי בעל לא רשאי להעיד על אשתו ולהפך (סנהדרין כח ע"ב). עדות של אדם על אשתו איננה נקראת כלל עדות (רא"ש בשם הראב"ד, מכות א, יג). ראשונים הרחיבו קביעה זו גם באשר ליכולת של אישה למנות את בעלה לשלוחה לענין התרת נדריה (ר"ן נדרים ח ע"ב; רא"ש נדרים פא ע"ב), ועוד. ישנם מצבים רבים שבהם לא חל הכלל של "אשתו כגופו", והאיש והאישה נחשבים שני גופים עצמאיים ובלתי תלויים. ובכל זאת התוס' החילו את העיקרון של "אשתו כגופו" גם על האפשרות שבעל יפדה את אשתו יתר על כדי דמיה, וכפי שהיה פודה את עצמו יתר על כדי דמיו.
^ 10.. בראשונים שם נזכרו מצבים נוספים בהם תקנת אין פודין יתר על כדי דמיהן: כשהשבוי תלמיד חכם, ובשעת מלחמה. הרב יצחק זילברשטיין, שיעורי תורה לרופאים, ג, עמ' 87-86 נשאל על בת של אדם עשיר שנחטפה ע"י שודדים, ודרשו בעבור שחרורה שלושה מיליון דולר. האב היה מוכן לשלם. בתחילה פסק שאסור בשל דברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים ח, יב שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם. אך אם יש סכנת נפשות לבת, פודים גם במחיר מופרז.
^ 11.. בסיכום מפרשי השולחן ערוך, ראה: בירור הלכה, גיטין מה ע"א אותיות ה, ז; הרב יהודה פריס, יד יהודה - הלכות כתובות, עמ' 245-242. הרב פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה (כתובות נב ע"א, קונטרס אחרון אות ב) כתב שאישה עשירה יכולה לפדות עצמה בנכסי מלוג אם יש לה, והבעל לא יוכל למנוע ממנה.
^ 12.. כך משמע גם מהרי"ף (גיטין כג ע"א ברי"ף); רשב"א גיטין מה ע"א. הרמב"ן גיטין שם כותב: "ויש שמחלקים בה, אבל דברי הבאי הם". המהדיר לחידושי הרמב"ן, הוצאת רגנשברג, ירושלים תשל"ג, הע' 591, 594 , כתב שכוונתו לדברי התוספות.
^ 13.. בבית חדש, על הטור שם; שער המלך, הל' אישות שם; ועוד.
^ 14.. הרב שאול ישראלי, "האם יש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?", חוות בנימין, חלק א סימן טז, עמ' קכ-קכה. על דברי הרב ישראלי בסוגיית החלפת שבויים, ראה: הרב יצחק רונס, "על תרגומה של השקפת עולם לשפתה של ההלכה: סוגיית פדיון שבויים והתמורות ביחסי יחיד-חברה במשנתו של הרב שאול ישראלי", מכלול, א1 (תשע"ו), עמ' 204-177.
^ 15.. בהשוואה בין מחויבות בעל לרפא את אשתו לבין חברת ביטוח, עסק גם בקובץ שיעורים בכתובות אותיות ריז-ריח. ראה מה שכתב עליו הרב צבי יהודה בן יעקב, שו"ת משפטיך ליעקב, חלק ב, סימן לב, עמ' תח-תט.
^ 16.. הרב שלמה גורן, פרסם מאמר בעיתון 'הצופה' (י"א בסיוון תשמ"ה), שבו הוא טען שאסור היה לבצע את "עסקת ג'יבריל" שעל פיה שוחררו 1150 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל, מאחר שהדבר "כנגד הלכה הקדומה של המשנה והפוסקים, וכנגד ביטחונו של עם ישראל בארץ ובתפוצות וביטחונה של המדינה". מאמרו זה פורסם לאחר פטירתו גם בספרו: תורת המדינה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 436-424, ובספר הוסיף פיסקה שבה הוא שינה את עמדתו: "אולם על אף האמור לעיל יתכן שבמקרה של שבויי מלחמה של חיילים שנשבו תוך מילוי שליחותם של המדינה ששלחה אותם למשימות של מלחמה, מוטלת חובה קדושה לעשות הכל כדי לשחררם, ואין עליהם כלל את המגבלות של המשנה 'אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם', משום שחיילנו נפלו בשבי במילוי שליחות המדינה. ייתכן ועל המדינה מוטלת החובה הבלתי מעורערת לפדותם ולהוציא אותם מהסכנה הקלה ביותר, ואין עליהם שום מגבלות של פדיון שבויים דעלמא". לא ברור מדוע חזר בו הרב גורן ושינה את עמדתו. מכל מקום הוא סבר שיש מחויבות למדינה לשחרר את חייליה משביים גם במחיר גבוה, מבלי להזדקק לעיקרון של "אשתו כגופו", או להשוואה לחברת ביטוח. הרב גורן חזר בו כבר בתכנית רדיו במסגרת פינה קבועה שהייתה לו ב'קול ישראל' - פינת עמדה - שהוקדשה לנושא זה ב- 9 בפברואר 1987 בעקבות הצעה שעלתה באותם ימים לשחרור 400 מחבלים תמורת החזרתו של רון ארד. ראה: שפרה מישלוב, "בעין הסערה: דמותו הציבורית ויצירתו התורנית של הרב שלמה גורן בשנים 1994-1948", עבודה לקבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן רמת גן, עמ' 83.
^ 17.. מיכאל ויגודה, "פדיון שבויים וגופות תמורת שחרור מחבלים", אתר משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי, חוות דעת http://www.justice.gov.il/MOJHeb/MishpatIvri/Parashot/gilyonot.htm ציין במאמרו בהע' 61,60 למספר מדינות בעולם שבהן ידוע ומוצהר שאין מנהלים משא ומתן עם מחבלים וארגוני טרור לשחרור שבויים ובני ערובה.
^ 18.. דברי הרב חיים דוד הלוי, פורסמו לראשונה כתגובה לדברי הרב גורן בעיתון הצופה (לעיל הע' 15). ראה: "פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים לפי ההלכה", הצופה, י"ח סיון תשמ"ה, עמ' 5.
^ 19.. שיקול "המורל" עלה גם בהקשרים אחרים כעילה לויתור או הימנעות מקיום הלכות אחרות. יש שטענו שניתן לסכן חיילים בחיפוש אחר חלקי גופות של חבריהם על מנת להביאם לקבר ישראל כדי לשמור על המורל של הלוחמים שידעו שיעשו הכל לשם הבאתם לקבורה. גם כאן נראה לי שהדבר אסור. ראה מאמרי בספרי: "נטילת סיכון לשם הבאת חללי מלחמה לקבורה", שבות יהודה וישראל, עמ' 358-345. דיון דומה היה באשר לחילול שבת לטובת מורל הלוחמים. ראה: הרב יצחק רונס, "עידוד החיילים היוצאים לקרב תוך חילול שבת", תחומין, כט (תשס"ט), עמ' 461-453, ותגובת הרב יהושע בן מאיר, "חילול שבת לצורך מוראל הלוחמים", תחומין, ל (תש"ע), עמ' 86-82.
^ 20. . כהן משוח מלחמה איננו כהן גדול, אם כי יש תחומים בהם הוא דומה לכהן גדול (יומא עג ע"א). מסתמא נפלה כאן טעות דפוס וצריך להיות כתוב: כהן מיוחד.
^ 21.הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה, חלק ה סימן ז, עמ' 91-87.


הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 190-177