מידת הקנאה והביטחון בה' בזמן ירידה | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש | אתר ישיבה

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

לימוד יומי מוצ"ש ה' תמוז ה'תשפ"ו

הקדשת הלימוד באתר

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש בראשית
ויגש

קטגוריה משנית

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

לחץ להקדשת שיעור זה

11 דק' קריאה • 39 דק' צפיה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

'מחלה לב'
בכל שנה מחדש ההתוודעות של יוסף לאחיו מרגשת עד דמעות. אנחנו שואלים את עצמנו שוב ושוב, איך יכול היה לקרות דבר כזה בין האחים, איך יכולה הקנאה להביא לתוצאות קשות וחמורות כל כך? אמנם בסופו של דבר הכול התגלגל לטובה, אבל איך יתכן שקרה דבר כזה? אמרו חכמינו זכרונם לברכה (אבות ד, כא): 'הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם'. תכונת הקנאה היא תכונה לא בריאה תכונה של הרס.
אני רוצה לשאול שאלה מעניינת: האם תחושת הקנאה היא טבעית לאדם? לדוגמה במקרה שאדם רואה את חברו מצליח יותר ממנו, האם זו קנאה טבעית או שזו מחלה? ומכאן - האם ההתגברות על הקנאה היא שינוי הטבע של האדם? האם בטבע האדם הוא להיות רודף כבוד, מקנא, רודף תאוות, והוא צריך להשתנות ולהיות מלאך, שלא מקנא, לא רודף כבוד, ולא תאב. או שאולי אלו תכונות לא טבעיות אלה מחלות בתוך האדם.
צריך האדם לדעת שהמצב הבריא שלו הוא לא לקנא, לא ללכת אחר התאוות, ולא לרדוף כבוד. זו הבריאות של הנפש. צריך להשקיע בזה עבודה גדולה, עבודה להיות בריא. איך עושים את זה - צריך כל אדם להתבונן מה עושה לו הקנאה, היא גורמת צער, יאוש ותסכול. היא אוכלת אותו מבפנים. האם זה בריא להגיע לתחושות האלו - מהקנאה באחרים לא יוצא שום דבר טוב! אז צריך לצאת מהמקום הזה, להיות שמח בחלקו.
לפעמים יש גם קנאה של ציבור בציבור אחר. עסוקים בלהתבונן ולראות רק את החסרונות של האחר. אבל שוב, זו מחלה, מחלה ציבורית! גם קבוצה וציבור צריך להתרגל להיות ציבור ששמח בחלקו, להיות ציבור אשיר.

תורת היחסות
כאשר המשנה אומרת לנו 'איזהו עשיר? השמח בחלקו, איזהו גיבור? הכובש את יצרו, איזהו חכם? הלומד מכל אדם' (שם, משנה א), היא בעצם מלמדת אותנו את דרך ההבראה מן הקנאה. העושר הוא לא משהו יחסי. אם אתה רואה שלמישהו יש יותר כסף ממך, זה לא אומר שהוא יותר עשיר. העושר הוא תחושה פנימית שלא קשורה לאף אדם אחר, היא נמצאת רק בתוך האדם. עשיר אמיתי הוא אדם שטוב לו. יכול להיות אדם שיש לו המון, ולא טוב לו כי לשכן שלו יש משהו שלו אין – אדם כזה הוא לא אדם עשיר.
כך גם ביחס לגבורה. גיבור לא נקבע לפי כמות הכוח שלו. הגבורה היא משהו פנימי, עמוק ועצמי. אדם ששולט על כוחותיו - הוא גיבור, הוא שמח, הוא בריא, והגבורה שלו קיימת בתוך-תוכו. וכן חכמה. אדם חכם הוא לא אדם שיש לו הרבה ידע אלא אדם שקשור לחכמה, אוהב חכמה ונמשך אליה. הלומד מכל אדם לא מחפש להתכבד בחכמה שלו. הוא לא נדחף להחכים בשביל הכבוד או כדי להראות שהוא יותר חכם. הוא לומד מכל אדם, אפילו ממי ש'פחות ממנו'. יש לך מה ללמוד מכל אדם, מכל שיחה, מכל דבר. תמיד הוא מחפש מה אפשר ללמוד - זוהי החכמה. החכם האמתי מחובר אל החכמה, מחפש אותה בכל מקום. הוא תמיד לומד בכל מצב שהוא נמצא. אלו דברים פשוטים, אבל צריך להוציא אותם מהידע אל הפועל, להיות אנשים פנימיים. כך האדם נעשה אדם בריא שלא מקנא, נהיה לו טוב יותר, הוא נהיה אדם אחר, עמוק ובריא יותר.

טוב לכל
זה שלב ראשון. אבל לא מספיק שהאדם לא יקנא אלא צריך לשאוף להיות ההפך ממקנא. בשלב הפנימי יותר אדם לא משווה את עצמו לאחרים כי הוא יודע שמה שהקב"ה נתן לו זה מה שהוא צריך. הוא יודע שהקב"ה שוקל את הדברים באופן הכי טוב והכי נכון, ולכן לא רק שהוא לא משווה את עצמו לאחרים ושמח במה שיש לו אלא הוא אפילו שמח בהצלחתם של אחרים. הוא מלא באהבת הבריות, הוא אוהב את החכמה עצמה, ולכן שמח גם כשהיא קיימת אצל חברו. הוא יודע שלכל אחד יש את התפקיד שלו, שהקב"ה נותן לו את הכוחות עבור התפקיד הזה, ולחבר שלו יש תפקיד אחר וכוחות אחרים, והוא שמח כאשר השני מצליח.
אם אני רואה שהחבר שלי קם להתפלל מוקדם, אני שמח שיש אדם כזה שעובד את ה' בזריזות ובהתלהבות. זה לא צריך לצער אותך אם אתה עוד לא מצליח בזה. וכמו כן אם אתה רואה מישהו שקדן יותר או מצליח יותר בלימוד. אם אתה חולה במחלת הקנאה משהו יצבוט את הלב. 'למה אני פחות ממנו, רוצה להיות יותר ממנו' - זו קנאה רעה. אדם בריא ישמח לשמוע איך חברו מצליח. זה לא על חשבונך, זה לטובתך ולטובת העולם - יש יותר עובדי ה', יש עוד קידוש ה' בעולם. הרי אנחנו רוצים לקדש את ה', אז תשמח שיש עוד קידוש ה', שיש עוד אנשים שלומדים, עוד יותר גמילות חסדים.
צריך לפתח בריאות כזו ואז האדם מאושר. וכאשר לאדם טוב - הקב"ה משפיע עליו טוב. אדם שמרגיש טוב ושמח בחלקו, מושך את הטוב עליו. אדם שנמצא במצב רוח לא טוב, מושך על עצמו דינים. הקב"ה מיטיב לאלו שטוב להם. ככל שאדם פותח את עצמו כלפי השפע האלוקי, כך הקב"ה משפיע עליו.
כאשר אנחנו נפגשים בסיפורם של האחים, אנחנו צריכים בכל שנה לחשוב איך אנחנו משפרים את עצמנו עוד ועוד בתיקון מידת הקנאה. אם יצאנו מהפרשה הזו עם התקדמות – כבר הייתה חשיבות רבה ללימוד הפרשה.
נקודה נוספת: האחים חשבו על יוסף רעה, אבל ריבונו של עולם גלגל את הכול לטובה. כך אומר יוסף לאחים בפרשה הבאה: 'אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה' (נ, כ). אנחנו צריכים ללמוד מכך שלא תמיד אנחנו יודעים לפרש את המאורעות באופן הנכון. אנחנו מסתכלים הרבה פעמים על ה'כאן ועכשיו', אבל צריך לדעת להסתכל לרחוק. וגם מה שנראה לנו כרגע רעה - בסוף מתברר שהוא לטובה. כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד.

זכר ונקבה בראם
הזוהר הקדוש עוסק בפרשתנו ביהודה ויוסף, שתי דמויות מרכזיות שמסמלות גם בחינות מסויימות של מידות אלקיות. על הפסוק 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק' (מה, א) אומר הזוהר: כשברא הקב"ה את עולמו השליט את האדם על הכול, וברא כמה סוגים של בני אדם. יש צדיקים ויש רשעים, יש טפשים ויש חכמים, יש עשירים ויש עניים, והכול כדי שיזכו אלו באלו - צדיקים לקרב את הרשעים, עשירים לפרנס את העניים ולזכות על ידם, וכך יזכה האדם לחיי העולם הבא. העולם כולו בנוי מצמדים של כוחות, כל המציאות בנויה מזיווגים של זכר ונקבה, נותן ומקבל. כל הבריאה בנויה בצורה של כפילות. יש שמיים וארץ, השמיים נותנים והארץ מקבלת. וכך גם בתוך בני אדם, יש כאלו שהתפקיד שלהם לתת, וכאלו שתפקידם הוא לקבל.
יהודה ויוסף גם הם צמד כזה של נותן ומקבל. יוסף הוא המקור שמשפיע, ויהודה הוא הבחינה של המקבל. יהודה הוא שבט המלכות, ומידת המלכות היא אמנם מקיימת את כל המציאות כולה בסופו של דבר, אבל היא צריכה לקבל את הכוחות שלה ממקור יותר עליון, ואחר כך היא מפזרת את הכוחות לכול. כמו איש ואישה, שהאיש הוא הנותן, והאישה שהיא עקרת הבית, מחלקת את הדברים לכל המשפחה. כך יש עולמות עליונים, כל אחד עליון מהשני, וכל עולם משפיע אל העולמות שתחתיו, והם מקבלים.
אומר הזוהר, שכאשר יש מפגש בין נותן ומקבל, כמו שיש בפרשת השבוע שלנו בין יהודה ויוסף, המפגש הזה מלמד אותנו על המציאות כולה, כיוון שכל המציאות כולה בנויה ממפגשים כאלו. הוי אומר, שכל אדם שעושה פעולה של נתינה או של קבלה, צריך לדעת שהפעולה שלו אינה עומדת בפני עצמה אלא היא חלק ממהלך גדול של נתינה שמתקיים בעולם. וכן המקבל, הוא ממלא חלק בתוך תפקיד כללי גדול של קבלה, כי כל המציאות כולה היא מציאות אחת, וכל אדם פרטי וכל מעשה פרטי הוא חלק מן התהליך הגדול הזה. זו התבוננות שמגדילה את ההסתכלות, מגדילה את המבט, להבין שכל פרט אינו עומד בפני עצמו אלא הוא חלק משלמות אחת גדולה.

כמגדל דוד צווארך
אזכיר דבר נוסף מתוך דברי הזוהר. התורה מספרת לנו על המפגש בין יוסף ובנימין: 'וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ' (מה, יד). דורש על כך הזוהר את הפסוק 'כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים' (שיר השירים ד, ד). יוסף נפל על צווארי בנימין. מהי המשמעות של צוואר. שוב, הזוהר מלמד אותנו לקחת את המציאות הפרטית של אבר בגוף, ולהבין שהוא מסמל משהו יותר גדול. הצוואר הוא מקום מרכזי שמחבר בין הראש והגוף. הזוהר אומר שהמגדל שעליו מדבר הפסוק הוא ירושלים של מעלה, ו'צַוָּארֵךְ' זהו בית המקדש שלמטה שעומד ביופיו כצוואר לגוף. הצוואר הוא מקום היופי של כל הגוף, על הצוואר שמים את כל הקישוטים. כך בית המקדש הוא המקום שמחבר את העליונים והתחתונים – הוא מקום ליופי ולהדר. 'בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת' - שכל פיות משבחים אותו ומתפללים אליו. 'אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו' - זהו בית המקדש שתיקונים רבים מתקנים בו. ומה שכתוב 'כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים' - זה מצד הדין הקשה. הצוואר הוא מקום משמעותי מאוד, ואם הוא נפגע - כל הגוף נפגע. הוא זה שמחבר בין הראש והגוף, ולכן אם הוא נפגע הכול נהרס. כך בית המקדש נמשל לצוואר.
אומר לנו הזוהר שיש בית מקדש של מעלה ויש בית מקדש של מטה, ויש חיבור בין המקור העליון האלוקי ובין העולם. העולם מקבל את השפע שלו על ידי הקישור אל המקור שלו דרך בית המקדש. לכן אם בית המקדש קיים – יש ברכה ושפע בעולם, אך אם חלילה וחס נחרב בית המקדש - הכול בטל. ואכן, חז"ל אומרים לנו שכאשר ישראל גולים מארצם וממקום המקדש - זה כמו מיתה עבורם, כי אין להם את הקיום השלם והאמתי שלהם. החיים שיש לישראל בלי בית המקדש, הם כמו גוף שחי באופן מאוד מצומצם, וככל שהגלות מתמשכת - החיות מצטמצמת, האומה נראית ממש כמו עצמות מפוזרות. כשהגלות הולכת ונמשכת, אומר לנו הגר"א שאפילו המשל של עצמות מפוזרות לא מספיק מתאים למצב, אלא עם ישראל נהיה כמו עצמות שמתפוררות ונעשות לעפר. הגר"א בדורו אמר: אנחנו עכשיו כמו תרווד מלא עפר של עצמות, עד כדי כך... זה מושג הלכתי, שאם יש כף מלאה בעפר של עצמות - זה מטמא בטומאת מת. הגלות גורמת לנו התרחקות ממקום המקדש. אנחנו מתפללים שהקב"ה יקים אותנו מעפר שנהיה שוב גוף חי. זאת אומרת שחסרון בית המקדש הוא כמו צוואר שנחתך, כך אומר הזוהר. ועל זה בכה יוסף, על חורבן בית המקדש.
אנחנו מתקרבים לעשרה בטבת, וצריכים תמיד לזכור שאמנם חזרנו לארץ ישראל, ואנחנו הולכים ומתקדמים בשלבי הגאולה, אבל בלי בית המקדש כאילו הכול חסר. בית המקדש מאחד את כל ישראל. המציאות הזו שיש בית מקדש אחד, כהן גדול אחד, מקום אחד שכל ישראל פונים אליו בתפילה – זו מדרגה אחרת לחלוטין. על הפסוק 'אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב' (תהלים פז, ב) אומרים חז"ל (ברכות ח.): אוהב הקב"ה את השערים המצוינים בהלכה יותר מהכול. למה חז"ל משנים את המשמעות הפשוטה של הפסוק, הרי פשט הפסוק מדבר על שערי ירושלים! הם דרשו את הפסוק בהתאם למצב שהיה בזמנם. הרעיון של ירושלים מופיע בשערי ההלכה, מפני שההלכה מחברת את כל ישראל ביחד. יש דעות שונות איך בדיוק מקיימים את המצוות, ובסופו של דבר יש מסקנה הלכתית ונקבעת ההלכה, וכולם יחד מקיימים אותה. הסבה לכך שהקב"ה אוהב את שערי ציון היא שהקב"ה אוהב שעם ישראל מאוחד, והדבר הזה מופיע בשמירת ההלכה.
'אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב'. יש משכנות - בתי כנסיות - של חסידים, של ליטאים, של ספרדים, ולכל אחד יש את הדרך שלו בעבודת ה'. אבל דווקא בשערים כולם נמצאים יחד, שם נמצא הכלל כולו, כל סוגי האנשים עוברים בשערים, ומשם כל אחד מגיע אל הרחוב שלו ואל הבית שלו. ה' אוהב את כלל ישראל, את האחדות, יותר מכל משכנות יעקב. זהו עניינו של בית המקדש, לאחד את ישראל. כשבונים בית מקדש אין מקום להתפלגות, אין מקום לשני בתי מקדש, לאשכנזים או לספרדים... יש מקדש אחד, שמבטא אחדות.

ירידה צורך עליה
יעקב יורד למצרים, ובדרך:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ (מו, ב-ד).
מסביר אור החיים, שיעקב יודע את גזירת הגלות שנאמרה לאברהם, והנה הוא רואה שבימיו מתממש מה שנאמר לאברהם, 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה' (טו, יג). הוא מאוד חרד מזה, ולכן נגלה אליו הקב"ה ב'מַרְאֹת הַלַּיְלָה' רומז לגלות, שנמשלה ללילה, ואומר לו: אמנם תהיה ירידה גדולה, אבל היא לצורך עליה, 'כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם'.
'גוֹי גָּדוֹל' אין הכוונה רק כפשוטו, שצאצאיו ירבו ויעצמו ויהיו שישים ריבוא אנשים, כאן רמוז גם רעיון עמוק. המקובלים אומרים שכאשר האדם הראשון חטא, החטא שלו היה כל כך חמור עד שבעקבותיו נגזרה מיתה על כל הדורות. אילולי חטא אדם הראשון כל המציאות היתה אחרת, חיים עליונים. החטא גרם 'פיצוץ' כזה שכל הקדושה התפזרה בעולם, ומאז התפקיד של כל הדורות כולם הוא לתקן את החטא של אדם הראשון. זהו ענינה של הגאולה, תיקון החטא של האדם הראשון. בין היתר, התפזרו ניצוצות במצרים שהיא ארץ טמאה, וצריך ללקט את ניצוצות הקודש גם שם, במצריים. מי יכול ללקט את הניצוצות - ה'מגנט', אלו בני ישראל שיש בהם קדושה מיוחדת, והם מושכים את כל כוחות הקדושה לטובה.
כשישראל נמצאים בכל הגלויות, הם מלקטים את הניצוצות ועל ידי זה עושים תיקון גדול. כל גלות משלימה עוד שלב בתיקונים של העולם. כך מסביר אור החיים את הכתוב 'כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם', הכוונה לא רק שישראל בעצמם יגדלו, אלא כל כוחות הקדושה שהם ילקטו, כל הניצוצות, יחזרו למקומם. ומסבירים המקובלים שמכיוון שישראל שיצאו ממצרים וליקטו ממנה את כל כוחות הקדושה – יש איסור לחזור למצרים. כבר גמרו שם את העבודה.
זאת אומרת, שגם אם לפעמים נראה לאדם שהוא עומד בפני ירידה והוא דואג מפניה, אומר ריבונו של עולם 'תדע לך שיש לך שם ודווקא שם תפקיד מאוד גדול'. 'אַל תִּירָא... כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם'. יש לך תפקיד, שאולי מחייב הרבה התמודדויות לא פשוטות, ואולי אפילו יש עינויים שצריכים לעבור, אבל גם העינויים הללו בונים את האדם באופן אישי, ואת העולם באופן כללי.
יש מצבים של גלות רוחנית אישית, שאדם נופל ממדרגתו, ואז הוא בגלות. באיזו מידה מסויימת שולטת בו חולשה. צריך תמיד לדעת ולזכור שיש לגלות תפקיד, ו'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה'. גם כשהאדם נופל, שכינה עמו. כשיש לך איזו חולשה, יש לה תפקיד. כמובן שלכתחילה צריכים להתגבר, ועם זאת לזכור שאם הירידה קיימת, כנראה שיש תפקיד לחולשה הזו, שאי אפשר היה לעשות במצב אחר. יש ניצוצות נפולים למטה, וכשהאדם נמצא במדרגה גבוהה הוא לא יכול להעלות את הניצוצות הנמוכים. אחרי שהוא נפל הוא יתגבר ויעלה, ויעלו איתו אותם ניצוצות קדושה קטנים. לכן אמרו לנו חכמים שגדולים בעלי תשובה, כי אצל בעלי התשובה הירידה שימשה לצורך העלייה.
לכתחילה לא היתה צריכה להיות גלות, לא צריך היה להיות חטא אדם הראשון, אבל בדיעבד, לאחר שהאדם הראשון חטא, ויש ירידה ויש גלות, צריך לדעת שלכל ירידה יש תפקיד. לא להצטער, לקחת את החולשה הזו ולהיבנות ממנה. ואדרבה, כך יוצא שהפכת את הירידה לעלייה, הפכת את הזדונות לזכויות. בכל מצב שאדם נמצא הוא צריך לדעת שזה תכנון של הקב"ה. אמנם זה היה תלוי בבחירתו, עכשיו אחרי הבחירה כך צריך להיות. אחרי שאדם ירד, הוא צריך למצוא איך הוא נבנה מתוך הירידה, ואז הוא זוכה להמשיך מזה תיקונים גדולים.

אשכון את דכא
אומר הקב"ה ליעקב: 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה'. אלא שכאן מתעוררת שאלה גדולה: הרי הקב"ה לא משרה שכינתו בחוץ לארץ, ובפרט לא במצרים! משה רבינו אומר 'כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה'' (שמות ט, כט), אני לא יכול להתפלל בתוך מצרים כי השכינה לא שורה במצרים. מתרץ אור החיים שיש מדרגות בהשראת השכינה. יש שכינה ששורה בבית המקדש, וזה השיא של הופעת השכינה בעולם, השכינה במקדש מוחשית כל כך עד שכביכול רואים אותה, רואים את הענן, ומשה ממש לא יכול להיכנס אל המשכן כיוון שכבוד ה' שורה שם. כך היה גם כששלמה בונה את בית המקדש, ממש היו חשים שם את קיומה של השכינה. זו מדרגה עליונה. וכתוב שגם כל עשרה שעוסקים בתורה שכינה עמהם, למרות שאנחנו לא רואים את השכינה הזו. וגם שלושה ואפילו אחד שעוסק בתורה - שכינה כנגדו. זאת אומרת שיש מדרגות בהשראת השכינה. בכל מצב שאדם עושה את רצונו של ה' – הוא משרה שכינה. אדם עושה מצווה או לומד תורה, השכינה שורה עליו, הרי התורה היא שמו של הקב"ה, הקב"ה ואורייתא חד הוא. ובשניים זו השראת שכינה כפולה, וכך זה הולך וגדל. וכשעשרה עוסקים בתורה שכינה עמהם, לעומת יחיד ששכינה כנגדו, בעשרה יש מדרגה יותר גדולה.
יש דיון, האם כדי לזכות למעלה של עשרה שלומדים, צריך דווקא שילמדו יחד או שגם אם הם מתאספים יחד וכל אחד לומד לעצמו - השכינה שורה. בכל אופן, אנחנו צריכים לחוש את זה שהשכינה שורה מתוך הלימוד שלנו ומתוך המצוות שאנחנו מקיימים. העין לא רואה את זה, אולם העין העליונה, האמונית, צריכה לראות את זה. ולכן, אומר אור החיים ש'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה', כמובן זה לא יהיה במדרגה של השכינה בארץ ישראל, זו תהיה שכינה במדרגה מסוימת 'אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה'. ואחר כך, 'אָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה' - פעמיים לשון עליה. אני אבוא להוציא אותך ממצרים, אתה לא יוצא ממצרים לבד. שוב, ההכרה בכך שגם לגלות יש תפקיד, ועולים ממנה עלייה כפולה.

סיום ש"ס עולמי
קבענו היום בעזרת ה' לקיים מסיבה חגיגית גדולה, להשתתף בסיום הש"ס של לומדי הדף היומי. גם בתוך הישיבה יש כמה תלמידים שהשתתפו במסגרת הזו, ולמדו יום יום. אמנם זו לא התכנית של הישיבה, אבל למדנו שצריכים לשמוח תמיד גם בשמחה של אחרים, וכמובן בשמחה של ציבור גדול, ולשמוח שיש כל כך הרבה אנשים שלמדו תורה בקביעות. הגם שרובנו לא עוסקים בזה, כי יש לנו את התפקיד שלנו בישיבה, ללמוד יותר בעיון ובעמקות, אבל תפקידנו הוא גם להיות שמחים מאוד מאוד בשמחת הכלל, וזה יתן לנו כוח. הרי זה הדדי, אנחנו נותנים כוח ללומדי הש"ס, והם נותנים כוח ללימודים שלנו, ומיניה ומיניה יתקלס עילאה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227

ויגש

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.

11 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
11 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
38 דק'
לנתיבות ישראל
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
12 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (3)
שיעור מס' 97
כ"ד סיון תשפ"ג

פרשת שבוע
פרשת השבוע: על אָחִינוּ הַקָּטֹן, אגו ומנהיגים
הרב יוסף כרמל | טבת תשפ"ו
36 דק'
ויגש
"בהעלותך את הנרות" – "בימים ההם בזמן הזה"
הרב חיים בן שושן | ב' טבת תשפ"ה
ויגש
יוסף ויהודה - פרשת ויגש
מתוך "קול צופיך" גיליון 291
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | טבת התשס"ה
46 דק'
ויגש
יוסף ואחיו – מחלוקת אידיאולוגית
שיחת מוצ"ש פרשת ויגש תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ה' טבת תשפ"ה

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

5 דק'
נקודה בהלכה – הרב עודד מילר
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הרב עודד מילר | סיון תשפ"א
נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
5 דק'
נקודה בהלכה – הרב עודד מילר
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הרב עודד מילר | סיון תשפ"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב חגי לונדין
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב חיים דרוקמן
הרב בני אלון
הרב מרדכי גרינברג
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב יהודה מלמד
הרב משה אליה
הרב שבתי סבתו

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

אזור אישי

מתחברים עכשיו לצפיה בשיעורים אחרונים שלך, השאלות שלך בשאל את הרב ולהמשך צפיה בסדרות שיעורים בדיוק מהרגע שבו עזבת אותן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il