ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שניים שהם שלושה אופנים של מקח טעות ישנם. האחד, כאשר דיברו ביניהם על חפץ מסויים ונמצא שהביא לו חפץ אחר, וכדברי משנתנו "עצים של זית ונמצאו של שקמה" או "יין ונמצא חומץ" וכן להפך. מסתעף מכך גוון נוסף והוא כאשר מדובר באותו החפץ אולם יש בו מום, כפי שמצאנו לדוגמא בבבא מציעא פ ע"א 1 , ונראה לדמות לכך את המקרה במשנתנו "מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות". אופן אחר של מקח טעות מבואר בדברי רבא בבבא מציעא נ ע"ב, והוא כאשר מוכרים באונאה ביוקר או בזול ביותר משתות.
הדין במקח טעות
הדין במקח טעות מן הסוג הראשון מפורט במשנתנו: "ארבע מדות במוכרין: מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות - הלוקח יכול לחזור בו; רעות ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו; רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות - אין אחד מהם יכול לחזור בו; שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין - שניהם יכולין לחזור בהן". אם כן, כאשר החפץ שונה שניהם יכולים לחזור בהם, אך כאשר מדובר באותו החפץ אלא שהוא רע יותר רק המתאנה יכול לחזור בו. לגבי חפץ עם מום כתבנו למעלה שנראה לדמותו ליפה ונמצא רע, ולפי זה גם בכך רק הקונה יוכל לחזור בו, וכן משמע בפשטות מלשון השולחן ערוך 2 (רלב, ג), וכן מפורש במאירי (ב"מ נא ע"א ד"ה אונאות אלו) 3 , אולם נראה מסברא שיש מקום גדול לחלק בין מום קטן לגדול, שבמם קטן דומה ליפה ונמצא רע ואילו במום גדול ומשמעותי כבר נחשב כחפץ אחר, ולפי זה נעמיד את דבריהם במום המצוי הנחשב לקטן.
הדין בסוג השני נאמר על ידי רבא בבבא מציעא נ ע"ב: "אמר רבא: הלכתא, פחות משתות - נקנה מקח; יותר על שתות - ביטול מקח; שתות קנה ומחזיר אונאה". לגבי המקרה האחרון מובאת שם מחלוקת תנאים. רבי נתן סובר כרבא שבשתות קנה ומחזיר אונאה ואילו רבי יהודה הנשיא סובר שיד המתאנה על העליונה ורשאי לבחור אם לבטל את המקח או לדרוש אונאתו. בכל אופן, משמע שהדין ביתר משתות זהה לדין במקרים מן הסוג הראשון, שבטל המקח וממילא שניהם יכולים לחזור בהם. בהמשך נראה שיתכן שעדיין יש הבדלים ביניהם.
אונאה בשתות
בהמשך סוגייתנו אומר רב חסדא, שכאשר המוכר מונה את הלוקח בשתות רק הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר (כגון שלאחר המכירה הוקר החפץ ולכן משתלם למוכר לחזור בו), ומנמק זאת, שיכול הקונה לטעון "אילו לא אוניתני לא היית יכול לחזור בך, וכעת שאוניתני תוכל לחזור בך?!" הראשונים (רשב"ם ד"ה אי לאו; רמב"ן, רשב"א, מאירי ד"ה ממה שכתבנו) בהביאם סברא זו הוסיפו שהטעם בכך הוא כדי שלא יהא חוטא נשכר, וכן כתב הנתיבות (רכז ס"ק א). סברא זו אינה סברא של שורת הדין אלא של תקנה, ואם כן יש לעיין בדבריהם אם זו רק תקנת חז"ל או שמא אף שאין זו שורת הדין מכל מקום זו תקנה הכרחית ומסתברת ולפיכך כבר התורה קבעה ותיקנה כן. ברשב"ם משמע שאפילו היכולת של המתאנה לחזור היא רק משום תקנת חז"ל, שכן כתב "וייפו חכמים את כחי", ויתכן שאין כוונת הרשב"ם ממש לתקנה אלא שנמסר הדבר לחכמים לקבוע את גדרי דיני אונאה, שהרי התורה לא פירטה בדיוק את גדרי אונאה ולא נכתבו בתורה במפורש לא גדרי שתות ולא יתר משתות.
הראשונים מתקשים כיצד הדברים עולים בקנה אחד עם דברי רבא שאם מונה בדיוק בשתות המקח קיים והאונאה חוזרת, ומשמע שגם המתאנה אינו יכול לחזור בו.
הרשב"ם בסוגייתנו וכן הרי"ף משיבים שאכן רבא ורב חסדא חלוקים והלכה כרבא, ואילו רבנו תם (תוד"ה לוקח) משיב שאף כוונת רבא שהמקח קיים ומחזיר אונאתו היא דווקא בתנאי שהמתאנה מעוניין בכך אך אם רוצה יכול גם לדרוש את ביטול המקח כדברי רב חסדא (לפי רבנו תם רבא סבר כרבי יהודה הנשיא ולא כרבי נתן).
יתר משתות
הראשונים התקשו לגבי המקרה של יתר משתות בו פוסק רבא ששניהם יכולים לחזור בהם, מדוע לא תהא שייכת הסברא של רב חסדא "אילו לא אוניתני וכו'" שבגינה נאמר שרק המתאנה יכול לחזור בו.
הרי"ף כותב שבאמת גם ביותר משתות אומרים סברא זו, ורשאי המתאנה לומר שאינו מעוניין בביטול המקח אלא מקבלו כמו שהוא, אלא שאם הוא דורש שהמאנה ישיב לו את הפער בו נתאנה אינו יכול לחייבו להשאיר את המקח קיים ולהשיב לו את אונאתו, כי המאנה הסכים למכר רק על דעת סכום זה, ולכן יכול להשיב שמסכים או לביטול המקח לגמרי או להשארתו ללא השבת האונאה. וכן תירץ גם ריב"ם (ב"מ נ ע"ב תוד"ה ואילו; ב"ב פד ע"א תוד"ה אי) וכן דעת הרמב"ם (מכירה יב, ד). אולם התוס' בתירוצם הראשון שם חילקו בין המקרים וכתבו שבאונאה יתר משתות הואיל והמחיר רחוק מהשווי של המקח יותר מדאי הרי זה כאילו אין כאן מכר כלל ודומה למקרה של מכר יין ונמצא חומץ.
הרא"ש בסוגייתנו (סימן יד) מביא הסבר נוסף בשם רבנו יונה , ומסכים עמו. לדעתם גם המאנה יכול לחזור בו אך רק כל עוד המתאנה לא החליט שהוא מתרצה. הטעם לכך הוא שלדעתם המאנה אינו יכול לחזור בו מצד עצמו כדברי התוס' שאין כאן כלל מכר, אלא כל זכותו לחזור בו היא רק משום "לתא דחזרת המתאנה", כלומר, בגלל שבמקח שיש בו טעות יותר משתות מסתמא המתאנה יחזור בו הרי שהקניין רופף וכאילו עדיין לא משך, אך מיד כשמתרצה או כשעובר הזמן עד שיכול להראות לתגר ששוב אינו יכול לחזור בו הרי הקניין הושלם ושוב אין המאנה יכול לחזור בו. השולחן ערוך (רכז, ד) פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם ואילו הרמ"א הביא דעת רבנו יונה והרא"ש.
נמצא שלשיטת הרי"ף והרא"ש שני האופנים של מקח טעות שונים ביניהם. כאשר מוכר יין ונמצא חומץ אין כאן מכר כלל, ובכך גם הם מודים ששני הצדדים יכולים לחזור בהם, ואילו במקרה של אונאה יתר משתות סובר הרי"ף שרק המתאנה יכול לחזור בו, וגם הרא"ש סובר שמעיקרא רק המתאנה היה יכול לחזור בו אלא שלדעתו הואיל ומסתמא יחזור בו גורם הדבר לרופף הקניין ושוב גם המאנה יכול לחזור כל עוד לא נתרצה בפועל המתאנה. לעומתם התוס' סבורים שגם ביתר משתות המכר בטל לגמרי ולכן גם המוכר יכול לחזור בו.
אם מתרצה – צריך קניין חדש? מתי המקח חל?
לגבי מכר יין ונמצא חומץ נראה פשוט שהמקח כלל לא חל, וכדברי התוס' בבבא מציעא שהובאו למעלה, ולפי זה אף אם שני הצדדים יתרצו במקח יזדקק הקונה לעשות קניין מחדש.
במקרה של אונאה יתירה משתות, לפי התירוץ הראשון בתוס' שהשווה בין שני האופנים, גם כאן יזדקק לערוך קניין מחדש אולם לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם שהמאנה לא יכול לחזור בו ודאי הקניין קיים אלא שיש יכולת למתאנה לחזור בו ולעקור את הקניין, אך אם יתרצה בקניין אין כאן קניין מחודש אלא הסכמה לקניין שכבר נעשה.
לפי שיטת רבנו יונה והרא"ש שבגלל יכולת המתאנה לחזור נעשה הקניין רופף ובינתיים יכול גם המאנה לחזור בו יש מקום להסתפק בשאלה זו. והנה רבנו יונה והרא"ש כותבים שאם המתאנה נתרצה לאחר שהוקר החפץ ושוויו כפי המחיר ששילם בפועל או יותר, אינו רשאי לדרוש מהמאנה להשיב את ההפרש בו נתאנה, כי המקח הושלם רק כעת בשעה שנתרצה וכעת שוויו כבר כפי ששילם ולא פחות. בפשטות זוהי דרך שלישית, לפיה מצד אחד הקניין כבר מחייב את המאנה ומצד שני בפועל הקניין חל רק בעת שמתרצה המפסיד ואינו חל למפרע אלא מרגע ההתרצות (ובנוסף לכך, הואיל והוא יכול לחזור בו, גם למאנה יש בינתיים זכות חזרה למרות הקניין המחייב). נראה לדמות זאת למזכה מתנה לחברו על ידי אחר על פי שיטת הר"ן (בחידושיו לב"ב קכו ע"א ד"ה אמר רב הונא) הסובר שהמקבל לא זוכה בה עד שמתרצה, ונפקא מינה לכך לשבח שהשתבח בינתיים כגון עץ שגידל פירות. יש כאן מצב משפטי של מתנה שאינה נקנית מיד אלא תלויה ועומדת עד שיתרצה הקונה, והיא לא נקנית למפרע אלא רק מרגע ההתרצות.
הסמ"ע (רכז ס"ק ח) מוסב על הרמ"א שהביא את שיטת רבנו יונה וכותב שכשמתרצה לבסוף הרי זה כנתרצה מעיקרא. בכך מיישב הוא קושי מהלכה אחרת המובאת בסימן קצ (סעיף י). שם נאמר שאם הקונה מתעכב בתשלום והמוכר נאלץ כל הזמן לצאת ולבוא כדי לגבות את הכסף, אם ידוע שהמוכר מכרה משום שהיה זקוק למעות הוא רשאי לחזור בו מן המקח ומכיוון שבטל המקח לגביו הוא בטל גם לגבי הלוקח וגם הוא רשאי לחזור בו. בשונה מהדין אצלנו, שם נאמר שאפילו אחר שהמוכר נתרצה עדיין רשאי הלוקח לחזור בו. מיישב הסמ"ע ששם כבר בשעה שהיה יוצא ובא לגבות המעות נתגלה שלולא היה צריך למעות לא היה מוכר ונתבטל המקח מיד כשלא שילם לו, אבל כאן שהמתאנה לא גילה תחילה דעתו שרוצה לחזור בו, כעת שמתרצה הרי זה כנתרצה מעיקרא.
הנתיבות (ס"ק א) כותב שניתן ליישב באופן שונה מהסמ"ע, ולומר שגם אצלנו המקח בטל מיד ורק כשמתרצה לבסוף נגמר המקח, והטעם שהמאנה לא יכול לחזור בו לאחר שמתרצה המתאנה הוא כדי שלא יהא חוטא נשכר, וכדברי הגמרא "אילו לא אוניתני לא היית יכול לחזור בך, וכעת שאוניתני תוכל לחזור בך?!", וכבר עמדנו למעלה על דבריו, שמשמע קצת שמעיקר הדין אכן היה יכול לחזור אלא שיש כאן תקנה לא לאפשר לו כדי שלא יהא חוטא נשכר. לפי זה נראה שמעיקר הדין המקח בטל אך חכמים נתנו למתאנה זכות לקיים המקח.
ומכל מקום מסברא מסיק הנתיבות כדברי הסמ"ע שהמקח לא נגמר רק לבסוף אלא יש כאן גילוי דעת למפרע שלא היה רוצה לחזור בו. ומביא נפקא מינה בין שני הצדדים, אם הלוקח הוא המאנה ובינתיים עד שהמוכר נתרצה – הלוקח קידש אשה. אם ההתרצות מגלה למפרע שכבר מראש המוכר היה רוצה וכבר אז נגמר המקח האשה תהא מקודשת, אך אם המקח נגמר רק בשעת ההתרצות האשה לא תהא מקודשת כי החפץ עדיין לא היה של הלוקח.
לכאורה ברבנו יונה וברא"ש מפורש שלא כדבריהם, שהרי כמובא לעיל הם כותבים שהמקח הושלם רק בעת שנתרצה המפסיד ונפקא מינה להוקר החפץ. אולם במחנה אפרים (מכירה, דיני אונאה סימן יב) סייג דבריהם והוכיח שהדין כן דווקא במקרה שם שהוקר החפץ שאז הוא נתרצה בגלל שהוקר ואם כן נתרצה רק כעת, אך בשאר המקרים ההתרצות מגלה למפרע שהיה נח לו ולכן קונה למפרע. לפי זה דברי הסמ"ע והנתיבות מיושבים עם דבריהם ולא קשה 4 . ואולי 5 בסמ"ע עצמו אפשר לפרש, בשונה מהבנת הנתיבות בסמ"ע, שאין כוונתו שחל למפרע אלא שחל ברגע שמתרצה המפסיד, שהרי אין צורך לומר שחל למפרע כדי לתרץ את הסתירה, אלא עיקר התירוץ הוא שבמקרה של סימן קצ ברגע שהמוכר טרח ויצא לגבות כבר מתברר שאינו חפץ במקח והמקח בטל אלא שאחר כך חוזר בו ורוצה במקח, ואילו במקרה שלפנינו המפסיד לא אמר בפירוש שאינו מתרצה ולא ידוע לנו אם רוצה לחזור בו או לא עד שבא ואמר שמתרצה, ואכן הסמ"ע התבטא "לא נגמר המקח" כדברי רבנו יונה, ורק בסוף דבריו כתב "כשנתרצה אחר כך הו"ל כאילו נתרצה מעיקרא", ויש לומר שאין כוונתו בדווקא אלא עיקר כוונתו שלא ביטל המקח מעיקרא כמו בסימן קצ.
אם כן, לשיטת התוס' בתירוצם הראשון שני הסוגים של מקח טעות זהים, וגם ביתר משתות המקח בטל לגמרי, משום שכמו במוכר יין ונמצא חומץ שאין כאן מקח כלל, כי נתכוון לקנות דבר אחר, כך לגבי שינוי גדול בתמורה אין כאן מקח כלל כי נתכוון למחיר אחר (נתכוון למחירו האמיתי ונתרצה למחיר שסוכם רק כי חשב שזהו מחירו האמיתי). לעומת זאת לשיטת הרי"ף יש כאן מקח וביטול המקח כאן משמעותו רק נתינת זכות חזרה למתאנה. לכן רק המתאנה יכול לחזור בו ולכן אם לא חוזר בו אין צורך בקניין מחדש אלא יש כאן גילוי מילתא למפרע שהקניין חל. לפי רבנו יונה והרא"ש יש כאן דין ייחודי של מקח שחל באופן חלקי.
מדוע טעות ומום מבטלים את המקח?
האחרונים נחלקו בשורש הדין שלפנינו, מדוע הטעות במקח גורמת לביטול העיסקה.
בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ת סי' נא ד"ה והנראה לענ"ד) מסביר שבכל מקח מונח תנאי סמוי, שהקניין יחול רק אם לא יהא מום במקח. על פי זה מחדש שבמקום שלא מועילים תנאים גם לא יהא מקח טעות. ומנמק לאור זאת את הדין שאם יש מום שלא היה בקידושין אלא רק בחופה הוא לא מבטל את החופה, כגון אם זינתה בין האירוסין לנישואין, שהרי הכלל הוא שכל דבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח גם אי אפשר להתנות עליו, ואם כן חופה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח גם לא תופסים בה תנאים, ומכיוון שכך גם לא שייך מקח טעות.
בית הלוי (חלק ג סימן ג), לעומת זאת, סובר שהיסוד של מקח טעות שונה. לדעתו המום מבטל את המקח משום שעצם המעשה היה בטעות.
הוא דן באשה שנתקדשה בסתם ולאחר מכן נמצא שהיו לבעל מומים גדולים נסתרים, ומביא שבתשובות רבות באחרונים החשיבוה כמקודשת גמורה ולא חששו אפילו להטיל ספק בקידושין, כמו הדין במקרה ההפוך שנמצאו באשה מומים גדולים, ויסודם מהגמרא בבבא קמא קי ע"ב שביבמה שנפלה לפני מוכה שחין איננו אומרים שעל דעת כן לא נתקדשה ואילו הייתה יודעת שבעלה ימות ותיפול לפני אחיו שהוא מוכה שחין לא הייתה רוצה להינשא לו, משום ש"טב למיטב טן דו" ולכן אשה בכלשהו נח לה. אך בית הלוי דוחה על פי פירוש רש"י שם, שזהו דין מיוחד בייבום משום שנח לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק שאם ימות תזדקק לאחיו שהוא מוכה שחין, ומשמע מדבריו שאם הבעל הראשון עצמו מוכה שחין ודאי לא נח לה, ורק בייבום שזהו רק חשש על הצד שימות בעלה, היא מתרצית לקחת על עצמה סיכון זה.
ומוסיף בית הלוי וכותב שאף אילו נאמר שגם מוכה שחין נחשב "כלשהו" ויש ספק קל שמא נתרצתה לו ודי לה בכלשהו זה, יש לחלק בין ייבום שאינו מבטל את מקח הקידושין הראשונים לבין קידושין ראשונים עם בעל מום שכן בטלים. ומנמק זאת, שכאשר הקידושין מתבטלים על ידי דבר חיצוני שמתחדש רק בעתיד יש צורך לדיני תנאים כדי לבטל את המקח, ולכן כדברי התוס' (קידושין מט ע"ב ד"ה דברים שבלב) רק כאשר יש אומדנא דמוכח אין צורך בתנאי מפורש. לפיכך, לגבי בעל שמת ונפלה לפני יבם מוכה שחין, שזהו מום שלא היה קיים בשעת הקידושין, שהרי הבעל הראשון היה חי, יש צורך או בתנאי מפורש או באומדנא דמוכח משום שדברים שבלב אינם דברים, וסברת "בכל דהו ניחא לה" מערערת את הוודאות ויוצרת ספק ושוב אין כאן אומדנא דמוכח 6 . אך כל זה נכון דווקא לגבי יבם מוכה שחין, אולם כאשר הבעל הראשון עצמו מוכה שחין, יש כאן מום כבר בשעת המקח ולא רק מום שנולד אחר כך, ובכך, מסביר בית הלוי בשונה מרבי עקיבא איגר, ביטול המקח אינו מושתת כלל על דיני תנאים ואין צורך בהם אלא "הביטול של הדבר הוא מצד דעצם המעשה היה בטעות", ומחדש בית הלוי שהואיל ולא נצרכים דיני תנאים המקח בטל אפילו כשאין אומדנא דמוכח וכל מום שמקפדת עליו כשנודע לה הרי הוא מקח טעות וחוזר.
לסיכום, עולה מדברי אחרונים אלו שני אופנים להסביר את ביטול המקח במקרה של מום, או מצד דיני תנאים, או שכלל לא זקוקים לדיני תנאים ובטל מצד שלא נתכוון כלל לעצם המעשה. והובאו בדבריהם שתי נפקא מינות. הראשונה, האם מום מבטל את המקח בדבר שלא מועילים בו תנאים, כגון בחופה שלא ניתן לעשותה על ידי שליח. השנייה, האם המום מבטל דווקא כשיש אומדנא דמוכח, כמו בדיני תנאים שכאשר לא מפרש איננו אומדים מעצמנו שיש כאן תנאי סמוי אלא אם יש אומדנא דמוכח, או שדי בכך שהמתאנה מקפיד. לגבי הנפקא מינה הראשונה יש מקום להסתפק אם גם בית הלוי יודה בה, משום שנראה שהסברא שאין תנאים בחופה היא שחופה אינה פעולה להחלת חלות אלא מציאות של הכנסה לביתו, ואם כן יש לומר שגם לא שייך מקח טעות כי אף שלא נתכוון לעצם המעשה סוף סוף במציאות הכניסה לביתו, אך נראה יותר שכמו שאם יחליפו לו אשה תחת החופה ודאי לא תהא נשואה לו כי לא התכוון כלל לשם חופה עם אישה זו כך כאן לא התכוון כלל לאשה עם מומים כאלו.
למעלה כתבנו שנראה לדמות חפץ עם מום לדין במשנה של יפות ונמצאו רעות. במשנה נאמר שרק הקונה יכול לחזור בו, ואם כן בכך גם התוס' ורבנו יונה יודו שהמקח קיים מיד אלא שיש זכות למפסיד לחזור מן המקח. לכאורה קשה מכך על דברי בית הלוי, שהרי הוא עוסק במקרה של מום במקח ומגדיר שכלל אין כאן כוונה למקח. ויתכן שלדעתו אין לדמות מקח עם מום למקח באיכות ירודה אלא ליין ונמצא חומץ, ונראה יותר כפי שנכתב לעיל שיש לחלק בין מום קטן למום גדול. מום קטן דומה ליפות ונמצאו רעות, אך מום גדול מחשיב זאת כמקח אחר לגמרי. אם נחלק כך, ניתן לומר שהאחרונים כלל לא חלוקים, אלא רבי עקיבא איגר עסק במום קטן ואילו בית הלוי במום גדול. באופן שלישי יש ליישב, שגם לדעתו יש להשוות מום במקח ליפות ונמצאו רעות אלא שבשניהם מעיקר הדין המקח בטל (כסברת בית הלוי שאין כלל כוונה לעצם המעשה) ורק משום תקנת חז"ל שלא יהא חוטא נשכר תקנו שהמאנה לא יוכל לחזור בו, וקנס זה שייך כמובן רק בדיני ממונות ולא בקידושין, ולכן אין קושי בדברי בית הלוי.
^ 1.המוכר פרה לחבירו ואמר לו פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות.
^ 2.זו לשונו: "נמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים".
^ 3.ובסמ"ע (ס"ק יב) כתב שלפי שיטת רבנו יונה שהובאה ברמ"א (יובא לקמן) שביתר משתות כל זמן שלא הודיע הלוקח שמתרצה יכול המוכר לחזור בו – הוא הדין כאן.
^ 4.אולם צריך עיון בסברת המחנה אפרים לגבי מקרה שעלה המחיר. לדבריו אנו תולים שבתחילה המפסיד לא נתרצה ורק בהמשך שינוי המחיר גרם לו להתרצות, וקשה אם בהתחלה לא נתרצה מדוע המקח לא בטל כבר, וכיצד בהמשך מאפשרים לו לחזור בו. וצריך לומר שזו תקנת חז"ל על מנת לקנוס את המאנה. והדבר תמוה, שהרי אין דרך חז"ל לתקן תקנות למקרים שאינם שכיחים וכאן ייחדו תקנה מיוחדת למקרה שבמשך מעט הזמן שבין ביצוע העיסקה לבין הידיעה מהו רצון המפסיד עלה המחיר. (לגבי המקרה המצוי של אונאה, שלא נשתנה המחיר, הדין שונה. שם אנו אומרים שהמקח מתקיים מיד אלא שהוא תלוי בתנאי שיתרצה המפסיד (או שזהו עיקר הדין או שמעיקר הדין המקח היה צריך להתבטל אלא שחז"ל תקנו לקנוס את המאנה שהמקח יתקיים מיד ורק תהא למפסיד יכולת חזרה).
^ 5.ר' משה לוין
^ 6.וכותב שלשיטת האחרונים החולקים וסוברים שאף בקידושין ראשונים אין המקח בטל הגמרא תמוהה מסברא, כיצד ניתן לומר שבגלל "טב למיתב טן דו" האשה מעדיפה להינשא למוכה שחין, והרי בעינינו אנו רואים שנשים מקפידות על כך, וכי אין גברים נוספים יותר שיכולות להינשא להם?! ובפרט לאור דברי הגמרא במקום אחר, שנח להן בכך משום שהן 'מתגברות' על הבעיה שהוא מוכה שחין בכך שהן מזנות תחתיו ולכן לא מפריע להן להינשא לו, ותמוה הרי רוב הנשים כשרות וודאי נח להן להינשא לבעל שלא יזדקקו לזנות תחתיו?! אלא שמדובר כאן דווקא לגבי נפילה לפני ייבום, שנח להן גם משום שהבעל הראשון שלם וכלל לא בטוח שיזדקקו לייבום, וגם הסברא של "טב למיתב" לא נאמרה כסברא מוחלטת אלא רק מערערת את הוודאות ויוצרת ספק, אלא שלאחר שנוצר ספק שוב דברים שבלב אינם דברים ולכן אם לא התנתה במפורש מעשי הקידושין תופסים.
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
בדיקת קורונה בשבת
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ
מה המשמעות הנחת תפילין?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
