ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרק ה

כלאי הכרם

א - יסודות המצווה. ב - אימתי הפירות נאסרים. ג - שיעור מרחק האיסור. ד - חוץ לארץ וכלאי גויים. ה - טעם המצווה.
מוקדש לרפואת
שלמה בן לאה
לחץ להקדשת שיעור זה
א - יסודות המצווה
אסור לזרוע תבואה או ירקות בצד הגפנים, או לנטוע גפן בצד התבואה או הירקות, ואם עשה כן - נאסרו שניהם באכילה ובהנאה, שנאמר (דברים כב, ט): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם". תִּקְדַּשׁ פירושו תטמא ותיאסר בהנאה, הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע - התבואה או הירק, וּתְבוּאַת הַכָּרֶם אלו הענבים. ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים נאסרים בהנאה, ומצווה לשורפם או לאבדם בדרך אחרת כדי שלא יכשלו בהם (לעיל ב, 3). ואסור להסיק בהם תנור לחימום או כיריים לבישול בעת שריפתם, מפני שאסור ליהנות מהם (רמב"ם כלאים ה, ז). איסור כלאי הכרם חל מהתורה בארץ ישראל, ומדברי חכמים גם בחוץ לארץ (להלן ד).
איסור כלאיים מהתורה חל על גפן עם חמשת מיני דגן או קטניות או ירקות. אבל לא על מיני עצים, אפילו הם קטנים, שכל אימת שברכתם 'העץ', אין בהם איסור כלאי הכרם. ומאידך, כל צמח שברכתו 'האדמה' אסור בכלאי הכרם (לעיל ב, ח).
גם תבלינים שאין מברכים עליהם 'האדמה', כי אינם נאכלים בפני עצמם (פנה"ל ברכות ח, יד), כל זמן שהם מיני צומח שאם היו נאכלים לבדם ברכתם היתה 'האדמה', הרי הם בכלל איסור כלאי הכרם.

הוסיפו חכמים ואסרו גם מיני עשבים וירקות שרגילים להאכיל לבהמות. אבל מיני צומח שאין רגילים להאכיל אפילו לבהמות - אינם בכלל האיסור (לבוש רצו, ב).
לגבי צמחים שנועדו לריח - יש אוסרים מדברי חכמים ויש מתירים. ולמעשה, לכתחילה טוב להחמיר, והרוצה להקל - רשאי. אולם בצמחים שנועדו לנוי אין איסור. לפיכך, מותר לשתול מתחת לגפן דשא ופרחים שאין רגילים להאכיל לבעלי חיים, ואפילו אם יש בהם שימוש רפואי. 1

ב - אימתי הפירות נאסרים
כלאי הכרם אסורים גם בקיום (משנה כלאים ח, א). כלומר, גם מי שלא זרע תבואה בכרמו, אם צמחה בו אפילו שיבולת אחת, עליו להזדרז לאבדה, שאסור לקיים כלאיים בכרם. אלא שהבדל יש בין הזורע למקיים. שהזורע שיבולת בכרמו, מיד בעת השרשתה, השיבולת והגפנים שסביבה נאסרים בהנאה. והמוצא שיבולת שצמחה בכרמו, רק לאחר שתוסיף ותגדל אחד חלקי מאתיים, יחול עליה ועל הגפנים איסור הנאה. אמנם לכתחילה מצווה עליו להזדרז לאבדה מיד, מפני שגם המתרשל ומקיימם רגע אחד עובר באיסור (משנה שם ה, ו; פסחים כה, א; רמב"ם ה, כא-כב; ו, א). 2
ואימתי הגפנים נאסרות בהנאה? בעת שהענבים שבהן ניכרים ונמצאים בשלבי גידולם והבשלתם, שהוא מעת שיגיעו לשלב הבוסר, היינו שצורתם ניכרת וגודלם לפחות כ'פול הלבן', ועד שיבשילו לגמרי. אבל אם אין בכרם ענבים, או שעדיין לא הגיעו לשיעור 'פול הלבן', או שכבר הבשילו לגמרי - אין הגפנים נאסרות בהנאה על ידי התבואה או הירק שצמחו לידן, וזאת למרות שהתבואה והירק נאסרים.
ואימתי התבואה תיאסר? משעה שתשתרש באדמה ועד שהדגן יבשיל לגמרי, ואם לאחר שהתבואה גמרה להבשיל, היטו עליה גפן שיש בה ענבים בשלב איסורם - הגפן תיאסר כולה, אולם התבואה - לא תיאסר (משנה כלאים ז, ז). 3
נשבה הרוח והטתה את גפנו על תבואתו, עליו להזדרז מיד להפרידן, ואם יש חשש שיחזרו להתערב, עליו לקצוץ את ענפי הגפן, או להקים גדר שתמנע מהן להתערב שוב. ואם התרשל ונותרו מעורבות וגדלה אחת מהן כשיעור אחד חלקי מאתיים - נאסרו. ואם מחמת אונס לא הספיק להפרידן עד אז - לא נאסרו (משנה ז, ז, ריבמ"ץ ור"ש שם. רמב"ם ה, יא, כס"מ ומהר"י קורקוס).
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לפיכך, המסכך גפנו על תבואתו של חבירו, גפנו נאסרת ותבואת חבירו מותרת. סיכך גפן חבירו על תבואתו, תבואתו נאסרת וגפן חבירו מותרת. סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו, שתיהן מותרות. אמנם מיד כשייוודע על דבר הכלאיים לבעל הגפן או התבואה, עליו להזדרז להפרידן, ואם התרשל עד שהוסיפה אחת מהן אחד חלקי מאתיים, גם חלקו נאסר. ובכל אופן, על זה שעירב את הכלאיים בידיו, גם מה שאינו שלו נאסר. ולא זו בלבד, אלא שאם עבר אדם ליד כרם חבירו וראה שעלו בו שיבולים, והוא יודע שחבירו מסכים לכך, חייב לעקור אותן. וכן פועל שעובד שם חייב לעקור את הכלאיים. ואם לא עשו כן, הגפן והתבואה שגדלו שם אסורות עליהם בהנאה. אבל על בעל הכרם אין איסור, שכן רק מעת שייוודע לו על דבר הכלאיים עליו להזדרז לעקור את השיבולים, ורק אם התרשל והוסיפו לצמוח אחד חלקי מאתיים, נאסרו עליו ועל כל ישראל (משנה כלאים ז, ד; רמב"ם כלאים ה, ח-ט; כא; ט"ז רצו, ג).

ג - שיעור מרחק האיסור
מצוות כלאיים שלא יתערבו מיני תבואה וירק עם הגפנים, ונתנה התורה לחכמים את הסמכות לקבוע לפי שיקול דעתם מה נחשב מעורב ומה לא, ומה שהם קובעים נחשב בכלל מצוות התורה. שלושה מצבים עיקריים של עירוב ישנם בדיני כלאי הכרם, ונסדרם לפי חומרתם: א) סמוך לגפן יחידית. ב) סמוך לכרם. ג) בתוך כרם.
גפן יחידית : הרוצה לזרוע תבואה או ירק סמוך לגפן יחידית, צריך להרחיק ממנה שיעור ששה טפחים מרווחים (כ-47 ס"מ), שזה השיעור הנדרש לערוגת הגפן והעבודה שסביבה. וכן אסור שיצמחו תבואה או ירק תחת זמורות הגפן, שאם צמחה שיבולת תחת אחת הזמורות או העלים או האשכולות שצומחים ממנה, אפילו היא רחוקה מאה אמה מעיקר הגפן, והתרשל ולא עקרה, השיבולת וכל הגפן נאסרו בהנאה (כמבואר בהלכה ב). ואם היה ספק אם השיבולת תחתיה, מודדים את מקום השיבולת על ידי חוט עם משקולת. וכיוון שזמורות הגפן נמשכות למרחקים גדולים, יש להשגיח שבמשך כל אורכן לא יצמחו תחתיהן תבואה או ירק.
רגילים להדלות את הגפן על מוטות או חבלים, וגזרו חכמים, שגם מתחת להמשך המוט או החבל שהזמורה עוד לא הגיעה אליו - לא יגדלו תבואה או ירק, מפני שהזמורה עתידה להימשך לשם. אמנם בדיעבד, כל זמן שבפועל התבואה או הירק לא היו תחת הגפן עצמה, לא נאסרו (רמב"ם כלאים ו, יא-יב; טו).
כרם , הוא מטע של גפנים שנטועות בדייקנות כפי שיטת הגידול המקובלת. וכיוון שיש לכרם חשיבות, כל הזורע תבואה או ירק בתוך ארבע אמות שלו, נראה כמערב אותם בכרם ועובר באיסור כלאיים. ונקבע השיעור בארבע אמות (כ-188 ס"מ), כי הוא השיעור שנצרך בעבר לעבודת הכרם, שכן החריש סביב הכרם היה נעשה על ידי שוורים, ובעת הבציר היו מובילים את הענבים מהכרם לשוק על ידי עגלות, וארבע אמות אלו נצרכו לשוורים ולעגלות.
כדי שהגפנים ייחשבו 'כרם' צריך שיהיו בהן לכל הפחות שתי שורות של גפנים, זו כנגד זו, שבכל אחת מהשורות שלוש גפנים: או חמש גפנים של "שתים כנגד שתיים ואחת יוצאת זנב", לרמב"ם: ולר"ש: אם הגפנים אינן בשורה ישרה, גם אם יש שם עצים רבים, דינן כדין גפן יחידית. 4
הזורע תבואה או ירק בתוך ארבע אמות מהכרם, נאסר מהכרם כשיעור כרם קטן, היינו כצורת כרם של חמש גפנים הקרובות ביותר לכלאיים. ואם בתוך ארבע אמות לכל צד מהכלאיים היו עוד גפנים, גם הן נאסרות. עוד חשוב לציין, שאם נמשכה זמורה מעבר לד' אמות של הכרם, יש להיזהר בה כמו בגפן יחידית, היינו שלא תצמח תחתיה תבואה או ירק, ואם צמחו - אותה הגפן וכל הצומח תחתיה נאסרים.
עריס נחשב כמו כרם. עריס הוא חמש גפנים לפחות שנטועות בשורה ישרה ומודלות על מוטות או חוטים, כדי שיקבלו יותר שמש ואוויר ויגדלו בהן ענבים מרובים ומשובחים יותר. אם הכלאיים בתוך ארבע אמות של עריס, בין מצד עיקרי הגפנים ובין מצד המוטות שעליהם הגפנים מודלות - חמש הגפנים שכנגד הכלאיים נאסרות.
גדר שהיא גבוהה עשרה טפחים (כ-80 ס"מ), חוצצת בין הכרם לשדה, ומותר לזרוע בצידה השני של הגדר תבואה וירק בלא הרחקה (רמב"ם ז, טו). ואף ששורשי הגפן מגיעים אל מתחת לתבואה, כיוון שאיסור הכלאיים הוא שלא ייראו מעורבים, על ידי הגדר אינם נראים מעורבים.
בתוך הכרם : זרע כלאיים בתוך הכרם, או שצמחו מעצמם והתרשל ולא עקרם, העירוב ניכר יותר ולכן דיניו חמורים בהרבה, שהולכים אחר יניקת השורשים שנמשכים עד שש עשרה אמות לכל רוח, ובנוסף לכך עוד ארבע אמות. הרי שכל גפן שנמצאת במרחק של פחות מעשרים אמה מהכלאיים נאסרת בהנאה (רמב"ם ו, א-ב).

ד - חוץ לארץ וכלאי גויים
איסור כלאי זרעים וכלאי הכרם מהתורה חל רק בארץ, שכן נאמר לגבי כלאי זרעים (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ... שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם...", וכן נאמר לגבי כלאי הכרם (דברים כב, ט): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם", ושָׂדְךָ וכַּרְמְךָ של ישראל הם בארץ ישראל. אולם כיוון שאיסור כלאי הכרם חמור במיוחד, שהפירות הגדלים בו אסורים באכילה והנאה, החמירו חכמים ותקנו לאוסרו גם בחוץ לארץ. אמנם קבעו שהאיסור בחוץ לארץ יחול רק על מה שמוסכם על כל הדעות שאסור בארץ ישראל מהתורה בזריעה והנאה (קידושין לט, א).
לפיכך, אין איסור כלאיים בחוץ לארץ אלא בזורע בבת אחת חרצן עם עוד שני מיני זרעים שהם כלאיים זה בזה, כגון שני מיני תבואה או שני מיני ירק או מין ירק ומין תבואה. ואף שבארץ ישראל איסור כלאיים מהתורה חל גם על זורע שיבולת אחת בסמוך לגפן, והאוכל בזדון מהצומח שם נענש במלקות, כיוון שגם בארץ ישראל הזורע כלאיים לוקה רק אם זרע חרצן עם שני מיני זרעים שהם כלאיים זה בזה, גם איסור זריעת כלאיים בחוץ לארץ והנאתם חל רק באופן זה. אבל מותר לזרוע תבואה בכרמו בחוץ לארץ, ולאכול מהצומח שם (רמ"א יו"ד רצו, סט). 5
למרות שמותר לגוי לזרוע כלאיים בכרמו שבארץ ישראל, אסור לישראל לומר לגוי לזרוע כלאיים בארץ ישראל (רמב"ם ח, יג). וכן אסור מהתורה ליהנות מענבים ותבואה וירק שצמחו בכרם של גוי (תוס' קידושין לו, ב, 'כל', ורא"ש). לפיכך, אסור לקנות מגויים ענבים או ירקות סמוך לכרמים שלהם, הואיל ויש ספק אולי גידלו אותם באיסור, ואם עבר וקנה, אסור ליהנות מהפירות, שהואיל והספק התעורר סמוך למקומם הקבוע, הפירות אסורים באכילה והנאה. אבל הקונה בשוק או בחנויות ענבים או ירקות שגויים גידלו, כיוון שהספק התעורר לאחר שפרשו ממקומם הקבוע, הולכים אחר הרוב, והפירות מותרים באכילה. ודין זה בדיעבד, כאשר כבר קנה פירות ואינו יודע מה דינם, או מי שנמצא במקום שאין בו חנויות עם תעודת כשרות וכדי להגיע לחנות שכזו עליו לטרוח טרחה רבה. אבל אם יש שם חנות עם תעודת כשרות, עליו לצאת מהספק ולקנות בה. וגם כאשר חשש האיסור רחוק מאוד, כשאפשר חובה לצאת מהספק. בנוסף לכך, מצווה לחזק את המדקדקים בכשרות. ועוד, שכאשר יש תעודת כשרות גם מפרישים תרומות ומעשרות כדין (כמבואר לעיל ב, יא). 6

ה - טעם המצווה
מיוחד במינו הוא איסור כלאי הכרם, שבנוסף לכך שאסור לערב תבואה וירק עם גפן, הצומח בעירוב זה אסור באכילה ובהנאה, שנאמר (דברים כב, ט): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם". 'קדוש' פירושו מיועד ומזומן לדבר מיוחד. בדרך כלל הכוונה לדבר חיובי ומרומם, אולם יש שמקדישים עצמם לחטא, כזונה שנקראת קְדֵשָׁה (בראשית לח, כא). וכן פירות כלאי הכרם שנתייחדו לחטא, התקדשו לטומאה ונאסרו על כל ישראל.
אפשר לומר שהאיסור החמור של כלאיים נקבע ביחס לכרם מפני כוחו הגדול של היין לטוב ולרע. מצד אחד על היין אומרים שירה וברכה, ומנגד, היין יכול להשפיל את האדם ולהפילו לתהומות החטא. לכן נקבעה מצווה מיוחדת של נזירות ביחס ליין, שהחוששים שמא היין יטה את לבם לרעה או יפריע להם להתעלות במעלות הקדושה, היו מזירים את עצמם מהיין, ואף מסכת שלימה בש"ס הוקדשה לכך, מסכת 'נזיר'. כיוון שהיין יכול להטות את דעתו של האדם, הזהירה התורה את הכהנים שלא לשתות יין בזמן עבודתם, וכן אסור לאדם ששתה יין להתפלל (פנה"ל תפילה ה, יא). כמו כן החמירה התורה ביחס לכלאי הכרם יותר משאר איסורי הכלאיים, כדי שנוסיף זהירות בכל הנוגע ליין, ששתייתו תיעשה לשם שמחה של מצווה ולא לשם התפרקות והסרת אחריות (עי' פנה"ל ברכות ז, א-ב).
ניתן להוסיף ולבאר, שהתבואה, הקטניות והירקות הכרחיים לקיומו של האדם, שאמנם אין באכילתם תאווה יתירה, אבל בלעדיהם לא יוכל האדם להתקיים, לפיכך צריך לעסוק בעבודת גידולם בחריצות יתירה ולאוכלם בקביעות. לעומת זאת, היין אינו הכרחי לקיום האדם, אולם שתייתו משמחת מאוד, ונועדה לשמחה של מצווה. טשטוש הגבולות ביניהם מסוכן, מפני שאדם שיתייחס ליין כאל תבואה, ישתה אותו בקביעות, עד שיתמכר לתאוותו ויהפוך לאלכוהוליסט. ואף אם לא יתמכר, אם ירבה בשתייתו בכל יום, יאבד היין את תפקידו המיוחד בשמחה של מצווה. ומנגד, אדם שיתייחס לתבואה כאל גפן, שאינה הכרחית לקיומו, יהפוך לעצלן וקוצים יצמחו בשדהו במקום תבואה (עי' שמן רענן עמ' שלג, ממרן הרב קוק זצ"ל).




^ 1.. לעניין עונש מלקות נחלקו אמוראים (ירושלמי כלאים ח, א): לרבי יונתן הזורע מין אחד של תבואה או ירק בכרם, לוקה. ולרבי יאשיה, כיוון שנאמר (דברים כב, ט): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם", הרי שמדובר על זרעים שגם בלא הכרם הם כלאיים. ובבבלי (ברכות כב, א; קידושין לט, א) מובאת רק דעת ר' יאשיה, שהזורע חיטה ושעורה יחד עם חרצן שתצמח ממנו גפן, או אפילו מחפה אותם בעפר - לוקה. והכוונה שלוקה פעמיים, אחת עבור כלאי זרעים, ואחת עבור כלאי הכרם. וכן פסק רמב"ם (כלאים ה, א-ב), אולם פסק שיש איסור מהתורה לזרוע מין אחד של תבואה או ירק סמוך לגפן, או גפן סמוך לתבואה או לירק, אלא שאין לוקים על כך, והגדל מזה אסור מהתורה, והאוכל כזית ממנו לוקה (כלאים ה, ז; מאכלות אסורות י, ו). וכן דעת יראים, ורדב"ז שם.
ולרמב"ן ור"ן, זריעת שני מינים סמוך לגפן נטוע אסורה מהתורה, אבל מין אחד מותר. ולדעת רמ"ה וחינוך, מין אחד אסור מדרבנן. ולדעת ר"ת ור"י, אחר שהגפן נטועה מותר לזרוע לידה אפילו שני מינים ויותר, כי דברי ר' יאשיה אינם רק על עונש מלקות אלא גם על עצם האיסור, שרק בזריעת שני מינים עם חרצן יש איסור כלאיים. והלכה כרמב"ם כפי שנפסק בשו"ע רצו, ג; לבוש, וערוה"ש רצו, יג.
כל מיני תבואה וקטניות וירקות שמיועדים למאכל אדם אסורים בכרם מהתורה, ומאכל בהמות אסור מדברי חכמים. וכפי שמבואר במשנה (כלאים ה, ח), שהמקיים בכרם קוצים שרגילים להאכיל לבהמות אסר את הכרם, אבל האירוס והקיסוס ושושנת המלך שאין רגילים להאכיל לבהמות - אינם כלאיים בכרם. כן סיכם בלבוש (יו"ד רצו, ב, וכך ניתן להבין ברמב"ם כלאים ה, ג; ו; יט, וכ"כ כס"מ ה, ג). ויש אומרים שרק תבואה וקנבוס ולוף אסורים מהתורה בכרם, כי רק מינים אלו נזכרו בתלמוד. תבואה מפני חשיבותה, וקנבוס ולוף מפני דמיונם לגפן או כי הם צומחים במשך שלוש שנים עם הגפן. אבל שאר מיני קטניות וירקות שנאכלים לאדם או לבהמה אסורים מדברי חכמים (ר"ת, תוס' יבמות פג, א, 'ר' יוסי', סמ"ג, רשב"א). ושיטה זו מסתעפת לשיטות רבות, כמו למשל הסוברים שהואיל וקטניות דומות לתבואה, דינן כתבואה שאיסורן מהתורה (מהריט"ץ בדעת הרמב"ם, וכעין זה במיוחס לרשב"א מנחות טו, ב). כיוון שהאיסור חל על ירק שנועד למאכל, בכלל זה גם ירק שנועד לתבלין.
לגבי צמחים שברכתם 'עשבי בשמים' נחלקו: יש מתירים (חזו"א כלאים א, יד; משפטי ארץ ב, א). ואפשר לצרף את דעת ר"ת ור"י שאין איסור כלל בלא שיהיו שם שני מינים עם חרצן במפולת יד. ואם שותלים ליד הגפן רק מין אחד, גם לדעת רמב"ן ור"ן אין איסור. מנגד, מפוסקים רבים משמע שאסור מדרבנן, וכ"כ שו"ע יו"ד קח, ז (עי' קדושת הארץ ה, ז). לגבי צמחי נוי, כפרחים ודשא, יש מחמירים מדרבנן הואיל וראויים לבהמות (הרב אליהו), ולדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר.
^ 2.. ביאר מרן הרב (משפט כהן כד) בדעת הרמב"ם, שהאיסור בתוספת אחד חלקי מאתיים הוא מדאורייתא, שהתורה שאסרה לגדל כלאיים נתנה לחכמים לקבוע מהו שיעור הגידול, והם קבעו שהוא אחד חלקי מאתיים. וכ"כ היראים שפ"ט, וכן משמע מהחינוך תקמ"ט. ויש אומרים שמהתורה האיסור הוא כאשר רוב הגידול היה בכלאיים, וחכמים אסרו באחד חלקי מאתיים (קרית ספר כלאים פרק ה; מנחת חינוך שם, דרך אמונה ה, קמו). בכל אופן נראה שאם בעל הכרם אינו מעוניין בכלאים האיסור מדרבנן משום מראית עין כמו בכלאי זרעים לעיל ד, ב, בפחות מ-1/24 (דרך אמונה ה, קמא). ←
בעבר איבוד התבואה או הירק שעלו בכרם היה על ידי עקירתם, ונלענ"ד שכיום ניתן לאבדם גם על ידי ריסוס בקוטלי עשבים, ואף שיעברו כמה ימים עד שימותו, כיוון שהם בתהליך של איבוד, אין בהם איסור.
לעיתים צומחים בכרם צמחי בר ומהם גם שיבולי בר, ולכתחילה טוב לבערם על ידי כיסוח או ריסוס פעם אחת שעל ידי כך יבערם ויראה שאינו מעוניין בהם אם ישובו ויצמחו. אולם מצד הדין אין בכך הכרח, הואיל ומדובר בצמחים שלכל היותר נחשבים כמאכל בהמה שאיסורם מדרבנן, ובעל הכרם אינו מעוניין בהם. ואם הוא מעוניין שיגדלו בכרמו עשבים כדי לתחח את הקרקע ולהשביחה, ולכן אינו מעוניין לכסחם או לרססם, אינו חייב לעשות זאת, הואיל ועשבים אלו לא נועדו למאכל בהמה ולהיפך הוא מקיימם בשביל מגמה אחרת, ורק מה שנועד למאכל בהמה אסור מדברי חכמים.
^ 3.. וכן הדין בקטניות, אמנם בירקות גם לאחר שהפרי גמר להבשיל פעמים שהירק מגדל עוד פירות, ולכן רק לאחר שפירותיו האחרונים יגמרו להבשיל, לא יאסר.
לדעת ר"ש ורא"ש (בפירוש המשנה לכלאים ז, ז), איסור הנאה מהתבואה ומהגפנים אינו תלוי זה בזה, וכל שהגיע לשלב שבו הוא נאסר, בין תבואה בין גפן, הרי הוא נאסר מהתורה. ולרמב"ם ה, יד, מהתורה איסורם תלוי זה בזה, ולכן רק כאשר שניהם נמצאים בשלב שבו הם נאסרים, איסורם מהתורה. אמנם מדברי חכמים, גם באופן שרק אחד מהם הגיע לשלב האיסור, המין שהגיע לשלב האיסור נאסר. וכ"כ האחרונים (לבוש רצו, ט-י, תפארת ישראל, שערי צדק).
העובר וזורע תבואה או ירק בכרם, משעה שהתבואה והירק השרישו - נאסרים. ואם עבר בכרם עם עציץ נקוב שיש בו תבואה או ירק, או שעלו מאליהם בכרם, לדעת רמב"ם (ה, כג), גם בזה משעה שהוסיפו אחד ממאתיים נאסרו. ולדעת ר"ש ורא"ש (משנה כלאים ז, ז; ח), רק משעה שהגיעו לשליש נאסרים בהוספת מאתיים. וכיוון שהמחלוקת בדאורייתא, יש להחמיר. וכ"כ בשו"ע רצו, טז-יז, לבוש, שערי צדק, ערוה"ש כט.
^ 4.. מוכרחים לומר שהתורה התכוונה שחכמים יקבעו את גדרי האיסור, שכן שיעור הרחקת ארבע אמות מהכרם במעמד של איסור תורה נקבע על ידי חכמים, מפני שעבודת הכרם הכוללת חרישה בעזרת בקר ומחרשה, וכן הובלת היבול בעגלה, צריכה ארבע אמות. אמנם החומרה הנוספת לגבי תבואה שגדלה בתוך הכרם או במחול הכרם - מדברי חכמים. לעניין גפן יחידית, מבואר בספרי (כי תצא רל), רמב"ן ור"ן, שהרחקת ששה טפחים מגפן יחידית היא מהתורה. כלומר, השיעור שקבעו חכמים לעבודת הגפן היחידית מחייב מהתורה. לעומתם, משמע מכמה ראשונים, שאיסור כלאיים הוא רק בכרם ממש ודין הרחקה מגפן יחידית כולו מדרבנן (שאילתות, חינוך תקמח). ועי' בהרחבות.
כל שיעורי כלאיים בטפחים שׂוחקים כמבואר בשו"ע רצו, סח. מבואר בהרחבות לפנה"ל סוכות ב, א, יא, שהולכים בשיטת הרשב"א המובא בשעה"צ שסג, ס, שהתוספת של טפח שוחק כ-1/48. כך ששיעור אמה שהיא ששה טפחים (45.6 ס"מ) יוצא בפועל 46.55 ס"מ, ועיגלנו ל-47 ס"מ. ובארבע אמות עיגלנו ל-188 ס"מ.
אמרו חכמים שהמרחק בין שורות הגפנים בכרם הוא בין ד' אמות לח' אמות, ומשמע מרמב"ם שכך הוא גם בין גפן לגפן בתוך אותה שורה. כיום מקובל שהמרחק בין שורות הגפן קצת מעל ארבע אמות, אולם בין גפן לגפן כשלוש אמות. ונראה שהואיל וכך היא צורת הגידול המיטבית כיום, הוא נחשב כרם. כיוצא בזה כתב מו"ר הרב ישראלי, ועוד הוסיף שלדעת הרא"ש גם בעבר לא היתה מניעה שיטעו את הגפנים בתוך השורה בפחות מד' אמות (ארץ חמדה ח"ב ז, א-ג).
^ 5.. כפי שלמדנו בהערה 1, נחלקו לעניין חיוב מלקות בזורע בארץ, ונפסקה הלכה ברמב"ם כדעת ר' יאשיה, שרק הזורע חרצן ושני מיני זרעים במפולת יד לוקה פעמיים. ולגבי חו"ל, אמרו חכמים (ברכות כב, א; קידושין לט, א), שנהגו כדעתו. ואמנם לרמב"ם (כלאים ח, יג-יד), אכן אין איסור לזרוע בחו"ל תבואה או ירקות בכרם, אבל הגדל שם אסור בהנאה, וסברתו, שכשם שהגדל באופן זה אסור בהנאה מהתורה בארץ ישראל, כך גזרו עליו בחו"ל. אולם לרא"ש, ראב"ד, תרומת הדשן קצד, כל שאינו אסור בזריעה בחו"ל, גם אינו אסור בהנאה. וכן פסק רמ"א יו"ד רצו, סט. וכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים. ולדעת רא"ש גם רמב"ם מסכים לכך, ורק כאשר קנה כרם שיש בו ירקות, הרמב"ם חושש שמא נזרעו במפולת יד, ולכן אסרם.
^ 6.. הפוסקים התירו לקנות ענבים וקישואים מגויים, למרות שיש חשש שגודלו באיסור כלאיים, הואיל ורובם אינם גדלים באיסור, וכיוון שהספק התעורר אחר שהפירות כבר פרשו משדה הגוי, חל עליהם הכלל: "כל דפריש מרובא פריש". עוד הוסיפו ספקות שונים והתירו מצד ספק ספיקא, שבנוסף לספק הרגיל, שאולי ענבים וירקות אלו לא גדלו באיסור, אולי הלכה כר' יאשיה, וכפי שפירשו ר"ת ור"י (לעיל הערה 1), שכל זמן שלא נזרעו במפולת יד אין בהם איסור אכילה. וכן צירפו ספיקות נוספים (מבי"ט ג, קכז; מהריט"ץ חדשות ל"א; מהרשד"ם, כנסת הגדולה, ברכ"י רצו, א). ונלענ"ד שיש מקום לומר שכל מה שהקילו היה כאשר השווקים נועדו בעיקר לגויים, כי הם היו הרוב, אבל כיום, אם ידוע שיש גויים שמגדלים כלאיים כדי למוכרם בשוק שנועד בעיקר לקונים יהודים, אולי יש לכלאיים דין 'קבוע', שאינו בטל ברוב. ואף שאפשר להקל כאשר התערב באופן אקראי, אם באופן קבוע הם מוכרים פירות כלאיים במקומות מסוימים, אסור לקנות משם פירות כל זמן שיש ספק אם הם כלאיים. ובוודאי שגופי כשרות שחותרים להידור חייבים להיזהר בזה.
עוד בנושא כשרות א הצומח והחי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il