ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא ברכות

ברכות דף כ ע"ב

דין ערבות במצוות

724
לחץ להקדשת שיעור זה
היחס בין דין ערבות לדין שומע כעונה
המשנה בראש השנה כט ע"א אומרת שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם. והגמרא שם מוסיפה שכל הברכות כולן אף על פי שיצא יכול להוציא מלבד ברכת הלחם וברכת היין, כלומר ברכות נהנין, שיכול להוציא אחרים רק אם הוא מחוייב כרגע ועדיין לא יצא. חריגים הם ברכת הלחם של מצה (בכזית הראשון בליל הסדר) וברכת הגפן של קידוש שבהן אף אם יצא מוציא הואיל והן נחשבות כברכות המצוות.
רש"י שם (ד"ה אע"פ) מסביר שהטעם לכך שאף שיצא מוציא הוא שכל ישראל ערבים זה לזה. כך ביאר גם הרא"ש בברכות (פרק ג סימן ג), וכתב שמן התורה אף בברכות הנהנין אפשר להוציא גם כשאינו מחוייב אלא שחכמים אמרו שלא יברכו ברכות הנהנין בלי הנאה.
המקור לערבות מוזכר בגמרא בסוטה לז ע"ב: "ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים [רש"י - שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו]. אמר רבי: לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו, שאמר משום רבי שמעון: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. מאי בינייהו? אמר רב משרשיא: ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו".
מהגמרא בראש השנה והראשונים שם עולה, שהיכולת של מחוייב להוציא אינה זקוקה לדין ערבות, ורק כאשר אינו מחוייב זקוקים לדין ערבות. הדין שהמחוייב יכול להוציא אחרים אף ללא דין ערבות הוא משום הדין ששומע כעונה, כמבואר בברכות מה ע"ב בדברי רבי יוחנן, ששניים שאכלו כאחד אחד מהם יוצא בברכת חברו, והובאה שם ברייתא המסייעת לכך "שמע ולא ענה יצא". המקור לכך נידון בסוכה לח ע"ב לגבי ברכת ההלל: "הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה... שמע ולא ענה מהו? אמר להו: חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא... מנין לשומע כעונה - דכתיב 'את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה' וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן... אלא מכאן לשומע כעונה".
אך יש לעיין בטעם החילוק, מדוע כאשר אינו מחוייב לא יכול להוציא מדין שומע כעונה, ונזקקים אנו לדין ערבות. לכאורה יש לומר שאכן אף במקרה זה שומע כעונה אלא שאם אינו מחוייב אסור לו לברך וזוהי ברכה לבטלה. לפי זה דין ערבות לא בא לחדש לנו שיכול להוציא את חברו אלא הוא חידש שמשום הערבות לחברו יכול לברך עבורו למרות שהוא עצמו אינו חייב ואין זו ברכה לבטלה. לפי זה גם ללא החידוש של דין ערבות אם אדם שאינו מחוייב בירך כדי להוציא את חברו אכן חברו יצא אלא שהמברך עבר על ברכה לבטלה. נפקא מינה למעשה בברכות הנהנין שכפי שראינו לגביהם לא נאמר דין ערבות ורק המחוייב יכול להוציא.
והנה מצאנו מחלוקת מעניינת בין הרמב"ם לרא"ש. הטור בסימן ריט, העוסק בברכת הגומל, כותב בשם הרא"ש שאף על גב ששומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן היינו דוקא כשגם המברך חייב בברכה אבל במקרה שהמברך לא חייב אין השומע יוצא עד שיענה אמן. הוא מבאר על פי זה את הסיפור בברכות נד ע"ב שרב יהודה חלה ונתרפא וכשבאו חכמים לבקרו ברכו "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא", והוא השיב להם שפטרוהו מלהודות, והגמרא מעמידה שענה אמן ולכן יצא. הרא"ש תמה מדוע צריך לענות אמן הרי שומע כמברך ומתרץ שהואיל והם לא היו חייבים אינו יוצא אלא אם עונה אמן. ומבואר בטור שברכתם לא הייתה לבטלה (למרות שביאר שמדובר שבירכו בשם ומלכות, אחרת לא היה רב יהודה יוצא) כיוון שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם.
לעומת זאת ברמב"ם (ברכות א, יא) מפורש שאינו יוצא אף אם עונה אמן, וזו לשונו: "כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה".
נמצא שלדעת כולם מדין שומע כעונה בלבד ללא עניית אמן לא יוצאים כאשר חברו אינו מחוייב, ואילו במקרה שעונה אמן נחלקו בכך הרמב"ם והטור. לדעת הטור שיוצא דין ערבות במקרה שעונה אמן אכן נצרך רק כדי שלא תהא ברכתו לבטלה ואילו לדעת הרמב"ם נצרך לעצם היכולת להוציא את חברו.
יש לשאול מדוע ללא דין ערבות לא ניתן להוציא מדין שומע כעונה, לדעת כולם במקרה שאינו עונה אמן, ולדעת הרמב"ם אף כשעונה.
על מנת לענות יש להקדים שדין שומע כעונה אינו מציאות ממשית, שהרי בפועל לא ענה, אלא זהו גדר הלכתי שמבחינה הלכתית מחשיבים אותו כאילו ענה בעצמו. לכן דין זה אינו שייך בכל דבר שאדם מוציא מפיו אלא רק במלים שיש להם תוכן הלכתי. כשאדם מברך ברכה שאינו מחוייב בה אין אלו אלא מלים בעלמא ועל כן לא שייך להוציא בכך אחרים 1 . לפי זה תובן היטב דעת הרמב"ם אולם דעת הטור תמוהה ממה-נפשך, אם לברכה של מי שאינו מחוייב אין שום משמעות הלכתית ואלו מלים בעלמא מדוע יוצא כאשר עונה אמן, ואם סבור הוא שהואיל וסוף סוף זהו נוסח ברכה אין אלו מלים בעלמא, מדוע לא יצא אפילו ללא עניית אמן.
והנה עצם החילוק בין העונה אמן לשומע בלי לענות אמן מופיע גם ברמב"ם כמדוייק בלשונו המובאת למעלה – השומע אמנם יוצא ידי חובה אך העונה אמן לא רק שיוצא ידי חובה אלא הוא ממש כמברך בעצמו. ואולי על פי זה יש ליישב את הטור, שסובר שכאשר אינו יוצא מתייחסים למלים כמלים בעלמא ובכל זאת בעונה אמן מועיל כי נחשב כאומר בעצמו, אך זהו דוחק, כי אם סוף סוף אלו מלים בעלמא מסתבר שגם לא נאמר לגביהם שהוא כאומרם בעצמו. אך נראה ליישב לאידך גיסא, שלדעתו אין אלו מלים בעלמא הואיל והן נוסח של ברכה ובפרט שנאמרות כעת כדי להוציא מישהו, ולכן כשחברו עונה אמן נחשב כאומר ברכה ויוצא, ובכל זאת כשאינו עונה אמן אינו יוצא, בגלל שאז אינו נחשב כאומר בעצמו אלא נחשב כאילו יצא בברכת חברו, וזה לא מועיל כאשר לא הייתה כאן ברכה שאומרה בעצמו לא יצא בה ידי חובה. כאן לא מספיק שיהיה תוכן של ברכה אלא צריך שתהא ברכה גמורה.

ערבות בנשים
בברכות כ ע"ב רבינא מסתפק אם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה או מדרבנן, ומבואר שהנפקא מינה היא אם הן יכולות להוציא אחרים ידי חובה לפי שהמחוייב מן התורה יכול להוציא את מי שמחוייב מן התורה ואילו המחוייב מדרבנן נחשב כאינו מחוייב לגבי הדאורייתא ואינו יכול להוציאו. עוד מתבאר שם שאף שקטן מחוייב רק מדרבנן ואינו יכול להוציא מכל מקום אם הגדול יאכל כזית ולא שיעור שביעה, שאז חיובו רק מדרבנן, יוכל הקטן להוציאו.
הרא"ש (סימן יג) מקשה שבדף מח ע"א מוכח שאף דרבנן מוציא דאורייתא. שם מסופר על רבי שמעון בן שטח שינאי המלך הזמינו כדי שיברך עבורו ועבור המלכה. רבי שמעון ביקש כוס נוספת של יין לשתות לפני הברכה כדי שיהא מחוייב בברכה ויוכל להוציא אותם, והגמרא מעירה שלהלכה לא די בכך אלא יש לאכול לפחות כזית דגן כדי להוציא אחרים.
משיב הרא"ש, שיש חילוק בין גברים לנשים. באיש, אף על פי שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים משום שכל ישראל ערבים זה בזה, ורק חכמים תיקנו בברכות הנהנין שלא יברך אם לא נהנה, אך לכך מספיק שיאכל כזית דגן ולא צריך שיעור שביעה. אולם דין זה נכון דווקא באיש שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות, אבל אשה אינה בכלל הערבות ולפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן.
בהבנת דברי הרא"ש נחלקו גדולי הראשונים. הדגול מרבבה (על מגן אברהם סימן רעא ס"ק ב) מסתפק במקרה המצוי שהבעל התפלל ערבית בליל שבת ואשתו לא, שאז חיובו בקידוש הוא רק מדרבנן ואילו חיובה הוא מהתורה, האם יוכל להוציא את אשתו ידי חובת הקידוש. ומבאר את הסתפקותו, שהרא"ש כתב שאין ערבות לנשים, ואם כן יש להסתפק אם אי הערבות היא לשני הצדדים או שמא דווקא הנשים אינן ערבות עבור הגברים אך הגברים שכן קיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל קיבלו גם עבור הנשים. על כל פנים הבנתו ברא"ש היא שלנשים עצמן אין כלל ערבות והן לא יכולות להוציא זו את זו וכל שכן שלא גברים בשום מצווה.
חולק על הבנה זו רבי עקיבא איגר בתשובה (סימן ו ד"ה וראיתי עוד) וכותב שאין שום חילוק בין איש לאשה בערבות שכן לא מצאנו בשום מקום שלגבי אשה לא נאמר הדין שגם אם יצאה יכולה להוציא. ומקשה מהסיפור בברכות מח ע"א, ששם רבי שמעון בן שטח הוציא גם את המלכה ידי חובה, ומשמע שאם היה אוכל כזית דגן גם חכמים היו מודים לו. ממקרה זה הוא מוכיח שוודאי אין לומר כפי שהסתפק הדגול מרבבה שמא גם גברים לא יכולים להוציא נשים.
רבי עקיבא איגר עצמו וכן האבני נזר (אורח חיים סימן תלט) מבארים את דברי הרא"ש, שרק מי שבר חיובא במצווה מסויימת יכול להוציא בה ידי חובה, ואז יכול אפילו במקרה מסויים שהוא אינו מחוייב כגון שלא אכל או שכבר בירך, ולכן על הצד שנשים אינן מחוייבות מן התורה בברכת המזון אין להן דין ערבות לגבי ברכת המזון. לפי זה ודאי שגברים יכולים להוציא נשים, משום שהם עצמם כן ברי חיוב בברכת המזון, ולכן לא קשה מרבי שמעון בן שטח. כמו כן לגבי קידוש גם בעל יכול להוציא אשה, וכן להפך, אף אם אחד מהם התפלל, משום ששניהם ברי חיוב.
הקהלות יעקב (עבודה זרה סימן ד סוף ס"ק ב) מעיר שלכאורה מוכח כדגול מרבבה מהגמרא הנזכרת בסוטה הדנה בערבות. שם אומר רבי שמעון שעל כל מצווה נכרתו ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. הרי שנמנו כאן רק מספר הגברים ללא הנשים. אולם הוא מוסיף שהעיר על כך בנו (הגר"ח קנייבסקי) שההוכחה תלויה במחלוקת רש"י ותוס' בנדה יג ע"ב. על המימרא שקשים גרים לישראל כספחת מביא רש"י (ד"ה כספחת) יש מפרשים שהטעם לכך הוא שאנו ערבים גם עליהם, ודוחה שלפי המספר המובא בדברי רבי שמעון במסכת סוטה מוכח שהגרים אינם כלולים בערבות. התוס' (ד"ה קשים) מיישבם שיתכן שלא מנאם משום שלא ידוע מספרם. לדברי התוס' יש לומר שגם לא ידוע מספר הנשים, שהרי אינו מוזכר בתורה, ולכן לא מנאם רבי שמעון אף שהם באמת כן כלולים בערבות.
המנחת אשר (דברים סימן נב ס"ק ב) רוצה לתלות מחלוקתם של רבי עקיבא איגר והדגול מרבבה בהבנת מהות הערבות – האם זוהי ערבות כללית על כל המצוות או שבכל מצווה ומצווה יש סעיף של חיוב ערבות. רבי עקיבא איגר הבין שזהו סעיף בכל מצווה ולכן הערבות תלויה בחיוב האדם במצווה זו, ואם נשים פטורות מברכת המזון אין להן ערבות בברכת המזון, אך הדגול מרבבה סבר שאי אפשר לומר כך כיוון שהבין שהערבות היא כוללת על כל המצוות ולכן או שהנשים בכלל ערבות לגמרי או שהן כלל לא, ואין לחלק בין מצווה למצווה.

המחוייב מדרבנן
כפי שראינו, ישנה סתירה בין הגמרא בדף כ ע"ב לדף מח ע"א, לגבי השאלה אם המחוייב רק מדרבנן יכול להוציא את המחוייב מהתורה. בדף כ ע"ב כתוב שאם נשים חייבות בברכת המזון רק מדרבנן הן לא יכולות להוציא אחרים וכן שקטן יכול להוציא רק את המחוייב מדרבנן לפי שגם חיובו רק מדרבנן, ואילו בדף מח ע"א כתוב שאילו אכל רבי שמעון כזית דגן לדעת כולם היה יכול להוציא את ינאי.
הרא"ש , כפי שראינו, מתרץ שרק מי שעקרונית מחוייב מהתורה יכול להוציא, אך מי שמחוייב יכול להוציא גם בברכות הנהנין אף אם לא אכל או אם כבר בירך, בגלל שיש דין ערבות, אלא שחכמים תיקנו שבברכות הנהנין לא יברך מי שלא נהנה, ולכן עליו לאכול כזית. וכאמור, נחלקו בשיטתו. לפי רבי עקיבא איגר צריך להיות בר חיובא באותה המצווה ואילו לפי הדגול מרבבה מספיק להיות בר חיובא באופן כללי במצוות, למעט חרש, שוטה וקטן, אך אין צורך שיהיה בר חיובא גם במצווה הפרטית שבה מוציא כעת.
רש"י (מח ע"א ד"ה עד) לומד מהסיפור שם שהמחוייב מדרבנן מוציא גם את המחוייב מהתורה, ולגבי דף כ ע"ב מתרץ ששונה דין קטן לפי שהוא עצמו אינו חייב אפילו מדרבנן, שכן חיוב החינוך הוא על אביו ולא עליו, ולכן הוא לא יכול להוציא את המחוייב מהתורה. התוס' שם (ד"ה עד) מקשים שאם כן כיצד קטן יכול להוציא גדול שאכל כזית ולא שבע, הרי אף שחיוב הגדול במקרה זה רק מדרבנן, הקטן אינו מחוייב אפילו מדרבנן. וכן הקשה מסברא, כיצד ניתן לומר שהמחוייב מדרבנן יוציא את המחוייב מהתורה, הרי מהתורה נחשב שאינו מחוייב כלל.
רואים שיש כאן מחלוקת עקרונית כיצד התורה התייחסה לדברי חז"ל. האם מראש כשקבעה גדריה היא התחשבה גם בתקנות העתידיות של חז"ל, או שהיא אמנם נתנה להם סמכות לתקן תקנות אך זוהי מערכת עצמאית ונפרדת של חוקים והלכות, ואילו הגדרים של דיני התורה מתייחסים תמיד רק למערכת המצוות של התורה. ובמנחת חינוך העיר על דיון עקרוני זה פעמים רבות, וביניהן במצווה של שחיטת הפסח (מצווה ה אות ה במהדורת מכון ירושלים) על דברי הרמב"ם שקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני חייב לעשות פסח שני, אך אם שחטו עליו פסח ראשון פטור, ודבר זה תמוה שהרי באותו זמן לא היה בר חיובא, ומבואר בראש השנה כח ע"א שאם אכל מצה כשהוא שוטה וחזר ונשתפה חייב לחזור ולאכול ולא יצא במה שאכל בשעה שלא היה מחוייב, ומשמע לכאורה ברמב"ם שהואיל והיה מחוייב מדרבנן נחשב בר חיובא ונפטר מדאורייתא 2 . וכן באיסור שלא להוציא מהפסח החוצה (מצווה טו אות י) דן במי שהפסח שלו נפסל מדרבנן, כגון שנותר אחר חצות, ואז הוציאו החוצה, האם דינו כמוציא פסח שכבר נפסל שאינו עובר או שהואיל ונפסל רק מדרבנן עובר.
לכאורה קשה על רש"י מדברי הגמרא לגבי נשים, שהרי הגמרא אמרה שאם נשים חייבות רק מדרבנן הן לא יכולות להוציא. וצריך עיון כיצד רש"י ישיב ומדוע התוס' לא הקשו מכך.
התוס' עצמם מתרצים כעין דברי הרא"ש, שיש לחלק בין קטן שאינו בר חיובא כלל ולכן למרות שמצוות החינוך מדרבנן מוטלת עליו הוא לא יכול להוציא, לעומת גדול שלא אכל כדי שביעה, שהוא בר חיובא ועקרונית היה יכול להוציא בגלל דין ערבות אף אם לא אכל, וכל הצורך בכזית דגן אינו אלא כדי שיוכל לומר "שאכלנו משלו". יש לדייק מדבריו שכשאין זימון אכן יוכל להוציא אף כשלא אכל כזית, שלא כדעת הרא"ש, וכן דייק ב ברכת ה' (לרב משה לוי, חלק ב פרק ד הערה 42).




^ 1.שוב ראיתי שכך מפורש בחזון איש או"ח תחילת סימן כט.
^ 2.בהערה שם ציין המהדיר למלא הרועים שדן בזה באריכות (ערך איסור דרבנן), וכן החתן סופר (שער המקנה והקנין כלל כז) והשדי חמד בספרו אור לי (סימן לא).



עוד בנושא ברכות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il