ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרק ט"ז

שילוח הקן

א - גדרי המצווה. ב - טעמי המצווה. ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים. ד - פרטי הדינים.
מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
א - גדרי המצווה
המוצא קן ציפור ורוצה ליטול את האם שרובצת על האפרוחים או הביצים כדי לאכול מבשרה - אינו רשאי לעשות זאת, שצוותה התורה שלא לנצל את אחריותה של האם לשמור על אפרוחיה או ביציה כדי לצוד אותה. אלא יבריח תחילה את האם מהקן עד שתפרח ולא תנסה לחזור אליו, ורק לאחר מכן יוכל לנסות לצוד אותה כמו את שאר הציפורים. כמו כן אסור ליטול את האפרוחים או הביצים בעוד האם רובצת עליהם, אלא רק לאחר שיבריח את האם עד שלא יוכל לתופסה, יהיה רשאי ליטול את האפרוחים או הביצים. שנאמר (דברים כב, ו-ז): "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים - לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".
המצווה נוהגת במיני עופות כשרים לאכילה, שאותם רגילים ליטול לצורך אכילה. אבל בעוף טמא מותר ליטול את האם עם הביצים והאפרוחים (שו"ע רצב, א).
המצווה נוהגת רק בציפורי בר שאינן שייכות לאדם, שנאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר", במקומות הפקר. אבל בקן שנמצא ברשותו של אדם אין איסור, כי האם והביצים והאפרוחים שייכים לו, ולכן הוא רשאי ליטלם כשירצה (משנה חולין קלח, ב). לפיכך, למרות שגם התרנגולת היא עוף, מותר למי שמגדל תרנגולות ליטול תרנגולת מעל ביציה, וביצים ואפרוחים מתחת לתרנגולת שדוגרת עליהם. וכן הדין לגבי יונים שברשותו של אדם, שמותר לו ליטול מהן בלא הגבלה. 1
חטא ונטל את האם בעודה רובצת או פורחת מעל האפרוחים או הביצים, ישלחה לחופשי ובכך יתקן את חטאו. אבל אם שחט אותה, למרות שבשרה מותר באכילה, התחייב במלקות, הואיל וכבר אינו יכול לתקן את חטאו. וכן אם מתה מעצמה, כיוון שכבר אינו יכול לשלחה ולתקן את חטאו, התחייב במלקות (חולין קמא, א; שו"ע יו"ד רצב, ו). 2

ב - טעמי המצווה
אחד התחומים החביבים והעמוקים בלימוד התורה הוא 'טעמי המצוות'. חשיבותו כפולה: מצד ערכו הלימודי, ומצד שהבנתו יוצרת הזדהות עם המצווה ורצון לקיימה. אמנם חובה להדגיש, שאין בכוחנו להבין את הסיבה המוחלטת לקביעת המצווה, מפני שהשכל האנושי מוגבל ואינו מסוגל להבין את מחשבות הבורא ואת עומק כוונת התורה. ולכן הטעמים הם הבנות שאנו מבינים במצווה, אבל איננו טוענים שהם הסיבה היחידה למצווה, ולכן גם איננו מסיקים על פיהם מסקנות הלכתיות.
יתר על כן, מצד מסוים עדיף לקיים את המצוות מפני שהקב"ה ציווה אותנו לקיימן, ולא מפני שאנו מבינים את טעמיהן. כי כך היא מעלתו של המאמין השלם שהוא מקיים את מצוות בוראו למרות שאינו מבין את טעמו. וזה שבחם הגדול של ישראל, שאמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), כלומר, מרוב דבקותם בה', הסכימו מראש לקיים את כל מה שיצווה בלא שום טעם זולת שכך רצונו. לאחר הבנה זאת אנו רשאים להעמיק בתורה ובטעמי המצוות, ולהוסיף משמעות ושמחה בעת קיומן.
שלושה טעמים עיקריים נזכרו למצוות שילוח הקן:
האחד, לנטוע בלבנו כבוד לערך שימור החי. שכן היסוד החשוב ביותר לקיום מיני החי הוא יכולתם לגדל את הדור הבא, ולשם כך נבראה הציפור עם תכונה של טיפול מסור בביציה ובגוזליה. האיסור ליטול את האם ולפגוע ביכולתה להמשיך להעמיד צאצאים, דומה לאיסור לעקור עץ פרי, הואיל וממנו צומחים פירות רבים (לעיל יג, א-ג). את פירות העץ מותר לקטוף, כי אין בכך פגיעה בעץ שהוא מקור החיים. וכן את האפרוחים והביצים מותר ליטול בתנאי שמשלחים תחילה את האם שהיא מקור החיים לצאצאים נוספים. האיסור חל על ציפורים טהורות שגדלות בר, כי לגבי ציפורים שגדלות ברשותנו אין חשש, שכן ממילא נדאג שימשיכו להתרבות. וכן לגבי ציפורים טמאות אין חשש, שכן ממילא לא נתאמץ לצוד ציפורים רבות מהן, הואיל והן אסורות עלינו באכילה (עפ"י רבנו בחיי וספורנו דברים כב, ו).
השני, לחזק בליבנו את מידת הרחמנות, שלא ניטול את האם מעל גוזליה, אלא קודם נשלחנה לחופשי, ורק לאחר שתתרחק מן הקן, ניטול את גוזליה. בתכונה שטבע ה' בציפור ששומרת ומטפחת את ביציה וגוזליה ישנו ביטוי של דאגה ומסירות לגידול הדורות הבאים עד שהיא מוכנה לסכן את חייה לטובת צאצאיה, ואין ראוי שננצל תכונה נאצלה זו של האם, כדי לצוד אותה ולאכול מבשרה (רמב"ן דברים כב, ו; חינוך תקמ"ה).
על פי טעמים אלו, אפשר להבין את השכר שהבטיחה התורה למי שמשלח את האם, שנאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", שכל הדבק במידותיו של הקב"ה ומרחם על מיני החי, יזכה שה' ירחם עליו, יאריך את ימיו וייטיב לו. עוד אמרו חכמים, שבזכות מצווה זו עקרים זוכים להיפקד, שכשם שהם כיבדו את דאגת האם לגוזליה, כך הם יזכו לגדל ילדים (דברים רבה ו, ו).
עוד טעם נזכר בדברי המקובלים, והוא נוגע למצבנו הלאומי, שבעת שאדם מישראל משלח את האם מעל בניה, והיא מצטערת על גוזליה ומטפחת בכנפיה, עולה זכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים, שמעת שגלתה השכינה וחרב בית המקדש נתונים הבנים בצרה ובשביה, כיתומים וגלמודים. כלומר, מצוות שילוח הקן נוגעת למציאות מורכבת ומסובכת, שמצד אחד האדם צריך לאכול ורוצה את בשר הציפור, הגוזלים והביצים, ומצד שני ראוי לחוס על האם המטפלת בבניה. וכיוון שאין אפשרות לספק את כל הרצונות, היה האדם יכול להתייאש מלנסות לקיים את חייו על פי האידיאלים. אולם התורה מדריכה אותנו לנהוג במידה הטובה האפשרית למצבנו המסובך, ולשלח את האם וליטול את הבנים. וכיוון שאפילו בתוך המציאות המסובכת של העולם הזה והגלות, בני ישראל משתדלים לנתב את דרכם על פי ערכי התורה והמוסר, מתעוררים עליהם רחמים לגאול אותם מייסורי הגלות וסיבוכיה אל ארץ ישראל ובניין המקדש, כדי שיוכלו להגשים את כל האידיאלים, וכל בריה ובריה תוכל לחיות באופן המושלם עבורה, והעולם כולו יתמלא נחמה ושמחה. 3

ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים
אמרו חכמים שאין מצווה לחפש קן ציפור כדי לקיים את המצווה, שנאמר "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" (חולין קלט, ב). אמנם התעוררה שאלה לגבי מי שאינו מעוניין בגוזלים או בביצים והזדמן לפניו קן ציפור, האם מצווה עליו לשלח את האם ולקחת את הגוזלים או הביצים?
לדעת פוסקים רבים, רק מי שצריך את הגוזלים או הביצים, מצווה שישלח את האם כדי לקחתם. אבל אם אינו צריך להם, אין מצווה שישלח את האם וייקח את הגוזלים. וכיוון שכך, אין ראוי לעשות זאת, כדי שלא לגרום צער לבעלי חיים, ולא להשחית בחינם גוזלים וביצים.
אולם יש אומרים, שכל הפוגש בדרכו קן ציפור, מצווה שישלח את האם וייקח את הבנים. ויש מהמקובלים שסוברים, שאף ראוי לכל אדם מישראל לחפש קן ציפור, כדי לקיים לפחות פעם אחת בחייו את מצוות שילוח הקן. ואין בזה איסור השחתה ו'צער בעלי חיים', הואיל ועושים זאת לצורך קיום המצווה.
למעשה נראה שהעיקר כדעה הראשונה, ורק מי שרוצה את הגוזלים או הביצים, מצווה שישלח את האם וייקחם. אבל מי שאינו מעוניין בהם, אין לו מצווה לשלח את האם ולקחתם, וממילא אין לעשות כן משום צער בעלי חיים ובל תשחית. ואם ירצה לקיים את המצווה כפי הדעה השנייה, מוטב שיבריח את האם מעל הקן בצעקה או במכה קלה על הקן, ולא ייקח את הגוזלים או הביצים. שכן יש אומרים שכבר בכך שיבריח את האם מעל הקן ויוכל על פי ההלכה לקחת את הגוזלים או הביצים - יקיים את המצווה, ובאופן זה יקיים את המצווה בלא להתנגש עם עמדת הדעה הראשונה (שו"ת חכם צבי פג; שבט יהודה יו"ד רצב; אור שמח הל' יו"ט ג, ח). 4

ד - פרטי הדינים
מצוות שילוח הקן שייכת רק במיני ציפורים טהורות. לפיכך צריך לדעת להבדיל בין המינים הכשרים לאכילה לטמאים. המינים הטהורים המצויים בסביבתנו הם: יונים, תורים ודרור הבית.
כמו כן צריך להבחין בין הזכר לנקבה, שכן מצוות שילוח הקן היא רק כאשר האם רובצת על אפרוחיה. בפועל, ביונים ותורים, רוב שעות היום הזכר רובץ, והאם רובצת בערך משעה חמש לפנות ערב ועד שבע בבוקר, ואם ישלח אותה - יקיים את המצווה. אבל אם יבוא באמצע היום, סביר שימצא את הזכר, ואם ישלחנו וייקח את הגוזלים - לא יקיים מצווה. אמנם דרור הזכר רובץ על הקן רק כשעתיים ביום, וסימנו שיש לו כתם שחור בחזה.
עוד צריך לדעת שאם הקן נבנה בתוך חצרו המשתמרת, או על גגו, ברגע שהאם התעופפה מעל קינה, חצרו קנתה עבורו את הביצים והאפרוחים, ואין לו מצווה לשלח את האם. ורק אם יתנה בדעתו בעת שהציפורים יתחילו לבנות את הקן, שאינו מעוניין שהקן יהיה שייך לו, תהיה לו מצווה בשילוח האם. 5
לדעת רוב הפוסקים, שילוח האם יכול להיעשות על ידי הברחתה מהקן בצעקה או במכה ביד או במקל על הקן. ולדעת הרמב"ם (הל' שחיטה יג, ה), רק אם יתפוס את האם בכנפיה וישלחה, יקיים את המצווה. אמנם מנגד יש חשש שאולי לדעת כמה ראשונים, אם יתפוס את האם בכנפיה יעבור באיסור, שאמנם יתקן אותו לאחר שישלח אותה, אבל בינתיים בעוד הוא תופסה יהיה בידו איסור. ולכן נכון לשלח את האם בקול או במכה. 6




^ 1.. ציפורי בר שקיננו בחצרו או בגגו של אדם, בתחילה אסור לבעל הבית לקחת את הביצים בלא לשלח את האם. ואף שכל מה שנמצא בתוך חצרו המשתמרת קנוי לבעל הבית, כיוון שעל פי התורה אסור לו לקחת את הביצים לפני שישלח את האם, ממילא חצרו אינה קונה אותם. אבל מאותה שעה שהאם תפרח לרגע מעל קינה, החצר קונה את הביצים או האפרוחים והם עוברים לרשותו, ומותר לו לקחתם בלא לשלח את האם (שו"ע רצב, ב). בדרך כלל, תוך יום מאז שהציפור מטילה את כל הביצים שהיא רגילה להטיל, היא כבר פורחת לזמן מסוים מהקן. (להלן בהערה 5 מבואר, שלדעת כמה פוסקים, אם יתנה בעת שהציפורים יתחילו לבנות את קינן שאינו רוצה לקנות את הביצים והגוזלים, חצרו לא תקנה אותם והם יישארו הפקר, ויוכל לקיים את מצוות שילוח הקן).
^ 2.. עבר ולקח את האפרוחים או הביצים בלא לשלח את האם, או את האם בלא האפרוחים או הביצים, ביטל מצוות עשה ועבר על איסור לא תעשה שעונשו מלקות (מנחת חינוך תקמה, א; ערוה"ש רצב, יט). ויש אומרים שאיסור לא תעשה הוא רק כאשר לוקחים את האם יחד עם הבנים או הביצים, אבל אם נטל אחד מהם ביטל עשה ולא עבר על לא תעשה (חכם צבי פג). עונש מלקות היה מתבצע רק אם עדים התרו בעבריין שאם יעשה כך ייענש במלקות, ואף ששמע את דבריהם ביצע את העבירה.
^ 3.. הטעם הראשון נזכר בספורנו לדברים שם. הטעם השני במו"נ ג, מח; ברשב"ם, רמב"ן ונצי"ב לדברים שם. ושני הטעמים יחד ברבנו בחיי דברים שם, ובחינוך תקמה.
ברכות לג, ב: "משנה: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו. גמרא: ... מאי טעמא? - פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות". ובטורי אבן (מגילה כה, א), ביאר ששני הטעמים מוסכמים, אלא השאלה מה הסיבה להשתקתו, לדעה הראשונה מפני שעשה את גזירותיו של ה' רחמים. ולדעה השנייה, מפני טעם זה בלבד לא היו משתקים אותו, אבל מפני שגם הטיל קנאה - משתקים אותו.
בזוהר (זוה"ח רות צד, ב), משמע שהמשלח מעורר רחמים בזה שהוא מצער את הציפור בכך שאיבדה את בניה ואיבדה את מקומה הוא קינה, ומתוך כך מתעורר בשמיים צער על ישראל, בניו של ה', שנמצאים בגלות נוראה. וכ"כ רדב"ז במצודת דוד רו. ובתקוני הזוהר תיקון ו' (כג, א), מבואר שהצער שמתעורר משילוח האם מעורר את הממונים ללמד זכות על ישראל. ונלענ"ד שאין הכוונה לצער את הציפור בחינם, אלא שאדם צריך ורוצה לאכול, וצרכיו מתנגשים עם רצון הציפור, והדריכה התורה שגם בתוך המצב המסובך שלנו בעולם הזה ננהג במידת הרחמים. ודבר זה הוא משל לגלות, שאם בתוך המציאות המסובכת של העולם הזה הדומה לגלות - ישראל מתאמצים לנהוג בדרך הטובה האפשרית, מתעוררים עליהם רחמים שיזכו לגאולה ויוכלו לגלות את כל הערכים הטובים בלא סיבוכים והגבלות.
^ 4.. הסוברים שאין מצווה לשלח את האם כשלא צריכים את הבנים הם: רבנו בחיי בדברים כב, ז; ר"ן בחולין קלט, א. וכן דעת המקנה קידושין מא, א; חתם סופר או"ח ק; נצי"ב במרומי שדה חולין קלט, ב; מהר"ם שיק במצווה תקמה, וכן משמע מעוד ראשונים ואחרונים רבים.
לעומת זאת אחרונים רבים סוברים שמי שמוצא קן ציפור - מצווה שישלח את האם, גם אם אינו צריך את הבנים. לכך נוטה בחוות יאיר סז, וכן סוברים ברכי יוסף רצב, ח; ערוה"ש רצב, א-ב; מהרש"ם א, רט. יתר על כן אמר האר"י ז"ל (שער הגלגולים הקדמה ט"ז), שכל יהודי צריך לקיים את כל המצוות שהוא יכול לקיים, ואם התרשל ולא קיים מצווה אחת, נשמתו תצטרך לחזור לעולם הזה בגלגול כדי להשלים את קיומה. ואם לא קיים את המצווה מפני שלא הזדמן לפניו קן ציפור, מובטח לו שכשיחזור בגלגול השני לא יחטא בחטאים אחרים. אבל אם נזדמן לפניו קן ציפור ולא שילח את האם, צריך לחזור בגלגול חוזר, ואין מובטח לו שלא יחטא. ע"כ. וכפי שכתבתי למעלה, החושש לדעתם יקיים את המצווה כשיטת החכם צבי, בהברחת האם בלא לקיחת הגוזלים או הביצים, שבאופן זה הוא מקיים את המצווה כדעה השנייה בלא להתנגש עם עמדת הדעה הראשונה.
^ 5.. הרוצה לקיים את המצווה בקן שבחצרו, לדעת אג"מ (יו"ד ד, מה), אם הוא טוען שאין זו זכות עבורו לקנות את הקן, הביצים והגוזלים הפקר והוא יכול לקיים את המצווה. ולריש"א ואור לציון, רק אם יתנה בעת שהציפורים יתחילו בבניית הקן שלהן שאין הוא רוצה שחצרו תקנה את הביצים או האפרוחים, הן יהיו מופקרות ויוכל אח"כ לקיים בהן שילוח הקן ('שלח תשלח' סעיף כא). ולרשז"א (מנחת שלמה ח"ב צז, כו), אין תנאי זה מועיל, כי בכל אופן הן מזומנות לפניו, ואינו יכול לקיים בהן את המצווה.
^ 6.. חולין קמא, ב: "במה משלחה? רב הונא אמר: ברגליה, רב יהודה אמר: באגפיה (בכנפיה)". לרמב"ם (הל' שחיטה יג, ה), הכוונה כפשוטו, והלכה כרב יהודה, שצריך לשלחה על ידי שיתפוס את האם בכנפיה וישלחה. ולרש"י כוונת הגמרא שאם הבריח את האם בקולו או במקלו עד שפרחה בכנפיה, נחשבת כמי שכבר פרחה מהקן ומותר לקחתה. וכן דעת רא"ש, ר"ן, רי"ו, אשכול, רי"ד, יש"ש, חת"ס, ועוד רבים. ←
יש שלמדו ממה שאמרו במשנה (מכות יז, א), שמצוות שילוח הקן היא "לאו הניתק לעשה", שהלוקח את האם עובר עבירה, שהוא מתקן אותה מיד בשילוח האם (שו"ת הרשב"א א, יח; אורחות חיים, אוהל מועד, מאורות). אמנם הרשב"א עצמו כתב במקום אחר (א, תצג), שהתופס באם על מנת לשלחה אינו עושה בכך עבירה, אולם משאר הראשונים שהזכירו זאת, אפשר אולי ללמוד שגם התופס באם על מנת לשלחה מיד, עושה עבירה, למרות שהוא מתכוון מיד לשלחה ולתקן בכך את העבירה. והעיקר כדעת רוב הפוסקים שאין עבירה בתפיסת האם על מנת לשלחה, והמקרה של "לאו הניתק לעשה" הוא כאשר התכוון לחטוא בלקיחת האם, והוא ניתק לעשה, שכן הוא יכול לחזור בתשובה ולתקן את חטאו בשילוח האם.
האם מברכים : יש סוברים שמברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על שילוח הקן" (ראב"ד, רוקח, פאת השולחן, ערוה"ש רצב, י). ולדעת רבים אין מברכים, או מפני טעם הרשב"א ודעימיה, שאין מברכים על "לאו הניתק לעשה". או מפני שאין מברכים על מצווה שבאה באקראי (מאירי ורבנו בחיי). למעשה, אין לברך, כפי הכלל הידוע: ספק ברכות להקל (החיד"א בשיורי ברכה רצב, א).
עוד בנושא כשרות א הצומח והחי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il