ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת הדף היומי
הגמרא מציינת שהאיסור להניח תפילין הוא רק ביום הראשון, משום שנאמר עליו "ואחריתה כיום מר" ולא בשאר הימים, שבהם האבל מניח תפילין.
לעומת זאת הגמרא במועד קטן (דף כא) מביאה מחלוקת בעניין בין רבי אליעזר לבין רבי יהושע, לדעת רבי אליעזר בשני הימים הראשונים האבל אינו מניח תפילין, אך מהיום השלישי והלאה הוא מניח, אבל אם באו "פנים חדשות" - כלומר אנשים חדשים, הוא לא מניח תפילין, ודעת רבי יהושע שביום הראשון אינו מניח, ומהיום השני והלאה הוא מניח, אלא אם כן הגיעו פנים חדשות שאז הוא לא מניח גם ביום השני.
איזה יום ראשון מדובר?
באופן פשוט מדובר על יום שבו מת המת וגם נקבר בו, אז לכולי עלמא יש אבילות יום ראשון מהתורה, ולכן אין להניח בין אם המת נקבר בלילה, ובין אם המת נקבר ביום, ולא הספיק להניח תפילין ביום זה לפני פטירת המת. דין דומה יהיה גם ביום ראשון מהשבעה, לאחר שאדם שמע שמועה קרובה (בתוך שלושים יום, במקרה שלא שמע שמת המת בתוך זמן השבעה) שהדין הוא שהוא יושב שבעה, ביום הראשון מהשבעה הוא אינו מניח תפילין (ט"ז שפח, א בשם הרמב"ן).
לעומת זאת במקרה שמת ביום ונקבר בלילה שאחריו, כתב המהריט"ץ שביום שלאחריו למרות שהוא היום הראשון לשבעה מניחים תפילין. אולם הנודע ביהודה (דגול מרבבה שם) חולק עליו, וסבור שאין מניחים תפילין ביום ראשון לאבילות, גם אם הוא לא יום הפטירה, אלא רק יום הקבורה. הוא כתב שיש ללמוד זאת מק"ו מדברי הרמב"ן והט"ז שהובאו לעיל לגבי שמועה קרובה שביום הראשון לא מניחים תפילין, (אמנם האמרי ברוך דחה את דבריו, וכתב שיש עצבות מיוחדת ביום הראשון ששומעים את השמועה על הפטירה, מה שלא קיים ביום שלאחר יום הפטירה, למרות שהוא יום הקבורה) וכדבריו כתבו גם כן הברכי יוסף, והמהרש"ם (דעת תורה לאו"ח סי' לח) וכך פסק המשנה ברורה (שם ס"ק טז). בפועל יש שכתבו להניח ביום הראשון שאינו יום הפטירה בצינעה ובלי ברכה (עי' פסקי תשובות הערה 34 שמביא כמה דעות).
האם יש איסור בחלק מהיום השני?
הרמב"ן (תורת האדם שער האבלות עניין האבל סז) כתב שלכאורה היה צריך לאסור גם את היום השני בהנחת תפילין, וזאת על בסיס הגמרא במועד קטן, ואף שבגמרא בסוכה האיסור לא הוזכר כלל. ולכן הוא תמה על דברי הרי"ף (מועד קטן יג עמוד א מדפי הרי"ף) שכתב: "ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מררא חד יומא הוא דכתיב ואחריתה כיום מר אבל ביום שני מותר וכיון שהניח ביום שני שוב אינו חולץ ואפילו באו פנים חדשות" כלומר, שלדעתו האיסור להניח אינו אלא ביום הראשון בלבד, ולא בשאר הימים, וכתב שלפי דעתם מה שכתבו בגמרא במועד קטן לגבי היום השני, שגם בו אסור להניח תפילין הכוונה רק בלילה שהוא בלאו הכי אינו זמן תפילין, ואין זה מדיני אבילות אלא מדיני התפילין שאין נוהגים בלילה, אבל למרות זאת נאמר מקצת היום ככולו גם לעניין זה, ולכן יהיה מותר להניח תפילין גם לפני הנץ החמה.
הרא"ש (מו"ק ג, לז) כתב שיש להסתפק האם מותר לאבל להניח לפני הנץ החמה, או שאולי יש לחכות עד שיסיימו את תפילת שחרית, ורק אחריה יהיה מותר לאבל להניח תפילין. מסקנתו היא שלאחר הנץ החמה מותר להניח תפילין (משום שאומרים -מקצת היום ככולו, אבל לא הלילה), וכך גם נפסק בשו"ע (ביור"ד שפח), הב"ח (שפח, א) כתב שמדברי הרי"ף גם ניתן לדייק שהבין כדברי הרא"ש משום שכבר בימיו עיקר מצוות התפילין היתה להניחם בתפילת שחרית, ואם מותר להניח תפילין ביום השני רק לאחר שהמנחמים עזבו את הבית לאחר תפילת שחרית, לא היה הרי"ף כותב שמותר להניחם ביום השני. אלא שכתב להלכה שמותר לדעתו ביום השני להניח גם לפני הנץ החמה, ולא רק אחרי הנץ החמה, וכמו שפסק הרמב"ם (אבל ד, ט) שאבל אינו מניח תפילין ביום הראשון, ולא הזכיר כלל דינים לגבי היום השני. לכן מסקנת הב"ח היא שמותר לאבל להניח תפילין עוד לפני הנץ החמה, ביום השני לאבלותו. בשו"ע באורח חיים (לח, ה) הזכיר שלאבל אסור להניח ביום הראשון, ולא כתב כלל שביום השני מותר רק לאחר הנץ החמה. ובמחצית השקל ובעולת תמיד הקשו עליו, שהפסיקות שלו אינן מתאימות אחת לשנייה? שו"ע הרב (לח, ד) כתב שביום השני יש להניח רק לאחר הנץ החמה, וכך פסק גם המשנה ברורה (שם ס"ק יט) ולכן אם האבל מתפלל בתפילת "ותיקין" אין לו להניח תפילין ביום השני לאבלותו גם כן.
סיכום: בסוגייתנו נאמר כי אסור לאבל להניח תפילין ביום הראשון, לעומת זאת בסוגיה במועד קטן מוזכר גם איסור לגבי היום השני, לגבי היום הראשון יש מחלוקת באחרונים האם מדובר גם ביום שאחר הקבורה, למרות שאינו יום המיתה, אך להלכה נראה שרוב הפוסקים פסקו להלכה שבכל מקרה אין להניח ביום הראשון לשבעה, הדברים אמורים גם לגבי שמועה רחוקה, אמנם יש שמנהגם הוא להניח בצינעה ביום שלאחר הקבורה שאינו יום הפטירה. לגבי היום השני ישנה מחלוקת ראשונים האם מותר גם לפנות בוקר להניח תפילין או רק לאחר הנץ החמה, למעשה היו הרבה שפסקו כי יש להניח רק לאחר הנץ החמה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
