^ 1.ויש להוסיף כאן שהרי הגוף ה"פוסק" לתנועה הקונסרבטיבית (The Committee on Jewish Law and Standards of the Conservative Movement in North America) הוציא לפני עשרות שנים (הרבה לפני הגיור אשר בו אנחנו דנים) מה שקראו לו "פסק הלכה" אשר הכריע ברוב דעות שעדיף לנסוע בשבת לבית הכנסת מאשר להישאר בבית. ועל כן, למר ג' היו סיבות לטעות ולחשוב שהוא עושה מה שנכון לעשות.
^ 2.שהרי נראה ששייכים כאן דברי הרמב"ם לגבי פסול לעדות (הלכות עדות יד,א):
כל הנפסל בעבירה... במה דברים אמורים כשעבר על דברים שפשט בישראל שהן עבירה, כגון שנשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בו. אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג, צריכין להזהירו ואח"כ יפסל. כיצד? ראוהו קושר או מתיר בשבת, צריכין להודיעו שזה חילול שבת, מפני שרוב העם אינן יודעין זה...
וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ לד,כד). וכן שם בשולחן ערוך סעיף ד, ע"פ הגמרא בסנהדרין כו ע"ב:
קוברי המת ביום טוב ראשון, כשרים. אפילו נידו אותם ושנו בדבר, כשרים, מפני שהם סוברים שמצוה הם עושים ושלא נידו אותם אלא לכפרה.
ומוסיף שם הרמ"א (ע"פ תשובת הריב"ש סימן שי"א):
וה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות.
ונראה שבנידון דידן יש לומר שהנסיעה לבית הכנסת בשבת היתה "דבר שקרוב העושה להיות שוגג", ו"שהם סוברים שמצוה הם עושים... נוכל לומר שעברו מכח טעות".
ואמנם במשנה למלך (הל' מלוה ולוה ד,ו ד"ה הנה נא) כותב,
... התוס' עצמם כתבו בפרק זה בורר (כה ע"ב ד"ה מעיקרא סבור)... וליפסל מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד, וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי... אבל הם טועים דלא תחמוד הוי אפילו בדיהיב דמי ע"כ. משמע דכוונתם הוא דאע"פ שטועים, היה ראוי לפסול אותם מדרבנן... ואילו הכא הכשירו העדים משום דטועים הם אפילו מדרבנן? וי"ל דשאני היכא שהם יודעים שיש איסור באותו מעשה, כגון חמידה, אלא שהם מחלקים מדעתם דהיינו דוקא בדלא יהיב דמי, אז הוא דפסילי מיהא מדרבנן. אבל היכא שהם טועים, דמעולם לא נאסר להם איסור זה, אז אפילו מדרבנן כשרים... וההיא דכתב רבינו בפי"ב מהלכות עדות ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו... ומשמע מדברי האחרונים שאם לא הודיעוהו שהוא כשר, התם נמי טועה בעיקר הדין שסובר שאין הקשר או ההיתר מלאכה ודמי לעדי רבית. אבל אם היה יודע שהקשר או ההיתר אסור אלא שהיה טועה שאין מין קשר זה או היתר זה אסור, אז היה פסול מיהא מדרבנן...
לפי זה, לכאורה היה לנו להסיק שבנידון דידן, שבו המגייר השלישי ידע שיש איסור נסיעה בשבת, אלא שטעה לחשוב שבנסיבות אלה הדבר הותר, לכאורה היה לנו לפוסלו מדרבנן.
אלא שהמשנה למלך שם ממשיך:
... אך קשה מעובדא דהנהו קבוראי דקבור נפשא ביום טוב ואכשרינהו רב הונא משום דסברי מצוה קא עבדי (סנהדרין כו ע"ב), ולפי מה שכתבנו היה לו לפסול אותם מדרבנן שהרי יודעים היו שחפירה אסורה ביום טוב אלא שטעו דלגבי מת ליכא איסור... ואפשר לומר דשאני התם שטועים שעושים מצוה בדבר, שאז אין ראוי לפסול אותם אפילו מדרבנן מאחר שכוונתם לש"ש אבל היכא שהטעות הוא רשות אז יש חילוק בין הטעות וכדכתיבנא...
הרי זהו בדיוק המצב אצלנו, ש"טועים שעושים מצוה בדבר", שהרי ה"פוסקים" שלהם לימדום שעדיף לנסוע בשבת לבית הכנסת מאשר להישאר בבית.
וממשיך המשנה למלך שם:
עוד נראה לחלק ולומר דכל היכא דליכא חמוד ממון אז תלינן שטעה וכשר הוא אפילו מדרבנן לפי שרחוק הוא שיעשה איסור בלתי תכלית, אבל היכא דאיכא חמוד ממון אף דאיכא למימר שטעה, דיינו לומר דמהני ה"ט שלא לפוסלו מה"ת אבל מדרבנן מיהא פסול משום דאיכא למימר דמחמת חמוד ממון עבר על מ"ש בתורה במזיד...
גם לפי תירוץ זה הרי שיש להכשיר בנידון דידן; שהרי המגייר השלישי לא נסע לבית הכנסת בשבת בגלל "חימוד ממון", אלא בחושבו שעדיף לעשות כך כדי להתפלל שם.
ויש להוסיף שהשולחן ערוך הרב סתם (חושן משפט הל' עדות ושטרות סעיף ז):
אבל אם יש לתלות שעשה בשגגה או בטעות שלא ידע האיסור לא נפסל כלל לעדות אפילו מדברי סופרים.
ועל כן, אם עצם ההשתייכות לתנועה הקונסרבטיבית (אם הוא עדיין שומר מצוות למיטב הבנתו) אינה פוסלת אדם לעדות, נראה שאפשר להכשיר בדיעבד ובשעת הדחק אפילו אדם שנסע לבית הכנסת בשבת, אם חוץ מזה הוא כן שמר שבת, והוא נסע לבית הכנסת רק מפני שטעה לחשוב שבזה באמת עושה מצוה. ולא גרע זה מבית דין של "לפני הדיוטות" (כלשון הרמב"ם בהל' איסו"ב יג,טו).
^ 3.אמנם ייתכן ויש קצת פתח להקל על פי מה שאמרנו לפני כן לגבי מי שסובר שעבירה מסוימת היא היתר. הרי נראה שמר ד' אינו שונא את ההלכה, אלא שהחינוך שקיבל לא היה להתחייבות להלכה. ועל כן אולי דינו יהיה כתינוק שנשבה (למרות שבהחלט מכיר יהודים שכן שומרים תורה ומצוות). והרי היו שהכשירו את בני הקראים לעדות, הואיל והיו בגדר "תינוקות שנשבו" (עיינו יביע אומר ח"ח אהע"ז סימן יב אותיות א-ב). וכן כתב הרב אהרן סולובייצ'יק (במאמרו על קידושין שנערכו על ידי רב קונסרבטיבי, הפרדס שנה סא חוברת ב עמ' 8-19, ומשם בתחומין כ עמ' 310-297), שאפילו צדוקים שגודלו לכפירה כשרים לעדות, מטעם שהם שוגגים כתינוקות שנשבו לבין הגויים. ועו"ע בדיוני הגרי"א הרצוג ב"תחוקה לישראל על פי התורה" ח"ג עמ' 231-233, והשרידי אש ח"ג סימן יט.
אלא שנראה שרוב רובם של האחרונים פסלו כהאי גוונא לעדות, גם כשתצא מזה נפקא מינה לקולא (כמובא ביביע אומר שם), וביניהם האגרות משה (אהע"ז ח"א סימן פב ענף יא, ואהע"ז ח"ד סימן לב ענף ז).
יש להציע שאולי יש סניף להכשיר מדברי הסמ"ע (חו"מ לד, נז), שאין אדם נפסל לעדות בגלל עבירה, אלא אם ידע שעבירה זו תפסול אותו. ובנידון דידן אדרבא הרי שהרבנים בקהילה שלו (הקונסרבטיבית) דוקא כן בחרו בו כ"דיין" השלישי שלהם ובודאי לא חשב שייפסל לעדות בגלל התנהגותו. עיינו בדיונו של הרב הרצוג הנ"ל בזה בעמ' 233-234.
^ 4.שהרי הרב ב' אמר שהסיכוי שהוא היה הדיין השלישי הוא קטן, הואיל ובאותה התקופה השתמשו בו רק כאשר מר ג' לא היה זמין. ויש לדון האם להחשיב את זה כרוב שהולכים אחריו בדיני איסור והיתר. שהרי ברוב הגיורים שערך הרב ב' באותה התקופה, המגייר השלישי היה מר ג', אשר כבר בררנו שלענ"ד היה כשר בדיעבד. עיינו בהערה הבאה.
^ 5.רוב התלוי בהחלטת בני אדם
בהקשר זה יש להביא את דברי הריטב"א בקידושין דף נ ע"ב. לפי גירסת הר"ח בסוגיא שם רב פפא פוסק שגם במקום שרוב האנשים שולחים סבלונות לאשה לפני שמקדשים אותה, מ"מ אם יודעים שאדם מסויים שלח סבלונות לאשה הרי שצריכים לחוש שמא הוא מן המיעוט אשר מקדשים מקודם ועל כן האשה זקוקה לגט ממנו. הריטב"א שם מקשה על גירסה זו:
ואי קשיא לך והא קיימא לן כרבנן דלא חיישינן למיעוטא אפילו לחומרא?
הריטב"א עונה (בתירוצו הראשון):
איכא למימר דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון, כגון ההיא דקטן וקטנה שחולצין ומייבמין ולא חיישינן לסריס ואיילונית דהוו מיעוטא, וכההיא דאמרינן דרוב נשים מעוברות יולדות ומיעוט מפילות. אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המיעוט, ודאי חוששין למיעוט לחומרא; שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת, פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט.
לכאורה גם בנידון דידן, אשר יכלו להחליט מראש שרוצים דוקא את מר ד' כמגייר השלישי, יש ליישם את דברי הריטב"א ש"ודאי חוששין למיעוט לחומרא; שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט".
וכן ברשב"א שם כותב:
פי' אף על פי דבעלמא לא חיישינן למיעוטא אלא הולכין אמר הרוב, בין להקל בין להחמיר, התם הוא ברובא דמחייב כגון רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות. אבל רוב התלוי במנהג וכל אחד נוהג כמנהג שלבו חפץ, אנו אומרים שמא זה נהג כמנהג המיעוט.
וכן הר"ן שם על הרי"ף כתב:
... והיינו טעמא דנהי דבעלמא לא חיישינן למיעוטא, הכא חיישינן, לפי שאין רוב זה קבוע ומחוייב דומיא דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב קבוע מצד טבע העולם. אבל רוב זה שאינו אלא מצד המנהג, והמנהג עשוי להשתנות, אין זה רוב חשוב שלא לחוש למיעוטו.
אלא שהריטב"א ממשיך בתירוץ נוסף לקושייתו, ופותחו כך: "אי נמי והוא הנכון..." אולי יש להבין מכך שנטייתו היא שגם רוב "התלוי בדעת" ייחשב כרוב טוב. אמנם ברשב"א ובר"ן שם אין תירוץ נוסף.
בנוסף יש להביא כאן את הערתו של האבני מילואים (מה,ב) שהרמב"ן במלחמות השם שם (כא ע"ב באלפס סוד"ה ומה שכתב עוד; ומעין כך בחידושיו שם) כותב:
... שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר"מ וחכמים, דהתם רוב חיוב וטבע הוא וא"א אלא כן. אבל כאן אינו אלא מנהג ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המיעוט. לפיכך במקום איסור אשת איש החמירו לחוש.
וכותב בזה האבנ"מ:
ומדבריו נראה דאפי' רוב דתליא ברצון ולא בחיוב וטבע, נמי רובא הוי, אלא כיון דלא עדיפא כרובא דעלמא דהוי בחיוב וטבע, מש"ה החמירו באשת איש.
אם כך, הרי שאצלנו שלא מדובר באיסור אשת איש, לפי הבנת האבנ"מ לכאורה הרמב"ן כן יחשיב את המצב כזה של רוב המכריע להקל.
הבית מאיר (אהע"ז סימן מה ד"ה וכל חששא) טוען לגבי הר"ן (ולכאורה ה"ה לגבי הרשב"א והריטב"א):
...אלא ודאי כדאיתא בהמלחמות שמסיים בתר לשון הר"ן ממש 'הלכך במקום איסור אשת איש החמירו לחוש', הרי דאף לטעם הר"ן אינו אלא חומרא בעלמא לכתחילה.
ובשו"ת חקרי לב (יו"ד ח"א סימן ק"א) כותב על זה:
...ולדידי ל"ק שהרי פשוט בכל דברי הפוסקים דעיקר חשש סבלונות הוא מדרבנן ואינו ספק תורה... וא"כ גם לדעת הר"ן י"ל דאה"נ דהוי רוב מה"ת, ומ"ש דאינו רוב, היינו דרבנן חשו למיעוט זה כיון שאין הרוב זה קבוע ומחוייב.
[ויש לעיין בזה עוד בדברי השאגת אריה (הוספה סימן א ד"ה אבל הרשב"א והריטב"א פי' שם, הלקוחה משו"ת בית אפרים אהע"ז סימן מב).]
ועו"ע בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן מ"א קרוב להתחלתה, ד"ה וכעין זה), שכותב:
... וכעין זה וזכר לדבר מצינו שכתבו הראשונים בקידושין סוגי' דסבלונות, דלא אזלינן בתר רובא דתליא במנהג. והקשה הבית מאיר ואבני מלואים סי' מ"ה מב"ב ר"פ המוכר דפליגי אי אזלינן בתר רוב דלרדיא, חזינן דאזלי' בתר רוב המנהג. ולדידי לק"מ. דוקא בתר רובא דתליא במנהגא בלי טעם לא אזלינן, כמו רוב מסבלי והדר מקדשי, דליכא טעם רק שנהגו כך. אבל ברובא לרדיא, טעם הגון להם, דבהמה לרדיא עומדת, שרוחה מרובה משחיטה. בתר רוב כזה בוודאי אזלינן...
גם אצלנו יש לדון שמא נחשב ש"טעם הגון להם" להשתמש דוקא במר ג', הואיל ולדברי הרב ב' (הובא למעלה בהערה 6), הוא היה "ה'בעל הבית' הכי מלומד" בבית הכנסת. ולפ"ז יש להחשיב רוב זה כרוב טוב אשר הולכים אחריו. [ועיינו בדברי הגרשז"א בביאורים והערות לשב שמעתתא ש"ד פ"ו אות כד ד"ה ואפשר.]

רוב התלוי במעשה
בנוסף, יש להביא כאן גם את הסוגיה בבכורות ריש פרק שלישי. בקטע במלחמות השם שם בקידושין שהוא קצת לפני מה שצטטנו לעיל, כותב הרמב"ן (ד"ה אמר הכותב אלו דברי הראב"ד ז"ל):
... ועוד דהאי רובא דאמרינן דלמא קדיש, רובא גריעא הוא, דהא תלי במעשה; ולא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה, כדמסיק רבינא בפרק הלוקח בהמה בבכורות.
כוונת הרמב"ן שם היא להא דתנן במשנה בכורות יט ע"ב:
הלוקח בהמה מן העובד כוכבים, ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה, רבי ישמעאל אומר: עז בת שנתה, ודאי לכהן; מכאן ואילך ספק. רחל בת שתים, ודאי לכהן; מכאן ואילך ספק. פרה וחמור בנות שלש, ודאי לכהן; מכאן ואילך ספק.
הגמרא שם מקשה:
מיכן ואילך אמאי ספק? הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו!?
ומתרץ שם רבינא (כ ע"א):
... כי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דלא תלי במעשה; אבל רובא דתלי במעשה, לא.
מפרש שם רש"י:
כגון עיבור הבהמה דתלי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר, הילכך ספק.
הרמב"ן (הלכות בכורות ריש פרק ג) פוסק כר' ישמעאל, ומביא רק את תירוצו זה של רבינא. בזה אין הרמב"ן מגביל את הדין לאיסור אשת איש.
גם במלחמות השם שם, כשמתייחס לרוב התלוי במעשה, אינו מגביל את דבריו לאיסור אשת איש. נראה שלדעת הרמב"ן רוב התלוי במנהג הוא יותר טוב מאשר רוב התלוי במעשה.
אלא שהרי הרמב"ן בהל' בכורות שם התבטא:
... אבל ברובא דתלי ביה מעשה לא אזלי בתר רובא, דמעוטא דלא תלי ביה מעשה עדיף מרובא דתלי ביה מעשה.
היינו שרק כאשר המיעוט הוא יותר טוב, מפני שהוא אינו תלוי במעשה, אין הרוב הפחות טוב, שתלוי במעשה, מכריע. אבל לכאורה מדוייק שאם גם הרוב וגם המיעוט תלויים במעשה, כן נלך אחרי הרוב. וכן כותב הרמב"ן במפורש בחידושיו לחולין יא ע"ב:
דכי [לא] אזלינן בתר רובא דתלי במעשה, ה"מ כשמיעוטו לא תלי במעשה כי התם [בבכורות יט ע"ב], משום דמילתא דאתיא ממילא שכיח; אבל היכא דמיעוטא נמי תליא במעשה כי הכא, שוין הם ועל כרחך הרוב מצוי והולכין אחריו, כמו שהולכין אחר רוב שאין רובו ומיעוטו תלויין במעשה.
וכן כותבים הרשב"א בחולין דף יב ע"א, והר"ן שם על הרי"ף (ג ע"א באלפס ד"ה גרסי' בגמ'). והרי גם בנידון דידן, גם רוב המקרים שבהם השתמשו במר ג' לדיין השלישי, וגם מיעוט המקרים שבהם השתמשו במר ד', שניהם תלויים במעשה, ועל כן יש ללכת אחרי הרוב.