^ 1.. לעניין עונש מלקות נחלקו אמוראים (ירושלמי כלאים ח, א): לרבי יונתן הזורע מין אחד של תבואה או ירק בכרם, לוקה. ולרבי יאשיה, כיוון שנאמר (דברים כב, ט): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם", הרי שמדובר על זרעים שגם בלא הכרם הם כלאיים. ובבבלי (ברכות כב, א; קידושין לט, א) מובאת רק דעת ר' יאשיה, שהזורע חיטה ושעורה יחד עם חרצן שתצמח ממנו גפן, או אפילו מחפה אותם בעפר - לוקה. והכוונה שלוקה פעמיים, אחת עבור כלאי זרעים, ואחת עבור כלאי הכרם. וכן פסק רמב"ם (כלאים ה, א-ב), אולם פסק שיש איסור מהתורה לזרוע מין אחד של תבואה או ירק סמוך לגפן, או גפן סמוך לתבואה או לירק, אלא שאין לוקים על כך, והגדל מזה אסור מהתורה, והאוכל כזית ממנו לוקה (כלאים ה, ז; מאכלות אסורות י, ו). וכן דעת יראים, ורדב"ז שם.
ולרמב"ן ור"ן, זריעת שני מינים סמוך לגפן נטוע אסורה מהתורה, אבל מין אחד מותר. ולדעת רמ"ה וחינוך, מין אחד אסור מדרבנן. ולדעת ר"ת ור"י, אחר שהגפן נטועה מותר לזרוע לידה אפילו שני מינים ויותר, כי דברי ר' יאשיה אינם רק על עונש מלקות אלא גם על עצם האיסור, שרק בזריעת שני מינים עם חרצן יש איסור כלאיים. והלכה כרמב"ם כפי שנפסק בשו"ע רצו, ג; לבוש, וערוה"ש רצו, יג.
כל מיני תבואה וקטניות וירקות שמיועדים למאכל אדם אסורים בכרם מהתורה, ומאכל בהמות אסור מדברי חכמים. וכפי שמבואר במשנה (כלאים ה, ח), שהמקיים בכרם קוצים שרגילים להאכיל לבהמות אסר את הכרם, אבל האירוס והקיסוס ושושנת המלך שאין רגילים להאכיל לבהמות - אינם כלאיים בכרם. כן סיכם בלבוש (יו"ד רצו, ב, וכך ניתן להבין ברמב"ם כלאים ה, ג; ו; יט, וכ"כ כס"מ ה, ג). ויש אומרים שרק תבואה וקנבוס ולוף אסורים מהתורה בכרם, כי רק מינים אלו נזכרו בתלמוד. תבואה מפני חשיבותה, וקנבוס ולוף מפני דמיונם לגפן או כי הם צומחים במשך שלוש שנים עם הגפן. אבל שאר מיני קטניות וירקות שנאכלים לאדם או לבהמה אסורים מדברי חכמים (ר"ת, תוס' יבמות פג, א, 'ר' יוסי', סמ"ג, רשב"א). ושיטה זו מסתעפת לשיטות רבות, כמו למשל הסוברים שהואיל וקטניות דומות לתבואה, דינן כתבואה שאיסורן מהתורה (מהריט"ץ בדעת הרמב"ם, וכעין זה במיוחס לרשב"א מנחות טו, ב). כיוון שהאיסור חל על ירק שנועד למאכל, בכלל זה גם ירק שנועד לתבלין.
לגבי צמחים שברכתם 'עשבי בשמים' נחלקו: יש מתירים (חזו"א כלאים א, יד; משפטי ארץ ב, א). ואפשר לצרף את דעת ר"ת ור"י שאין איסור כלל בלא שיהיו שם שני מינים עם חרצן במפולת יד. ואם שותלים ליד הגפן רק מין אחד, גם לדעת רמב"ן ור"ן אין איסור. מנגד, מפוסקים רבים משמע שאסור מדרבנן, וכ"כ שו"ע יו"ד קח, ז (עי' קדושת הארץ ה, ז). לגבי צמחי נוי, כפרחים ודשא, יש מחמירים מדרבנן הואיל וראויים לבהמות (הרב אליהו), ולדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר.
^ 2.. ביאר מרן הרב (משפט כהן כד) בדעת הרמב"ם, שהאיסור בתוספת אחד חלקי מאתיים הוא מדאורייתא, שהתורה שאסרה לגדל כלאיים נתנה לחכמים לקבוע מהו שיעור הגידול, והם קבעו שהוא אחד חלקי מאתיים. וכ"כ היראים שפ"ט, וכן משמע מהחינוך תקמ"ט. ויש אומרים שמהתורה האיסור הוא כאשר רוב הגידול היה בכלאיים, וחכמים אסרו באחד חלקי מאתיים (קרית ספר כלאים פרק ה; מנחת חינוך שם, דרך אמונה ה, קמו). בכל אופן נראה שאם בעל הכרם אינו מעוניין בכלאים האיסור מדרבנן משום מראית עין כמו בכלאי זרעים לעיל ד, ב, בפחות מ-1/24 (דרך אמונה ה, קמא). ←
בעבר איבוד התבואה או הירק שעלו בכרם היה על ידי עקירתם, ונלענ"ד שכיום ניתן לאבדם גם על ידי ריסוס בקוטלי עשבים, ואף שיעברו כמה ימים עד שימותו, כיוון שהם בתהליך של איבוד, אין בהם איסור.
לעיתים צומחים בכרם צמחי בר ומהם גם שיבולי בר, ולכתחילה טוב לבערם על ידי כיסוח או ריסוס פעם אחת שעל ידי כך יבערם ויראה שאינו מעוניין בהם אם ישובו ויצמחו. אולם מצד הדין אין בכך הכרח, הואיל ומדובר בצמחים שלכל היותר נחשבים כמאכל בהמה שאיסורם מדרבנן, ובעל הכרם אינו מעוניין בהם. ואם הוא מעוניין שיגדלו בכרמו עשבים כדי לתחח את הקרקע ולהשביחה, ולכן אינו מעוניין לכסחם או לרססם, אינו חייב לעשות זאת, הואיל ועשבים אלו לא נועדו למאכל בהמה ולהיפך הוא מקיימם בשביל מגמה אחרת, ורק מה שנועד למאכל בהמה אסור מדברי חכמים.
^ 3.. וכן הדין בקטניות, אמנם בירקות גם לאחר שהפרי גמר להבשיל פעמים שהירק מגדל עוד פירות, ולכן רק לאחר שפירותיו האחרונים יגמרו להבשיל, לא יאסר.
לדעת ר"ש ורא"ש (בפירוש המשנה לכלאים ז, ז), איסור הנאה מהתבואה ומהגפנים אינו תלוי זה בזה, וכל שהגיע לשלב שבו הוא נאסר, בין תבואה בין גפן, הרי הוא נאסר מהתורה. ולרמב"ם ה, יד, מהתורה איסורם תלוי זה בזה, ולכן רק כאשר שניהם נמצאים בשלב שבו הם נאסרים, איסורם מהתורה. אמנם מדברי חכמים, גם באופן שרק אחד מהם הגיע לשלב האיסור, המין שהגיע לשלב האיסור נאסר. וכ"כ האחרונים (לבוש רצו, ט-י, תפארת ישראל, שערי צדק).
העובר וזורע תבואה או ירק בכרם, משעה שהתבואה והירק השרישו - נאסרים. ואם עבר בכרם עם עציץ נקוב שיש בו תבואה או ירק, או שעלו מאליהם בכרם, לדעת רמב"ם (ה, כג), גם בזה משעה שהוסיפו אחד ממאתיים נאסרו. ולדעת ר"ש ורא"ש (משנה כלאים ז, ז; ח), רק משעה שהגיעו לשליש נאסרים בהוספת מאתיים. וכיוון שהמחלוקת בדאורייתא, יש להחמיר. וכ"כ בשו"ע רצו, טז-יז, לבוש, שערי צדק, ערוה"ש כט.
^ 4.. מוכרחים לומר שהתורה התכוונה שחכמים יקבעו את גדרי האיסור, שכן שיעור הרחקת ארבע אמות מהכרם במעמד של איסור תורה נקבע על ידי חכמים, מפני שעבודת הכרם הכוללת חרישה בעזרת בקר ומחרשה, וכן הובלת היבול בעגלה, צריכה ארבע אמות. אמנם החומרה הנוספת לגבי תבואה שגדלה בתוך הכרם או במחול הכרם - מדברי חכמים. לעניין גפן יחידית, מבואר בספרי (כי תצא רל), רמב"ן ור"ן, שהרחקת ששה טפחים מגפן יחידית היא מהתורה. כלומר, השיעור שקבעו חכמים לעבודת הגפן היחידית מחייב מהתורה. לעומתם, משמע מכמה ראשונים, שאיסור כלאיים הוא רק בכרם ממש ודין הרחקה מגפן יחידית כולו מדרבנן (שאילתות, חינוך תקמח). ועי' בהרחבות.
כל שיעורי כלאיים בטפחים שׂוחקים כמבואר בשו"ע רצו, סח. מבואר בהרחבות לפנה"ל סוכות ב, א, יא, שהולכים בשיטת הרשב"א המובא בשעה"צ שסג, ס, שהתוספת של טפח שוחק כ-1/48. כך ששיעור אמה שהיא ששה טפחים (45.6 ס"מ) יוצא בפועל 46.55 ס"מ, ועיגלנו ל-47 ס"מ. ובארבע אמות עיגלנו ל-188 ס"מ.
אמרו חכמים שהמרחק בין שורות הגפנים בכרם הוא בין ד' אמות לח' אמות, ומשמע מרמב"ם שכך הוא גם בין גפן לגפן בתוך אותה שורה. כיום מקובל שהמרחק בין שורות הגפן קצת מעל ארבע אמות, אולם בין גפן לגפן כשלוש אמות. ונראה שהואיל וכך היא צורת הגידול המיטבית כיום, הוא נחשב כרם. כיוצא בזה כתב מו"ר הרב ישראלי, ועוד הוסיף שלדעת הרא"ש גם בעבר לא היתה מניעה שיטעו את הגפנים בתוך השורה בפחות מד' אמות (ארץ חמדה ח"ב ז, א-ג).
^ 5.. כפי שלמדנו בהערה 1, נחלקו לעניין חיוב מלקות בזורע בארץ, ונפסקה הלכה ברמב"ם כדעת ר' יאשיה, שרק הזורע חרצן ושני מיני זרעים במפולת יד לוקה פעמיים. ולגבי חו"ל, אמרו חכמים (ברכות כב, א; קידושין לט, א), שנהגו כדעתו. ואמנם לרמב"ם (כלאים ח, יג-יד), אכן אין איסור לזרוע בחו"ל תבואה או ירקות בכרם, אבל הגדל שם אסור בהנאה, וסברתו, שכשם שהגדל באופן זה אסור בהנאה מהתורה בארץ ישראל, כך גזרו עליו בחו"ל. אולם לרא"ש, ראב"ד, תרומת הדשן קצד, כל שאינו אסור בזריעה בחו"ל, גם אינו אסור בהנאה. וכן פסק רמ"א יו"ד רצו, סט. וכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים. ולדעת רא"ש גם רמב"ם מסכים לכך, ורק כאשר קנה כרם שיש בו ירקות, הרמב"ם חושש שמא נזרעו במפולת יד, ולכן אסרם.
^ 6.. הפוסקים התירו לקנות ענבים וקישואים מגויים, למרות שיש חשש שגודלו באיסור כלאיים, הואיל ורובם אינם גדלים באיסור, וכיוון שהספק התעורר אחר שהפירות כבר פרשו משדה הגוי, חל עליהם הכלל: "כל דפריש מרובא פריש". עוד הוסיפו ספקות שונים והתירו מצד ספק ספיקא, שבנוסף לספק הרגיל, שאולי ענבים וירקות אלו לא גדלו באיסור, אולי הלכה כר' יאשיה, וכפי שפירשו ר"ת ור"י (לעיל הערה 1), שכל זמן שלא נזרעו במפולת יד אין בהם איסור אכילה. וכן צירפו ספיקות נוספים (מבי"ט ג, קכז; מהריט"ץ חדשות ל"א; מהרשד"ם, כנסת הגדולה, ברכ"י רצו, א). ונלענ"ד שיש מקום לומר שכל מה שהקילו היה כאשר השווקים נועדו בעיקר לגויים, כי הם היו הרוב, אבל כיום, אם ידוע שיש גויים שמגדלים כלאיים כדי למוכרם בשוק שנועד בעיקר לקונים יהודים, אולי יש לכלאיים דין 'קבוע', שאינו בטל ברוב. ואף שאפשר להקל כאשר התערב באופן אקראי, אם באופן קבוע הם מוכרים פירות כלאיים במקומות מסוימים, אסור לקנות משם פירות כל זמן שיש ספק אם הם כלאיים. ובוודאי שגופי כשרות שחותרים להידור חייבים להיזהר בזה.