^ 1.לעניין קטן המסיים מסכת הורה הרב ווזנר (שבט הלוי יא סימן יג אות ג; וכן מובא בשמו בקובץ מבית לוי חלק א עמ' מ וחלק ז עמ' כז) שהוא פוטר את הנוכחים מתענית בכורות (להרחבה בזה ראה גם שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' י).
וראה עוד בדברי הרב מרדכי גרוס בקובץ תל תלפיות (סח, עמ' כד, אות קכב) ובקובץ פסקים ותשובות – חודש ניסן (סימן ע אות י) ובנאות מרדכי (פסח, עמ' שכז אות י) שגם הרב אלישיב הורה כך (אם כי משמעות הלשון היא שאין זה ממש כמו סיום של גדול אלא שכיוון שהתענית אינה חובה גמורה יש לסמוך על זה. ומכל מקום יש ללמוד מהאמור שם גם לענייננו שהרי גם איסור אכילת בשר בתשעת הימים – עיקרו ממנהג ואינו איסור שמעיקר הדין), אם כי הרב זילברשטיין (חשוקי חמד בכורות כז ע"א; קב ונקי סימן קנ) הביא בשמו הוראה הפוכה הן לעניין פטור מתענית בכורות והן לעניין אכילת בשר בתשעת הימים (וכן הובא משמו בספר וישמע משה חלק א עמ' קפז) וצ"ע. ומכל מקום הרב זילברשטיין עצמו צידד שם שאכן מועיל סיום זה לשני העניינים, עיין שם.
ואמנם קטן חייב בתלמוד תורה מדרבנן מדין חינוך ועוד שאביו מצווה מדאורייתא ללמדו תורה וכל לימוד שמלמדו אביו בעצמו או אחר בשליחות האב, ומסתבר שהוא הדין ללמוד עצמי של הקטן הנעשה בהדרכת האב ובהכוונתו, במישרין או בעקיפין, כלול בקיום חובה זו.
ועיין בצפנת פענח (שם) שדן, בהקשר זה של 'סיום מסכת' שעושה קטן בשאלה אם חיובי האב כוללים גם לימוד תורה שבעל פה, וצידד שם שמטעם אחר יש מעלה ללימוד של הקטן – כיוון שעל ידי לימוד זה ידע גם כשיגדל ויהיה בר חיובא (אם כי יש להעיר שצריך עיון אם שמחת הסיום יכולה להתבסס על טעם זה כשבמקרים רבים, גם אצל גדולים, כבר בעת הסיום אין המסיים זוכר את כל שלמד במסכת שאותה הוא מסיים, וקל וחומר שלא יזכור אותו לאחר שנים). ועיין עוד בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן ק) שכתב מעין זה.
טעמים אלה אינם שייכים באישה הפטורה ממצווה זו (ואינה חייבת אלא ללמוד את הדינים המעשיים ששייכים אליה; ראה בית יוסף או"ח סוף סימו מז), ושבניגוד לקטן – גם לא תהיה חייבת בה בעתיד. אך יש שכתבו שמעלת הסיום הנעשה על ידי קטן היא משום שללימוד התורה יש מעלה אף במנותק מגדרי מצוות תלמוד תורה או משום שלכל הפחות יש בלימודו מעלה של 'אינו מצווה ועושה', שגם היא נחשבת מצווה – עיין חשוקי חמד (שם).
ולטעם זה גם סיום ע"י אישה הופך את הסעודה לסעודת מצווה ומתיר לאכול בשר בתשעת הימים, שהרי גם לימוד של אישה מהווה קיום של מצווה מדאורייתא, אף שאין לה שכר כמו לאיש היות שהיא 'אינו מצווה ועושה', וכלשון הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג):
"אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית".
בנוסף, השמחה שבגינה עורכים את הסעודה בסיום מסכת אינה קשורה דווקא למצוות תלמוד תורה של הלומד, אלא לכך שהאדם זכה להשגות חדשות בתורה ולמדרגה גבוהה יותר מזו שהיה בה קודם לכן. וכן מצאנו במדרש (שיר השירים רבה פרשה א סוף אות ט):
"בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר א-להים שאל מה אתן לך. אמר שלמה, אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי, אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל, הה"ד ונתת לעבדך לב שומע. אמר לו הקדוש ברוך הוא, שלמה חכמה שאלת לך ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך; חייך החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כך עושר ונכסים אתן לך, מיד ויקץ שלמה והנה חלום. א"ר יצחק חלום היה עומד על כנו חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי. מיד, ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו..."
ועיין באור זרוע (חלק ב הלכות סוכה סימן שכ) שהביא מדרש זה כמקור לשמחת תורה:
"ובתשיעי ספק שמיני אנו עושין שמחת תורה ומסיימין התורה ומתחילין בראשית וחתני תורה עושין סעודה לכבוד גמר תורה. ובמלכותנו בשושני"א עושים חתני תורה סעודה גמורה ומזמנין מבני הקהל ונותנים להם מאכלים טובים אווזות ותרנגולין. ומצאתי עיקרו של מנהג... בתחילת מדרש שה"ש ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' א"ר יצחק מיכן שעושין סעודה לגמרה של תורה גבי שלמה המלך... הנה כשנתן לו הקדוש ברוך הוא חכמה לכבוד החכמה עשה משתה ומיכן למד ר' יצחק שהגומר תורה שכולה חכמה שצריך לעשות סעודה ומשתה."
דברים אלו הובאו גם בבית יוסף ובדרכי משה בהלכות שמחת תורה (או"ח סימן תרס"ט). וודאי ששלמה המלך לא קיים מצוה בכך שהקב"ה העניק לו חכמה, אלא ששמחתו וסעודתו היו על שזכה למדרגה גבוהה יותר. והיות ולפי המדרש זהו המקור לסעודה לגומרה של תורה, נמצא שהסעודה והשמחה הן לאו דווקא על כך שהתקיימה מצווה. לכן נראה פשוט שגם סיום של אישה מהווה סעודת מצווה.
וכן הרמב"ן על הפסוק ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא), מביא את המדרש האמור משה"ש רבה על כך שעושים סעודה לגומרה של תורה. וכמובן שגם שם השמחה בקבלת התורה לא הייתה על כך שקיימו מצווה כלשהיא, אלא על כך שזכו למדרגה חדשה.
והגם שיש מקורות המדברים על שמחה וסעודה הקשורות לקיום מצווה (כגון שמחת המצווה בהשלמת מצוות כריתת עצים למערכה בפרק יש נוחלין ב"ב קכא ע"ב), ייתכן לדחוק שגם שם השמחה הייתה על שזכו להשתתף בהבאת עצים למקדש ולאו דווקא בכך שקיימו מצווה. שהרי כריתת העצים היא רק הכשר מצווה ולא מצוה גמורה (שהרי אם מצא עצים כרותים אינו צריך לכרות). ואולי יש להבחין בין הכשר מצווה שאנו מצווים עליה, לבין קיום מצווה גמורה אך בלי שהאדם מצווה עליה.
גם ייתכן שאכן יש שמחה גם בקיום מצווה, אך אין זה סותר את העובדה שגם כשאין מתקיימת מצווה, יש שמחה וסעודה בגלל מדרגה חדשה שזוכים לה וכפי שראינו לגבי חכמת שלמה ומתן תורה.
ועיין מאמרו של הרב שלמה וואהרמן בקובץ הדרום (מו, עמ' 55) שהאריך בעניין זה והסיק שיש לסמוך על סיום מסכת של אשה "שלמדה בחריצות ובהתמדה וזכתה לסיים מסכת" – הן מצד קיום המצווה כ'אינו מצווה ועושה' הן מצד מעלתה הלימוד מצד עצמה (והאריך שם בגדרי לימוד תורה של נשים בכלל), ועיין בדברי הרב רייזמן בספר רץ כצבי – ענייני נשים בהלכה (חלק א סימן יט) שהביא דברים אלה, ואף האריך והרחיב (לרבות בחלק מהמקורות שהזכרנו) בנוגע לביאור המקורות לשמחת הסיום וההשלכות מהם לענייננו, והסכים למסקנה הנ"ל ל הרוב וואהרמן.
וכל זה לעניין השאלה ההלכתית עצמה של היתר לאכול בשר על ידי סיום של אישה. אמנם לגבי שאלת סיום מסכת ברבים ובפרט בפני ציבור של גברים, יש שיקולים נוספים וראוי שיכריעו בזה רבני המקום מתוך שיקול דעת ותבונה (וראה במאמרו הנ"ל של הרוב וואהרמן וברץ כצבי הנ"ל שהעירו גם הם על נקודה זו).
נעיר עוד כי עסקנו כאן רק בשאלת סיום המסכת שנלמדה על ידי אשה, אך ההיתר לאכול בשר בתשעת הימים תלוי בשאלות נוספות (גם כשהסיום היה על ידי גבר) כגון אם הסיום אירע בימים אלה במקרה או שקצב הלימוד הואץ או הואט במיוחד כדי לסיים בימים אלה (עיין משנה ברורה תקנא, עג; ערוך השולחן שם כח ועוד), האם בכלל יש היתר לאכול בשר גם למי שאינו שותף בלימוד עצמו ואף לא בסיוע עקיף לו (עיין משנה ברורה שם ובביאור הלכה שם בשם המגן אברהם ואליה רבה ולעומתם בשם היעב"ץ, ועיין ערוך השולחן שם) ובפרט אם מדובר במי שלא היה מגיע להשתתף בסעודה זו בלאו הכי אלא שעתה רוצה הוא להשתתף בה כדי לאכול בשר (משנה ברורה שם) או שבדרך כלל אין המסיים עושה סעודה עם בשר ורק עתה עושה כך כדי להתיר את אכילת הבשר בימים אלה.
להרחבה נוספת בעניין סיום מסכת והמצווה שבה ראה חבל נחלתו ה, כז.