ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- כנסים וימי עיון
- ישיבת בין הזמנים - קיץ תש"פ
- הלכה מחשבה ומוסר
- רפואה ושמירת הנפש
- מגפת הקורונה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
השיעור הוא קודם כל לעילוי נשמת יצחק בן זרין ושושנה בת רומה. ושלום לכולם.
אנחנו נמצאים אחרי תשעה באב. ורבותינו קבעו: לפני תשעה באב – שלוש הפטרות של פורענות. ואחרי תשעה באב – שבע הפטרות של נחמה. מספיק להתבונן במספרים. העובדה שרבותינו קבעו ביחס לפורענות שלוש הפטרות, וביחס לנחמה שבע הפטרות, זה עצמו מדבר בעד עצמו. זה אומר שהנחמה היא מעל ומעבר לפורענות. מידה טובה מרובה ממידת פורענות. הנחמה היא גדולה לאין ערוך, אולי אין ערוך אותה בכלל לעומת הפורענות.
אני מבקש להסתכל בדף ב-1. "ואמרינן בפסיקתא: מבראשית ועד שבעה עשר בתמוז, מפטירים מעין הפרשיות, דומה לדומה". כלומר, הרי כל אחד יודע שבכל הפטרה יש משהו משותף עם הפרשה. כל הפטרה יש איזה מכנה משותף לפרשה, איזה נושא דומה. אז אומרים בפסיקתא, זה אמור רק מתחילת השנה, מבראשית עד י"ז בתמוז. אז צריך לחפש בהפטרה במה המשותף שלה עם הפרשה. כי אנחנו מפטירים "דומה לדומה". משם ואילך, משבעה עשר בתמוז ועד לסוף השנה – הכל לפי הזמן ולפי האירוע. זה לא דומה לדומה. כלומר, הנקודה איננה לחפש... אין מה לחפש בהפטרה שום דמיון לפרשה. כי ההפטרה היא לפי הזמן, לפי האירוע שבאותו הזמן.
וכאן יש הפירוט: "תלת דפורענותא" (שלוש הפטרות של פורענות) מי"ז בתמוז, אחר כך "ושבע דנחמתא" (שבע הפטרות של נחמה), ו"תרתי דתיובתא" (ושתי הפטרות של תשובה). וסימנם, בבקשה שימו לב: דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש. ראשי התיבות של ההפטרות. דש"ח – זה דברי ירמיהו, ש' – שמעו דבר השם, ח' – חזון ישעיהו. אלה שלוש הפטרות של פורענות. אחר כך יש נו"ע – נחמו נחמו עמי (ו'), ותאמר ציון עזבני השם (ע'). אר"ק – א' – עניה סוערה לא נוחמה, ר' – רוני עקרה, ק' – קומי אורי כי בא אורך וכבוד השם עלייך זרח. שד"ש – ש' – שוש אשיש בהשם. זה ה-ז' דנחמתא. ו-ד"ש זה שתי הפטרות של תשובה: דרשו השם בהימצאו, ושובה ישראל עד השם אלוקיך.
ובאמת השאלה נשאלת מיד: מה עניינם של הסימנים האלה? מה משמעותם? מה, יש כאן הדגשה ש"סימנם דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש"? מה זה חשוב לעשות את הסימנים האלה? מסביר תלמידו של רש"י (ב-2): "ולכך אנו עושים סימן מן ההפטרות, לפי שאין משנין אותם מכיסדרם". שההפטרות האלה, מי"ז בתמוז עד לסוף השנה, זה דווקא כך. זה הסדר. אין לגביהם שום שינוי. "וכמו שאנו אומרים אותם בשנה זו, כך אנו אומרים אותם בשנה אחרת". כלומר הסימנים זה הביטוי לקביעות, שאין בזה שום שינוי, זה תמיד ככה.
כדי שנבין במה מדובר (ג'): ודע, שיש מאלו ההפטרות, מאלו ההפטרות הכוונה היא מההפטרות לא מההפטרות האחרונות דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש, מהפטרות של כל השנה - שמתחלפות לפעמים בהפטרות אחרות. יש הפטרות שמתחלפות לפעמים, כגון אם חל ראש חודש בשבת. נו אם חל ראש חודש בשבת, אנחנו מפטירים בהפטרה "השמיים כיסאי", לא הפטרה של אותה שבת. או ביום ראשון, אם חל ראש חודש ביום ראשון, אנחנו מפטירים "ויאמר לו יהונתן מחר חודש", ולא הפטרה של אותו שבוע. אבל, הפטרות דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש – אינן מתחלפות באחרות לעולם! והנה כך מובא בשולחן ערוך (ד'): ראש חודש שחל להיות בשבת, מפטירים "השמיים כיסאי". חוץ מראש חודש אלול שחל להיות בשבת, שמפטירים "עניה סוערה". כך מביא השולחן ערוך. נכון הרמ"א מביא שיש אומרים "השמיים כיסאי", על ה"יש אומרים" אנחנו נעמוד בהמשך.
ראש חודש שחל להיות באחד בשבת (ביום ראשון), מפטירים בשבת שלפניו "ויאמר לו יהונתן מחר חודש". ואין דוחים "עניה סוערה", ולא שמעו משום מחר חודש. אבל ה"יש אומרים" שכשראש חודש אלול חל בשבת, שמפטירים לא "עניה סוערה" אלא "השמיים כיסאי", כי יש בה תרתי – יש בה שניהם, דהיינו ראש חודש ונחמות ירושלים גם כן, כמו ב"עניה סוערה". כלומר: רבותינו רצו שאנחנו שבע שבתות, שבת אחרי שבת, נפטיר בנחמות ירושלים. שבת אחרי שבת. עכשיו אומרת הדעה הזאת, בהפטרה של שבת ראש חודש נזכרות גם נחמות ירושלים. אני אזכיר פסוק... "שישו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" – זה נאמר בהפטרה של שבת ראש חודש. אז אומרת הדעה הזאת, אנחנו מצד אחד מזכירים את נחמות ירושלים אבל גם מזכירים את ראש חודש. אנחנו מרוויחים, מזכירים את שניהם. לכן אנחנו לא מפטירים ה"עניה סוערה" אלא "השמיים כיסאי", כי ב"השמיים כיסאי" יש גם נחמות ירושלים.
מביא בבקשה הט"ז: "ויש אומרים השמיים כיסאי – אז אמרתי, כי יש בה תרתי, דהיינו ראש חודש ונחמות ירושלים גם כן כמו בעניה סוערה". מוסיף המגן אברהם: "ויש אומרים השמיים כיסאי, ואז מפטירים ב'כי תצא' – 'רוני עקרה' וגם 'עניה סוערה'". אומר המגן אברהם: רגע, נכון אנחנו מפטירים בשבת ראש חודש, כי שם יש גם נחמות ירושלים וגם ראש חודש. אבל לא נוותר על אף אחת מהפטרות של נחמות ירושלים! ואז אנחנו משלימים ומפטירים את "עניה סוערה" בפרשת כי תצא, אחרי "רוני עקרה". וכך מסכם המשנה ברורה: "וכתבו האחרונים דאף על פי כן אין לדלג אחת מ-ז' דנחמתא, ועל כן כשיפטירו בפרשת כי תצא ב'רוני עקרה', יסיימו גם ב'עניה סוערה' הכתובה אחריה".
עכשיו נבוא ונשאל: מה הוא הסדר של הפטרות הנחמה? אני אסביר את השאלה. כל הפטרות הנחמה הן מהנביא ישעיהו. כל הפטרות הנחמה. אז אם הפטרות היו מסודרות כפי הסדר הכתובות בנביא – לא הייתה שאלה, לא הייתי שואל שום שאלה. נכון, רבותינו הוציאו שבעה פרקים מישעיהו כדי באלה להפטיר את הפטרות של נחמת ירושלים, וזה הולך לפי הסדר שכתוב בנביא. אבל, רק עכשיו ראינו שזה לא כפי הסדר. למה? כי "עניה סוערה" כתובה בנביא אחרי "רוני עקרה". ו"עניה סוערה" אנחנו מפטירים בפרשת ראה (או עקב – תלוי בקביעות השנה), ו"רוני עקרה" אנחנו מפטירים בפרשת כי תצא. ו"רוני עקרה" שהיא כתובה בנביא לפני "עניה סוערה", אנחנו מפטירים בפרשת כי תצא. רואים שמה שקבע את הסדר זה לא כפי שכתוב בנביא. אז מה הוא הסדר? זאת עכשיו מובן, מה הוא הסדר?
שוב מסביר לנו תלמידו של רש"י (בבקשה ה'): "כדרך המנחמים לנחם מעט מעט". אומר המחזור ויטרי, תלמידו של רש"י, שהנחמה צריכה להיות בהדרגה. נחמה מדורגת. לא לקפוץ יותר מדי. למה? כי אם אתה קופץ יותר מדי אנשים לא מאמינים לך. הוא מביא פה דוגמה: "שהאומר לנחרב נחמה יותר מדי, דומה כמי שאומר... 'למחר אתה מלך', שאינו מאמין". תאר עצמך בא אליך קבצן לבקש נדבה, ואתה אומר לו "מחר אתה מלך". הוא חושב שאתה לא מאמין לך, הוא חושב אולי שאתה מלגלג עליו, אתה צוחק עליו. איך אתה יכול להגיד... אבל אם למשל תגיד לקבצן "אני אדאג לך מחר שתהיה לך עבודה, שתוכל לעבוד, שתהיה לך פרנסה" – זה אפשרי, הוא יקבל, הוא יאמין. אותו דבר אומר המחזור ויטרי, תלמידו של רש"י, שסדר ההפטרות הוא מדורג. הוא הולך ועולה קמעא קמעא. לא לקפוץ בבת אחת. זה הסדר. לאט לאט, עד שאתה מגיע לפסגה, לגאולה השלמה. זה תהליך. ואני רק אומר לכם, אני לא העתקתי רק את העיקרון ממחזור ויטרי, כי הוא מאריך מאוד להוכיח שאכן זוהי ההדרגה, ההדרגה הנכונה.
אבודרהם (בבקשה ו') - אולי אני אגיד בעל פה קודם כל אחר כך נראה בפנים, כדי שזה יהיה יותר פשוט - אבודרהם מתאר את הסדר, סדר ההפטרות, שזה "שיחה משולשת": הקדוש ברוך הוא, הנביאים, וכנסת ישראל. אבל לשם כך אני חייב להזכיר את הסדר. ההפטרה הראשונה זה "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". ההפטרה השנייה "ותאמר ציון עזבני השם והשם שכחני". ההפטרה השלישית זה "עניה סוערה לא נוחמה". ההפטרה הרביעית זה "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". ההפטרה החמישית זה "רוני עקרה". ההפטרה השישית זה "קומי אורי כי בא אורך וכבוד השם עלייך זרח". ההפטרה השביעית "שוש אשיש בהשם תגל נפשי באלוקי".
אומר אבודרהם כך: בשבת הראשונה אומר הקדוש ברוך הוא לנביאים: "תלכו לנחם את עם ישראל. נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם". זה אומר לנביאים, הקדוש ברוך הוא לנביאים: "נחמו נחמו עמי, תלכו לנחם את ישראל". באים הנביאים לישראל, מנסים לנחם אותם. אומרת בהפטרה השנייה "ותאמר ציון עזבני השם והשם שכחני". מה אתם מנחמים אותנו? מה, הנחמה שלכם היא רצינית? מה שאנחנו רואים שהשם עזב אותנו, השם שכח אותנו. איזה נחמה, אתם לא מנחמים אותנו... זו לא נחמה. אז בשבת השלישית חוזרים הנביאים לקדוש ברוך הוא, והם אומרים לו: "ריבונו של עולם, עניה סוערה לא נוחמה. כנסת ישראל, עניה סוערה, היא לא התנחמה ממה שאנחנו ניחמנו אותה. היא לא התנחמה". אז בשבת הרביעית בא הקדוש ברוך הוא בעצמו ואומר: "אנוכי, אנוכי הוא מנחמכם. זה אני שמנחם אתכם. זוהי נחמה אמיתית". והוא ממשיך ואומר: בשבת החמישית "רוני עקרה", ובשבת השישית "קומי אורי כי בא אורך וכבוד השם עלייך זרח". אז בשבת השביעית עונה כנסת ישראל: "אם כך, אם באמת ריבונו של עולם אתה מנחם אותנו, שזאת הנחמה - שוש אשיש בהשם תגל נפשי באלוקי כי הלבישני בגדי ישע".
מורי ורבותי, כשיודעים ומכירים ש"אנוכי אנוכי הוא מנחמכם", שהקדוש ברוך הוא הוא המנחם - אז מתנחמים. גם אם הנחמה היא לא שלמה, גם אם יש בעיות, גם אם יש קשיים, גם אם יש סיבוכים - מתנחמים. שמחים בנחמה. למרות העיכובים, למרות הסיבוכים, למרות הקשיים. כי בטוחים שבסופו של דבר הנחמה תמיד תהיה שלמה. מה שהקדוש ברוך הוא התחיל - הוא ודאי ישלים, אין שום ספק שהוא ישלים.
הנה הפסוק מישעיהו (ז'): "האני אשביר ולא אוליד יאמר השם? אם אני המוליד ועצרתי אמר אלוקייך?". קודם כל מה הפשט? אומר רש"י: "האני אביא את האישה למשבר, ולא אפתח רחמה להוציא עוברה?". מה, אני מביא את האישה למשבר לידה, צירי לידה, ואני לא פותח את הרחם שהעובר ייצא? זה המשל. ומה הנמשל? כלומר: שמא אתחיל בדבר ולא אוכל לגמור, אומר הקדוש ברוך הוא? אם אני מתחיל משהו, אני ודאי מסיים אותו, אני יודע לסיים אותו. אז מי שמאמין ש"אנוכי אנוכי הוא מנחמכם", אז למרות כל העיכובים והייסורים שמתלווים והסיבוכים והקשיים - הקדוש ברוך הוא, זאת הנחמה האמיתית שהקדוש ברוך הוא ודאי ישלים אותה.
בכל הדורות הזדהתה כנסת ישראל בשבועות האלה עם נחמת ירושלים. גם בגלויות הקשות ביותר, התרומם עם ישראל בשבועות האלה להיפגש עם נחמת ירושלים. מתוך אמונה שהגאולה בוודאי בוא תבוא. ומתוך כך "שוש אשיש בהשם תגל נפשי באלוקי". הדור שלנו, הרי הוא זכה לראשית נחמת ירושלים. אחרי הגלות הנוראה, אחרי כל מה שעבר עלינו במשך כל הדורות - צרות וייסורים, גזרות ורדיפות, שחיטות ופוגרומים שהגיע לשיאו בשואה הנוראה - החל להתגשם חלומו של יעקב. הקדוש ברוך הוא אמר ליעקב בחלום: "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". כשאנחנו שומעים את הדברים, אז אנחנו שומעים שיש פה שני דברים: "והיה זרעך כעפר הארץ", ו"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". אבל חז"ל לא קוראים את הפסוק כך. הם קוראים את הפסוק: "והיה זרעך כעפר הארץ – אז ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". כלומר, כשזרעך יהיו שפלים כמו עפר הארץ, כשירמסו אותם כמו שרומסים את עפר הארץ – אז "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". אפשר לראות ב-ח', סיכוסים [סימנים] נתן הקדוש ברוך הוא ליעקב, ואמר לו "והיה זרעך כעפר הארץ" - כשיגיעו בניך עד עפר הארץ, יהיו כל כך מושפלים, אותה שעה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". "הווי מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון". "ומרובה מידה טובה". מרובה מידה טובה, נלמד מהפורענות.
ואני מבקש להדגים את הדבר מפסוק אחד מהפטרה של פרשת כי תצא. אפשר לראות ב-ט'. הפסוק אומר כך: "ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך אמר גואלך השם". כאן מעמיד הנביא זו מול זו, את העזיבה מצד אחד, ואת הגאולה מן הצד השני. אומר הנביא כך: "ברגע קטון עזבתיך". העזיבה שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו היה רגע. רק רגע הוא עזב אותנו. לא סתם רגע, "ברגע קטון עזבתיך". והקיבוץ? "וברחמים גדולים אקבצך". "בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך" - הסתרת הפנים של הקדוש ברוך הוא הייתה רק רגע, רגע קטון הסתרת פניך. "ובחסד עולם ריחמתיך אמר גואלך השם".
אז אני אומר, ריבונו של עולם, אם הפורענות שנעוצה בעזיבה ובהסתרת הפנים הייתה רק רגע, רגע קטון, והייתה כל כך נוראה – אלפיים שנים כל כך נוראיות, כתוצאה ממה? עזיבה שלך של רגע, רגע קטון הסתרת פניך. וכשאתה אומר "ברחמים גדולים אקבצך" ו"בחסד עולם ריחמתיך" – הרי זה לגבי הנחמה, אז קשה אפילו לצייר איזה גודל של נחמה שעדיין מצפה לנו.
דברי הנביאים התקיימו ויתקיימו בשלימותם. התקיימה הפורענות, והחלה מתקיימת הנחמה אשר בוודאי תושלם. אני מבקש להגיד לכם, הרמב"ן כותב, הרמב"ן רואה בשירת האזינו את כל תולדות ישראל, מראשית ועד לאחרית, עד לגאולה האחרונה. כותב הרמב"ן כך: "אילו היה בא אדם, והיה אומר לנו 'תרחיש שיתרחש', והיינו רואים שחצי ממה שהוא אמר התקיים בדיוק של אותו אדם - האם לא היינו מצפים שהכל יתקיים? מה, לא היינו מצפים שהכל יתקיים? ודאי היינו מצפים שהכל יתקיים". קל וחומר אנחנו, אומר הרמב"ן, שאנחנו מאמינים באמונה שלמה בדברי הנביאים, "כי לא ייפול דבר השם ארצה". וכל מה שהם ניבאו הכל יתקיים. הרמב"ן לוקח לדוגמה, אומר: אם סתם אדם יבוא ואנחנו נראה סתם אדם, איזה מגיד עתידות, ואנחנו רואים שדבריו התקיימו חצי בדיוק - היינו ודאי מצפים שהחצי השני יתקיים. קל וחומר אנחנו, דברי נביאים, ראינו שחצי יתקיים, אז קל וחומר שהשאר יתקיים. מה ראה הרמב"ן? הרמב"ן ראה רק את הפורענות. אומר הרמב"ן: ראינו שהפורענות שהנביאים ניבאו התקיימה בדיוק, אז ודאי גם שהנחמה שלהם תתקיים בדיוק. נו, אז מה נאמר אנחנו? שאנחנו רואים את ראשית נחמתם של הנביאים מתקיימת לעינינו, נבואותיהם של נביאי ישראל מתקיימים לעינינו. ודאי, עוד לא כולן. אז יש לנו ספק שהכל יתקיים? אין לנו שום ספק שהכל יתקיים.
באמת אני אומר, מוריי ורבותיי, צריך לפקוח את העיניים, לראות כל מה שיתרחש בדורנו בעיניים של אמונה. מה, כל מה שיתרחש בדורנו זה מקרים? חזרנו לארץ במקרה? זכינו לתקומת מדינת ישראל במקרה? זכינו לשחרורה של ירושלים ולישוב ארץ ישראל לידינו במקרה? זכינו לקיבוץ גלויות במקרה? כל אלה מעשי השם לגאולת ישראל. כל אלה התגשמותם של נבואותיהם של נביאי ישראל.
אני זוכר, אחרי מלחמת ששת הימים, קיבלתי מכתב מאחד מתלמידי החכמים שבירושלים. הוא כתב לי את המכתב בהמשכים, סיים אותו אחרי המלחמה ושלח אותו בדואר (זה היה ימים עוד שדואר ישראל עבד, כבר ידעת שאתה שולח מכתב הוא מגיע). וזה היה יהודי שנהג לטבל באמת את דבריו בפסוקים מן התנ"ך. אז אני קיבלתי את המכתב, אני קורא אותו, אז הוא כותב לי בסוף כך: "אילו הייתי מסיים את המכתב שלשום, הייתי מעתיק לך את הפסוק הזה והזה כדי לבטא את מה שקרה. אילו הייתי מסיים את המכתב אתמול, הייתי מעתיק לך את הפסוק הזה והזה כדי לבטא את מה שקרה. אבל אני מסיים את המכתב היום, אני לא יודע מה לעשות. כדי לבטא את מה שקרה אני צריך להעתיק לך את כל התנ"ך". אני לא יכול לשכוח את הביטוי הזה שהוא כתב לי. לפקוח את העיניים, לראות מה יתרחש בדורנו, ולמה אנחנו זכינו. אז רק נראה בי"ד: הנביא ישעיהו אומר "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים. הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם". אמר הרב קוק זכרונו לברכה, ששומעים מדברי הנביא כאן על שתי מבשרות: מבשרת ציון ומבשרת ירושלים. מבשרת ציון - ציון זה הביטוי הלאומי של עם ישראל, ירושלים זה הביטוי הקדושתי של עם ישראל. ציון זה מבטא את הצד הלאומי, ירושלים את הצד הקודש. אומר הנביא: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". את מבשרת ציון, עד שמתפלת בצד הלאומי, בתקומה הלאומית, את צריכה לעלות על הר גבוה. את צריכה להתרומם. לא לדבר בשפה של כל עם. את צריכה להתרומם לדבר בשפה של רוממות, על תקומת ישראל המחודשת. ולתפארת ולבשר את ירושלים הוא אומר, "הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים. הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם".
במציאות שאנחנו חיינו באמת הייתה מבשרת ציון, שעשתה ופעלה ויצרה ובנתה, ובהמשך הופיעה מבשרת ירושלים, שעושים ויוצרים ובונים בהדגשת הקודש, בהבנת התוכן האמיתי של כל מה שמתרחש, בהבנת המשמעות האמיתית של כל התהליך שאנחנו חווים אותו, שזה התהליך של גאולת ישראל. למרות כל הקשיים וכל הבעיות וכל הצרות, ומתוך כל זה מתקדמים וממשיכים בכיוון של גאולה שלמה, בעזרת השם
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
אנחנו קודש למענך
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
מהו פרוזבול וכיצד הוא שומר לנו על הכסף?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
דיני קדימה בברכות
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך ללמוד אמונה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
