ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בסוגיא זו נשתדל לגעת בקצרה על אחד היסודות המרכזיים בתורת הקניינים והוא הדעת. נפתח בדברי הגמרא (מז, ב):
אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני! אלא כדתניא: יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה! ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים! אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה.
עניינה של מכירה היא העברת הבעלות מהאחד לשני. אך מהי מהותה של עצם המושג בעלות? ונראה שהמהות של מושג הבעלות הוא השליטה החוקית ורצונית ברכוש. בהנטל אחד מאלו אזי הבעלות חסרה:
א. שליטה – לדוגמא, אם החפץ אינו בשליטת האדם אזי לא יכול להקדישו (קידושין נב, א).
ב. חוקית - כנ"ל אך הפוך, הגזלן לא יכול להקדיש (קידושין נב, א). 1
ג. רצונית - מי שאינו רוצה ברכושו אזי הוא הפקר (מעשה ההפקר הוא הגילוי הודאי ל'עולם' שרצונו הופקע מהחפץ, אך העיקר הפועל הוא הרצון).
סעיפים א וב מתבארים במקומות אחרים, אך בסוגייתנו נפתח פתחים לדגש העיקרי והוא מרכיב הדעת בבעלות או ליתר דיוק בקניין. הסיבה לאזכור הבעלות היא משום שאחד מסעיפי השליטה בחפץ הוא היכולת לבחור האם להוציאו מרשותי או לא.
הוצאת חפץ מבעלים נגד רצונו
אם נקרא רק את המילים הראשונות בסוגיא 'תליוהו וזבינן זביניה זביני'. אזי עולה שלקיחת חפץ בכח שלא ברצון בעליו, אינו מעשה אסור, ובתנאי שתינתן התמורה הראויה. שאם לא כן, אינה מכירה אלא מעשה גניבה. אך מהגמרא בב"ק עולה חילוק נוסף:
א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי: מה בין גזלן לחמסן? א"ל: חמסן יהיב דמי, גזלן לא יהיב דמי. א"ל: אי יהיב דמי, חמסן קרית ליה? והאמר רב הונא: תלוה וזבין זביניה זביני! לא קשיא: הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמר רוצה אני.
כלומר מעבר למעשה הקניין של נתינת המעות והגבהה, לצורך הענין, מחדשת הגמ' שיש לוודא שהבעלים הנוכחי מעוניין בפעולה זו.
כיון שכך נוכל להבין דברי הרשב"ם על תחילת סוגייתנו – תליוהו וזבין – מה המקרה? הרשב"ם מבאר כך (ד"ה תליוהו):
מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני.
באופן פשוט המילים 'מי שתלו אותו או עשו לו יסורין' מבארות את המילה 'תליוהו'. והמשך דבריו 'עד שמכר וקיבל הדמים' מסבירות את המילה 'וזבין'. אך מהיכן הביא הרשב"ם את המילים 'ואומר רוצה אני'?
אלא לפי דברי הגמ' בב"ק שראינו הדברים מוכרחים, דאל"ה הרי הוא חמסן גמור, ולא מהני ליה מעשיו. אך א"כ קשה מרשב"ם עצמו שכתב (ד"ה דכל דמזבין) שיש הו"א בגמ' שיועיל מכר אע"ג דלא גמר ומקני. וכיצד ניתן להעלות זאת על הדעת, וכפי שמקשה הקו"ש (אות ר):
כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירשב"ם, ואפ"ה זביניה זביני, אף על גב דלא גמר ומקני וה"נ וכו', ותימה לומר כן דלא בעינן כלל גמר ומקני, והרי אסמכתא לא קניא משום דלא גמר ומקני, ומ"ד אסמכתא קניא, הוא משום דס"ל דגם באסמכתא גמר ומקני.
האם באונס צריך גמירות דעת
אמנם למסקנת הסוגיא מודה הרשב"ם שצריך גמר ומקני. אך מהו הביאור בהוא אמינא? מבאר ר' נחום (אות רסב) שגמר ומקני בעניינו אינו רצון גמור להקנות כעת, שאחרת באמת אין קנין. אלא שגמר ומקני ברשב"ם היינו מסיח דעתו לגמרי ולא מתכוון לנסות להשיג חזרה את רכושו לכשיתאפשר. ואילו לא גמר ומקני היינו על אף שמבין שכרגע עובר לזולתו, מקווה להחזיר אליו את החפץ הנמכר.
באופן זה יש הגיון בהו"א, שאע"פ שיש בדעתו עוד לנסות להשיב את רכושו אליו, בשלב זה יש מספיק רצון בכדי להחיל את הקניין. ולמסקנת הגמ', שאגב אונסיה גמר ומקני, נסביר שהגמ' חזרה בה מההו"א שבמכירה לא צריך גמירות דעת, אלא שבאונסא דנפשיה יש התרצות ונחשב לגמר ומקני. אך באונסא דאחריני אין גמר ומקני ולכן לא יועיל.
לעניין זה יש להוסיף את דברי הר"י מיגאש, הסובר שאף למסקנה, באונס דנפשיה אין צריך לגמירות דעת. אלא הבעיה באונסא דאחריני היא עצם העובדה שיש אונס, ולכן המכר לא מתקיים. אך באונס דנפשיה, אע"פ שלא גמר ומקני, לא חשיב אונס ולכן המכר חל. ונראה שכוונתו משום שהוא קיבל כסף ומעצמו מכר, אזי דברים שבלב אינם דברים – ולכן לא אכפת לן במאי דאמר לא רציתי למכור.
אמירת רוצה אני
בנוגע למה שהוסיף הרשב"ם על הגמרא וכתב שאמר המוכר 'רוצה אני' יש להביא את דברי הרמב"ם שכתב (מכירה י, א):
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה וכו'.
כלומר, הרמב"ם לא כתבו ואף השו"ע שהעתיקו (רה, א). והסביר ב"י (רה, א) שיתכן וקבלת הדמים עומדת במקום אמירת רוצה אני, שהרי הגמ' בב"ב לא כתבה שאמר כן (וראה עוד בעניין זה ברמב"ם גזילה א, ט ובמ"מ שם). ומכח סתימה זו כותב הפרישה שאף אם נראה לנו שהמכירה היתה שלא ברצון המוכר, כל עוד קיבל דמים הרי הקניין חל. ומוסיף שזה בניגוד לשיטת הרא"ש והטור, שסוברים שדווקא באם יודעים שהיה אונס ממש אזי המכירה חלה, אך אם לא היה אונס ממש ונראה שהיה העסק שלא ברצון הבעלים, אזי המכירה בטלה.
הנתיבות (ביאורים, סימן רה ס"ק א) מביא את הפרישה ומקשה קושיות רבות ומסקנתו היא:
לכן נלפענ"ד להכריע, דאם אנסו באונס הגוף או באונס ממון כדי למכור, ובהאי הנאה שנפטר מהאונס במכירה זו אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה, וכיון דאמרי חז"ל דאומדנא דמוכח הוא דגמר ומקני שוב א"צ לאמירתו, דהא אנן סהדי דגמר ומקני, דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הויין דברים שבלב ג"כ דברים כמ"ש הרשב"א בקידושין דף נ' [ע"א], ואפילו להתיר אשת איש מתירין מכח אומדנא זו דאגב אונסא גמר ומגרש, ושפיר כתב הב"י דהא דקאמר בש"ס הא דאמר רוצה אני הוא לאו דוקא, דבתלוהו וזבין הוי מן הסתם כאילו אמר רוצה אני, משא"כ בחמסן שלא אנסו בשום אונס רק שחטף החפץ ונתן דמיו, שלא נפטר משום אונס במכירה זו, ולא שייך לומר אגב אונסיה גמר ומקני דהא לא נפטר משום אונס וליכא אומדנא שנתרצה, צריך שיאמר רוצה אני בפירוש. וכשאומר רוצה אני ודאי דעדיף מתלוהו וזבין, דבשעת מכירה אינו עושה שוב שום איסור, כיון דהמוכר מעצמו נתרצה בלא שום אונס אח"כ, דהא לא היה לו שום אונס לומר רוצה אני ובודאי ברצון גמור זבין.
קיצור דבריו, כאשר יש אונס של ממש, גופני או ממוני, בנוסף לתשלום הרי הוא מתרצה, אך במקום בו אין אונס אלא רק הכרח למכירה אין התרצות לקניין.
תליוהו ויהיב
שאלה נוספת שיש בהבנת גמירות הדעת היא - מדוע דווקא בתליוהו וזבין אנו מניחים שגמר בדעתו להקנות ואכן מועיל הקניין, אך בתליוהו ויהיב אינו מועיל? גם כאן לכאורה ניתן לומר אגב אונסי גמר ויהיב?
ואולי אפשר לומר שבזבין, הוא סוף סוף מקבל תמורה אזי בין התמורה לבין הפסקת הסבל הוא מסכים למכירה, אך ביהיב בו אינו מקבל מאומה בתמורה, אזי הוא 'מסכים' להפסיק לסבול, ומקווה להשיב את רכושו בחזרה כשיוכל.
להערות - [email protected]
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה מברכים על ברקים ורעמים?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך עושים קידוש?
מה מברכים על פיצה?
האם מותר לפנות למקובלים?
אנחנו קודש למענך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
