^ 1.בגמ' במסכת ברכות דף מד עמוד א מבואר, שרמי בר חמא היה חתנו של רב חסדא: "כי אתא רבי יצחק, אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנית שמה, שהיו בה שמנים זוגות אחים כהנים נשואים לשמנים זוגות אחיות כהנות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא, ולא אשכחו (כהנת שתתחתן עם ישראל) בר מבנתיה דרב חסדא (שהיה כהן) דהוו נסיבן לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא, (הם היו ישראלים), ואף על גב דאינהי הוו כהנתא - אינהו לא הוו כהני".
^ 2.לקמן יבואר, האם בעה"ב מודע לכך שהנהנה פלש לביתו או שהוא לא מודע לכך.
^ 3.הגר"ש שקאפ בהקדמתו לספרו שערי ישר כתב: "ושמעתי דבר נאה ומתקבל בשם גיסי המנוח, הרה"ג מוה"ר שלמה זלמן בהר"ר קלמן אבעל מטעלז, בהא דמסופר בגמ' ב"ק.. והשיב לו לכי תשמש לי.. דבהשקפה ראשונה מתמיה. (צריך להוסיף, שהתמיה גדולה, לאור האמור בהערה לעיל, שרמי בר חמא היה חתנו של רב חסדא, וכיצד כך יאמר לחמיו), וביאר הרב ז"ל שהענין הוא, שבדבר שצריך עיון ויגיעה, תלוי עיקר הדבר אם המתלמד מאמין במעלת המלמדו, אז אם לא יבין בראשונה, יתלה החיסרון בעצמו, ויוסיף אומץ ליגע את עצמו ואז יבין באחרונה. אבל אם דברי המלמדו קלים בעיניו ולא שוה לו להתאמץ לעמול בהם, אז אם לא יקבל את הדברים במשקל הראשון - יניחם או יבטלם בליבו ודיו. ולכן כאשר ידע רמי בר חמא את עומק הענין שרצה ללמדו, לא רצה ללמדו עד שיתאמת לו שרב חסדא משתוקק להתלמד ממנו כתלמיד מרב, ולכן לא למדו הדבר עד שישמש אותו כתלמיד לרב".
^ 4.אם כי יתכן ומדובר על תולעי עץ, למשל הטרמיטים שבהחלט מסוגלים לגרום לנזק רב. המשרד להגנת הסביבה כתב על הטרמיטים: "טרמיטים הם חרקים חברתיים החיים בקינים. טרמיטים עלולים לפגוע במבנים וברכוש , בשל נטייתם לכרסם רהיטים ומשקופים מעץ ואף חוטי חשמל וטלפון... עלולים לגרום נזק גם לעצים מעובדים ולפגוע בחלקי בית וברהיטים העשויים עץ יבש כגון משקופים, דלתות, ארונות ועוד. כבלי חשמל וטלפון, המונחים על הקרקע או בקירות, עלולים אף הם להינזק כתוצאה מכרסום חורים במעטפת הכבל".
בנוסף, ניתן לבאר, כל הפרק מדבר על חורבן, ("הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ... נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ... נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה, וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר... רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ, פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ". כל זה לפני שה' ימלוך בציון, כפי שנאמר בסוף הפרק: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד"). לאור זאת ניתן לומר שמדובר על חורבן ושממה. כיצד אירע החורבן, האם ע"י שד או תולעת - זה לא משנה. ואולי השממה נוצרת מכך שהבית נמצא שמם ללא יושבים, לפי חוק אנטרופיה שקובע, שאי הסדר בעולם יגדל ככל ולא תהיה התערבות לעשות סדר בעולם. (המשמעות לכך היא, שהמציאות לכשעצמה לא יכולה להסתדר ללא מסדר, ואין אפשרות לבריאת עולם ללא בורא, שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית).
^ 5.רבינו חננאל (מסכת בבא קמא דף כ עמוד א) הביא דוגמא אחרת: "כל מקום ששוכן - אינו נותן שכר, מפני שהוא חשוב, ונשוא פנים, ומבקשים הכל לדור אצלם בלא שכירות". כלומר גם אם אין לו דירה, אך מדובר באדם חשוב שנותנים לו לגור בחינם - מוגדר כלא נהנה, כי לא היה משלם כסף.
^ 6.הגמ' במסכת בבא קמא דף פה עמוד ב כתבה: "שבת - דהדקיה באינדרונא ובטליה". (שבת - המזיק ישלם עבור הזמן שהניזק לא יכל לעבוד בתקופת ההחלמה. הגמ' הביאה דוגמא: גם אדם שסגר את חברו בחדר ולא יכל לצאת לעבודתו - הנועל ישלם את הסכום שיכל להשתכר בעבודה.
הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ח סימן ג) הוסיף: מדובר שהכניס את חברו לחדר ונעל בפניו, שבאותו רגע שנעל את הדלת גרם לו לנזק, אבל אם הוא היה כבר בחדר והחבר רק נעל, נחשב לגרמא ופטור מלשלם.
המחנה אפרים (הלכות גזילה סימן יא) ביאר בדברי הרא"ש: יש לחלק בין פעולה שעושה בידיים, שמעכב אדם מלעבוד, לבין נועל דלת בלי תפיסת האדם שאז נחשב לגרמא ופטור מלשלם.
וכך פסק השולחן ערוך בסימן תכ סעיף יא: "הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו - אינו נותן לו אלא שבת בלבד. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו מלצאת - הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם".
הב"ח בס"ק ו הקשה: מדוע בדף פה אמרנו שיש חיוב שבת בנועל אדם בביתו, וכאן התוס' כתבו שאין חיוב על דמי השכירות שבעל הבית הפסיד מכך שחברו נעל את הדלת?
הב"ח ביאר: בדף פה מדובר בדינא דגרמי, ההיזק חל מידית , האדם היה בחדר וחברו נעל את הדלת ובאותו רגע הוא לא יכל לצאת לעבודתו, אבל כאן מדובר בגרמא , לא היה לבעה"ב שוכר בשעת נעילת הדלת, רק לאחר זמן נגרם היזק ולכן לא מחייבים בדיני אדם.
הקצות בס"ק ג דחה את חילוק הב"ח, כי גם בדף פה מדובר בהיזק שחל רק לאחר זמן, שהרי הוא לא נשכר לעבודתו מידית בשעת נעילת הדלת, רק לאחר זמן לא יכול ללכת לעבודה. הקצות חילק אחרת: יש לחלק בין מזיק אדם למזיק ממונו של אדם. המזיק אדם חייב בחמישה דברים, בניהם יש חיוב של שבת, חיוב זה חל גם כאשר הנזק הוא גרמא דהיינו אין היזק מידי, אומנם המזיק ממון - לא חייב על שבת, לכן הנועל דלת וגורם שלא יהיה ניתן להשכיר את הבית, זהו נזק ממון ואין חיוב על שבת, דהיינו אין חיוב על אובדן הרווחים, אלא רק על הנזק עצמו.
^ 7.אומנם הטור כתב בשם הרמ"ה (מובא בנימוקי יוסף מס' ב"ק דף ח:): יש חיוב גם בנועל דלת בפני חברו וגורם לו להפסדים.
^ 8.השולחן ערוך בסימן רמו סעיף יז פסק: "האומר לחבירו אכול עמי - צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה ". גם הרמ"א בסימן רסד סעיף ד פסק: "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה - לא יוכל לומר: 'בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך', אלא צריך ליתן לו שכרו ".
הקצות בסימן שסג ס"ק ט כתב: אדם שנתן מעות לחברו בצורה סתמית, (לא ברור האם נתן במתנה או בהלוואה) - המקבל חייב להחזיר, שכן " דכל בסתם - לאו דרך מתנה הוא ".
^ 9.מדברי התוספות במסכת כתובות (דף ל: ד"ה לא) ניתן להוכיח שבכל הפסד גם קטן ביותר, ואפ' פחות מפרוטה , אנו אומרים שדינו כזה נהנה וזה חסר ולא כופים על מידת סדום. וכך כתב הרשב"א (חלק ג סימן צא): "אם ראובן חושש שמא יגיענו שום הפסד בדבר זה - אין כאן משום מדת סדום".
וכך כתב הנתיבות בסימן שסג ס"ק ט: "וטעם, דהוי זה נהנה וזה חסר מעט דחייב לשלם כל מה שנהנה". וכן כתב הקצות בסימן קנד ס"ק א: "אף על גב דאינו היזק ממש, כל שחסר קצת ומיעוטא דמיעוטא נמי - תו לא הוי ממדת סדום".
מהרש"ם (חלק ג סימן קעא) כתב: "אם יש איזו סברא שיחסר זה אפי' על צד איזה ספק בעלמא - אין כופין על מדת סדום".
וכך ניתן להוכיח מדברי הרא"ש (מס' ב"ק פרק י סימן טז). כן גם ניתן להוכיח זאת מדברי הנתיבות בסימן קנד ס"ק ו: "ואם אחד חסר מעט ואחד הרבה, נראה דאם זה משלים לו החסרון המועט - דכופין אותו על מידת סדום ".
^ 10.הגמ' בדף כ עמוד ב ניסתה להוכיח, (מדברי המשנה במס' בבא מציעא בדף קיז עמוד א), שלדעת רבי יהודה אומרים זה נהנה וזה לא חסר - חייב לשלם: בית ועלייה השייכים לשני אנשים, הבית והעלייה חרבו, בעל העלייה רוצה לבנות מחדש, אך בעל הבית לא מוכן לבנות את ביתו - יכול בעל העלייה לבנות את שתי הקומות ולגור שם לבדו, עד שבעל הבית ישתתף עמו בהוצאות. לדעת ת"ק, בעל העלייה יכול לגור בבית, ולא צריך לשלם לבעל הבית דמי שכירות. אבל לדעת ר"י , על בעל העלייה לשלם לבעל הבית שכר דירה. בכל אופן רואים שבעל העלייה צריך לשלם דמי שכירות על כך שהוא גר בקומה הראשונה, כי הוא נהנה, למרות שבעל הבית (בעל הקומה הראשונה) לא חסר, שהרי הוא לא תכנן לבנות את ביתו.
הגמ' דחתה: כאן מדובר במקרה של זה נהנה וזה חסר, דהיינו בעל העלייה מחסיר את הבית בשימושו, שהרי קירות הבית יהיו שחורים, וכאשר יש חיסרון - צריך הנהנה לשלם.
כך מובא בגמ': "ת"ש, רבי יהודה אומר: אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - צריך להעלות לו שכר; ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - חייב! שאני התם, משום שחרוריתא דאשייתא".
^ 11.כך כתב הגרש"ש: "דלכתחלה ליכא כפייה, משום דאם יכופוהו - נוטלים ממנו שליטת ביתו, וע"ז קפדי רוב אינשי, ולא חשיב מדת סדום בדבר שקפדי רוב אינשי".
^ 12.אומנם יש המסבירים שאם ההנאה באה בעקבות החיסרון - יכול בעה"ב לתבוע את הנהנה, כי יכול לומר לו אתה לקחת ממני הנאה מסוימת שהחסרת ממני, כך שיכול לתבוע את ההנאה החסרה שנמצאת כביכול ביד הנהנה, ויכול בעה"ב לתובעו ולומר לו ממוני נמצא ברשותך. אך נראה שהסבר זה מתקרב להסבר על חיוב מגדר מזיק, כאשר החיוב לפי המפרשים כאן הוא מדין נהנה.
^ 13.אומנם הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף ט עמוד ב) כתב בשם הרמ"ה: "ועוד כתב ז"ל, דמכאן שמענו, דהא דאין צריך להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגרא - לאו דוקא בגדול דבר מחילה הוא, אלא אפילו ביתומים דלאו בני מחילה נינהו - אמרינן דהא הכא לא היה חייב בעל האפדנא אלא משום דקדמונאי הא לאו הכי דיינינן ליה כחצר דלא קיימא לאגרא, וטעמא משום דזה נהנה וזה אינו חסר - אינו תלוי במחילה, דאפילו בגברא קפדנא דידעינן ודאי דלא מחיל - לא היו מעלין לו שכר, וה"ה גבי יתמי דשייך טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר".
אך נראה לומר, שהרמ"ה לשיטתו, שהחיוב הוא מדין מזיק ולא מדין נהנה, לכן המחילה לא משמעותית, אך לדעות שהחיוב הוא מדין נהנה - ניתן לומר שיסוד הפטור הוא מדין מחילה.
^ 14.הגמ' במסכת בבא בתרא דף קכד עמוד א למדה מהפסוק: "פי שנים", שיש לתת לבכור את חלק הבכורה ליד החלק הרגיל, (בכור יקבל פי שניים באותו מקום).
התוספות (מסכת ב"ב דף יב: ד"ה כגון) הקשו: מדוע הגמ' נזקקה לפסוק ללמד שהבכור יקבל את שני חלקיו בצמידות, הרי ניתן ללמוד דין זה מכך שכופים על מידת סדום כאשר אין הפסד (מדובר שכל חלק השדה של האב שווים)? התוס' ענו שלוש תשובות:
א. ר"י ענה: התורה נתנה לבכור כוח כמו שני אחים, וכשם ששני אחים שונים לא יכולים לדרוש משאר האחים שחלקם יהיה בצמידות, כך גם הבכור לא יכול לדרוש ששני חלקיו יהיו בצמידות, בשני אחים לא אומרים כופים על מידת סדום, ואף שני חלקי הבכור נחשבים כמו שני אחים ולא כופים על מידת סדום, לכך צריך לימוד מיוחד שהבכור יקבל את שני חלקיו בצמידות.
ב. ר"י עוד ענה: החלק השני שהבכור מקבל נחשב למתנה (כפי שכתוב: " לתת לו פי שנים"), במתנה לא ניתן לכוף את נותן המתנה שייתן שני חלקים בצמידות, אלא נותן המתנה נותן ע"פ רצונו גם אם שני החלקים אינם צמודים, וודאי שלא אומרים במתנה שיש כאן מידת סדום כלפי נותן המתנה, כך גם בבכור לא ניתן לכפות על מידת סדום שיקבל את שני החלקים בצמידות, לכך צריך לימוד מיוחד שהבכור יקבל את שני חלקיו בצמידות.
ג. הריצב"א ענה: דין כופים על מידת סדום אצל בכור שיש הפסד הוא מדרבנן. מהתורה לא כופים בגלל שתי סיבות: א)- יתכן ויש חיסרון לכל צד, כגון שהאחים יעדיפו דווקא את חלק השדה הצמוד, מבחינתם יש הפסד לא לקבל חלק זה שנמצא ברוח זו (כגון בצד מזרח וכד'). ב)- כפייה על מידת סדום שייכת רק בדיעבד לאחר השימוש, אך לכתחילה ניתן למנוע שימוש ברשותו של אדם. לכך צריך לימוד מיוחד שהבכור יקבל את שני חלקיו בצמידות.
הרשב"א (מסכת ב"ב דף יב: ד"ה וא"ת) ענה: כפייה על מידת סדום שייכת רק כאשר קדמה רכישת השדה של המצרן לחלוקה, כגון בן שרכש שדה ליד שדה אביו לפני שאביו נפטר (לפני חלוקת הירושה), אבל כאשר האדם נעשה מצרן בזמן החלוקה, כגון בכור - לא אומרים כופים על מידת סדום, אלא ניתן להצמיד את שני החלקים רק בגלל הלימוד מהפסוק, ולא בגלל דין כופים על מידת סדום.
^ 15.כך כתב הרשב"א (מסכת בבא קמא דף כא עמוד א): "אני תמיה, דמשמע הכא דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת, כרב הונא או כרב יוסף, הא לאו הכי - לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור, וכולה שמעתין משמע, דכל שאינו חסר וזה נהנה - פטור"?
"...ושמא נאמר, כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורין, אלא שהריוח שמצילין אותה משאיה - עולה כנגד הפסד זה, וממנה שאם היו כבר אנשי ביתו או אנשים אחרים דרים בה מחמת בעל הדירה ובא אחר ודר בה - מעלה לו שכר".
^ 16.כך כתב הנחלת דוד: "והנכון בזה, כמו שכתב הרשב"א, דגם בבית ישן, דליכא משום שחרוריתא- נמי איכא קצת הפסד במה שדר בבתים, דהבתים עשויים להתקלקל קצת ע"י דירת בני אדם, רק דלא מיקרי הפסד גמור כמו שחרוריתא דאשיתא עד שעל ידי זה יתחייב לשלם בכולו, משום דכנגד זה ההפסד מועט - איכא הנך הנאתו דשאיה, או ביתא מיתבא יתיב, ויצא הפסידו בשכרו".
^ 17.כך כתב הרא"ש: "וסעד לדבריו, לא מיבעיא שהוא פטור משום דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר, אלא אפילו טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר". הגר"א בס"ק יז הקשה: "אבל דברי הרא"ש צ"ע, דשם מוכח דאי לאו משום שאיה כו' - היה חייב ".
גם הנחלת דוד (שם) הקשה על דברי הרא"ש: "ולא נתיישבו לי דבריו, דא"כ מאי קאמר מאי בינייהו - כיון דאין דבריהם נוגעים לדינא". וכך גם הקשה בחידושי ר' נחום (מסכת בבא קמא דף כא עמוד א): "ודבריו תמוהים, דהלא בגמ' אמרו נפק"מ בין הנך תרי טעמי בכה"ג דקא משתמש בהו בציבי ותיבנא, והאיך אפ"ל דהנך טעמי הם לאו דוקא".
^ 18.כך כתב מהרש"ל: ומ"מ נראה בעיני, שצריכים אנו לטעמא דידהו, דאי לאו דניחא ליה. אף על פי דבדינא פטור, מ"מ אסור הוה למידר ביה שלא מדעתו, דהא שואל שלא מדעת בעלים - גזלן הוא. ומהני הנך טעמא דניחא ליה, דשרי אפילו לכתחלה, דאמרינן מסתמא לא קפיד. ומ"מ קרובים דבריי לדברי הרא"ש, ואין נפקותא ביניהם".
^ 19.השולחן ערוך הביא את דברי התוס' בשם יש אומרים, אך השו"ע לא הביא אח"כ דעה חולקת, משמע שהוא פסק כדעת התוס'. כך כתב הסמ"ע בסימן טז ס"ק ח: "היותר נראה לומר, דהמחבר לא כיון לכתוב יש מי שאומר - משום דיש פלוגתא בזה, אלא כל מקום שמצא דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים - כתב עליו ויש מי שאומר, וכן מוכח לפנים בדברי המחבר בכמה מקומות".
^ 20.כך מובא בגמ': "תנן: המקיף חבירו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית - אין מחייבין אותו. (אדם שיש לו שלוש שדות בשלושה צדדים, ובאמצע יש שדה של שכנו. הוא הקיף את שדותיו מבחוץ, וכן הקיף פעם נוספת מבפנים בכדי להבדיל בין שדותיו ובין בעל השדה הפנימית. הראשונים נחלקו על איזה גדר מדובר כאן במשנה, לפי רש"י {ד"ה וגדר} מדובר על הגדר הפנימית, אך לפי התוס' {ד"ה את} מדובר על תביעה על הגדר החיצונה, שבגלל השדה האמצעית, ההיקף החיצוני גדול יותר. הדין הוא שהשכן הניקף לא חייב להשתתף בהוצאות, שכן הוא לא נהנה מהגדרות, שהרי הצד הרביעי פתוח)... א"ר יוסי: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל". (שוודאי נוח לו בגדרות).
"טעמא דגדר ניקף, הא מקיף - פטור, (במידה ובעל השלוש שדות רכש שדה רביעית בצד הרביעי וגדר גם אותה, כך שהשדה של השכן הניקף באמצע מגודרת מכל הכוונים, והוא נהנה מן הגדר ובכ"ז פטור מלשלם), ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - פטור! שאני התם, דאמר ליה: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא". (הניקף פטור בגלל שיכל להסתפק גם בגדר זולה, אומנם לעולם לו היה הניקף עצמו בונה את הגדר ולא מסתפק בגדר זולה - היה צריך להשתתף בתשלום ולא היינו אומרים זה נהנה וזה אינו חסר פטור).
התוס' (ד"ה טעמא) הקשו: אמרנו שאם הניקף גידר - חייב לשלם, אבל אם המקיף גידר - הניקף פטור. ומכאן הוכחנו שזה נהנה וזה אינו חסר פטור. אך לפי ההנחה שזה נהנה וזה אינו חסר פטור, מה ההבדל בין גדר ניקף או גדר מקיף, תמיד צריך להיות פטור?
התוס' ענו: כאשר הניקף עמד וגידר, הוא גילה בדעתו שנוח לו לשלם את ההוצאות עבור הגדר, שהרי הוא עצמו עמד וגידר את הצד הרביעי, במצב בו אנו רואים שהנהנה היה מוכן לשלם ממון למהנה - לא אומרים זה נהנה וזה אינו חסר, אלא עליו לשלם.
^ 21.גם הקצות בסימן רמו ס"ק ח הסביר את החילוק שיש בין נהנה ובין משתרשי: בהנאה יש רק תועלת או נחת רוח, אך במשתרשי נשאר בידו ממון נוסף, (ממון חברו יצר לנהנה ממון נוסף).
^ 22.כך כתב הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף קא עמוד א): "עצי ואבני אני נוטל - נ"ל דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קוד1ם שיאמר הלה דמיהם אני נותן, אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה - מיד קנתה לו חצרו, שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע, והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו, ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין - אלו הרי קנויים לך בכך וכך, ואמר הלה תקנה לי חצרי, או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו - קנה ואין חברו יכול לחזור בו".
"וה"ל כאותה ששנינו בפ"ק דב"ב: כותל חצר שנפל - מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות, למעלה מד' אמות - אין מחייבין אותו לבנותו, בחזקת שלא נתן - עד שיביא ראיה שנתן, סמך לו כותל אחר - מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אלמא מכיון שסמך לו כותל, וגילה בדעתו דניחא ליה - קנתה לו חצרו , ושוב אין חברו יכול לחזור בו, שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן, והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור, ואיזו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי, אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו ".
^ 23.רש"י (מסכת בבא מציעא דף קיז עמוד א ד"ה ויושב) כתב: בית ועלייה השייכים לשני אנשים שחרב, בעל העלייה רוצה לבנות מחדש, אך בעל הבית לא מוכן לבנות את ביתו - יכול בעל העלייה לבנות את שתי הקומות ולגור שם לבדו, עד שבעל הבית ישתתף עמו בהוצאות. לדעת ר"י, על בעל העלייה לשלם לבעל הבית שכר דירה. לכן ר"י הציע, שבעל העלייה יבנה את כל הבית, ואז יוכל לגור גם בבית, כי דינו יהיה כזה לא נהנה וזה לא חסר. בעל הבית לא חסר כי לא תכנן לגור בבית, ובעל העלייה לא נהנה, כי העלייה כבר בנויה.
אבל התוספות (ד"ה ויושב) הקשו: מדוע מקרה זה נחשב ללא נהנה, הרי הוא נהנה בכך שגר בקומה למטה וחסך את העלייה לבית. לכן התוס' ביאר, שמדובר שהוא גר בעלייה ולא גר בבית.
מדברי התוס' נראה, שסבור, שגם אם יש הנאה שאיננה ממונית, אלא חוסכת טרחה בעליה לקומה השנייה - נקרא נהנה. מכאן שלפי דברי התוס' גם אם אדם נהנה בכך שלא צריך לטרוח ללכת לחפש חיבור לאינטרנט, נחשב להנאה ודינו מוגדר כזה נהנה, ולא כמו זה לא נהנה. צריך לציין, שיש בדברי התוס' חידוש, שגם הנאה שאיננה ממונית אלא חוסכת טרחה מועטה - נחשב לנהנה, ונראה שראשונים רבים לא הסכימו לחידוש זה.
אומנם לעיל הובאו דברי רבנו חננאל, מהם משמע שגם אם אין לו בית והוא צריך לטרוח ללכת לבית שמכבדים אותו - נחשב לא נהנה. וכן רש"י (מסכת בבא קמא דף כ עמוד א ד"ה ה"ג) הגדיר מה נחשב לזה לא נהנה וזה לא חסר: "זה שדר באותה חצר - אינו עשוי לשכור חצרות, לפי שמצויין לו בתים להשאיל , או יש לו בית אחר". גם לדעת רש"י, יש טרחה לחפש בית שחבר ישאיל לו, ובכ"ז למרות הטרחה נחשב ללא נהנה.
הברטנורא (מסכת בבא מציעא פרק י משנה ג) גם ביאר כדעת רש"י, שלמרות שחסך בטרחה, בכ"ז מוגדר כלא נהנה: "ויושב בבית - התחתון, דהוי ליה זה לא נהנה... וזה לא חסר".
וכן מובא בתוספות חדשים (מסכת בבא מציעא פרק י משנה ג): "ולי נראה דזה לא נקרא נהנה , דבשלמא אם אין לו דירה כלל בודאי היה צריך לשכור דירה ולהוציא הוצאות, אבל בשביל שלא לעלות לא היה מוציא ממון , דהא ע"כ דר בעליה".
וכך גם סבור הנימוקי יוסף (מסכת בבא מציעא דף עא עמוד ב): "אלא בונה ויושב בבית, דהוה ליה זה לא נהנה וזה אינו חסר הוא".
הגר"מ פיינשטיין, כתב שקושיית התוס' איננה קושיה שבגללה יש לשנות את ההלכה: "משום דהו"ל זה לא נהנה וזה לא חסר. הקשו התוס': דהא נהנה הוא, שאין צריך לעלות? ונשארו בקושיה. והוצרכו לגרוס גירסא אחרת עיי"ש. הא לא קשה כלום, דהא הנאה זו אינה שוה הרבה כשכר דירה, וא"כ יצטרך לשלם רק מעט כפי שיוי הנאה זו".