על עורב, על יונה ועל מה שביניהם | הרב יהודה רוט | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש בראשית
נח

קטגוריה משנית

1146

23 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

יש לשאול, מדוע דווקא לאחר המבול הותר לבני אדם לאכול חיות, דבר שנאסר לאדם הראשון?
עוד צריך להבין את מהות אות הקשת. מדוע דוקא הקשת נבחרה לסמל את העובדה שלא יהיה עוד מבול על הארץ?
גם יש לעיין מה כל כך רע להסתכל בקשת, עד שאמרו חז"ל (קידושין מ' ע"א): "כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. מה היא? רבה אומר זה המסתכל בקשת".
עוד ברצוננו להבין את עניין שליחות העורב והיונה, בשתי נקודות: ראשית, מהו ענין השילוח בכלל, והרי לכאורה זו סקרנות גרידא, שכן גם לאחר שיתבשר נח שישנו מקום מרוחק שאין בו עוד מים, מכל מקום את האזור הקרוב לתיבה הוא רואה, ואין לו אפשרות לצאת ולהוציא את החיות עד שגם המקום הקרוב ייבש. ועוד, גם לאחר שנודע לנח שקלו המים, עדין הוא ממתין להתייבשות האדמה לגמרי. ולא עוד, אלא שמשמע בפשט הפסוקים שגם לאחר שיבשה הארץ לגמרי נח מחכה לציווי אלוקי לצאת מן התיבה ולא עושה זאת בעצמו. ואם זו סתם סקרנות, בודאי שהפסוקים לא יקדישו לכך נתח חשוב מפסוקי הפרשה.
שנית, יש לעמוד על ענין שילוח העורב, שלמעשה איננו מעוניין להשתלח. העורב לא יוצא לשליחות, אלא נשאר בסביבות התיבה, כמו שלמדו חז"ל מדיוק המילים "ויצא יצוא ושוב". בגמרא (סנהדרין ק"ח ע"ב) הסבירו את טענתו של העורב, שבגינה אין הוא מעונין לצאת לשליחותו:
"וישלח את העורב – אמר ריש לקיש תשובה ניצחת השיבו עורב לנח אמר לו רבך שונאני ואתה שנאתני רבך שונאני מן הטהורין שבעה מן הטמאים שנים ואתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים אם פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא עולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך".
וצריך להבין את עומק דבריהם הנאמרים במשל ומליצה.
בנוסף, ישנו דקדוק מפליא בפשט הענין, שרק בשליחות היונה כתוב שנשלחת כדי לראות הקלו המים, ואילו בשליחות העורב כתוב סתם: "וישלח את העורב". מדוע לא כתוב שהעורב נשלח כדי לראות אם קלו המים, כפשט הדברים?
לפי הסבר חז"ל (במדרש לקח טוב, ורמוז בבראשית רבה), נח מחכה שבעה ימים בין שליחות העורב, שלא הצליחה, לשליחות היונה. דבר זה נלמד מכך שבפסוק י' כתוב "ויחל עוד", ומשמע שיש כאן תוספת וחזרה על זמן ההמתנה הדומה, שהמתין כבר לפני כן. מכאן שגם לפני השליחות הראשונה המתין שבעת ימים. ונשאלת השאלה מדוע המתין ימים אלה? והלא העורב לא ביצע את השליחות, ואם כן היינו מצפים שמיד ישלח את היונה.
דבר נוסף שצריך להבין בקשר ליונה הוא שהיונה חוזרת עם עלה זית; וחז"ל דרשו (עירובין י"ח ע"ב): "אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם". ולא מובן מה ראתה ללמד אותנו מוסר חשוב זה דווקא בשעה הזו?
אנחנו רוצים גם לעמוד על עניין חטא דור הפלגה, שאיננו ברור בפשט הכתובים.

***

כי השחית כל בשר את דרכו
יש להקדים, שלאחר חטא אדם הראשון נוצר בעולם מצב מסובך. המצב הזה מוכר לכולנו מחיי היום-יום, והוא המשיכה של החומר לתאוות. לפני החטא זה לא היה, ועמדנו על כך בדברינו לפרשת בראשית. במצב כזה של יצר הרע ומשיכה לחומר, ישנה סכנה כפולה. ראשית, האדם עלול לחטוא ולקלקל לעצמו את מעמדו הרוחני. ושנית, והוא המשך לדבר הראשון – בני האדם ככלל עלולים להוריד את כללות העולם ממדרגתו הרוחנית. בעלי החיים לא מסוגלים לכך, כיוון שאין להם את הכוח הרוחני המתאים. אך בני האדם קיבלו כוח רוחני לתקן את העולם ברוחניות, וזה לעומת זה ברא ה' גם יכולת לקלקל באותו הכוח, כשחוטאים.
אדם הראשון היה בעל כוח רוחני גדול ביותר, בהיותו יציר כפיו של ה'. קלקולו היה משמעותי ביותר, והפיל את העולם כולו למדרגה נמוכה בהרבה ממה שהיה קודם חטאו. גם לאחר אדם הראשון, האנשים שהיו אז היו בעלי כוחות רוחניים גדולים ביותר ביחס אלינו. בחטאם, באמצעות הכוחות הרוחניים החזקים הללו, גרמו חורבנות גדולים: פעם אחת בדור אנוש, כשעלה האוקיינוס והציף שליש מן העולם, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני יתרו, רפ"ו), ומביאם רש"י. ובפעם השניה, כשהתמלאה הסאה והעולם כולו נגזר לכליה, בדור המבול בו אנו עסוקים.
הכוחות הרוחניים הגדולים האלה היו צריכים להופיע בדרך של תיקון והטבה לעולם, וחלף זאת הופיעו בדרך של חורבן. אם השפע הרוחני לא הולך לנתיב אליו הוא מיועד, אלא מבוזבז באפיקים לא נכונים, הוא גורם כליה.
הכוח הרוחני בא לידי ביטוי גשמי בגוף האדם בעיקר בשכבת זרעו. זוהי היצירה המשמעותית ביותר שאדם יוצר מתוכו: ביכולתו ליצור חיים בעולם. "איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם" (שבת ל"ב ע"ב). כאשר שכבת הזרע מגיעה מאיש לאשתו נוצר תיקון גדול, ונולדים חיים. וכאשר הכוח הזה מתבזבז והולך למקום לא נכון, נוצרים ממזרים, או סתם שכבת זרע לבטלה. מבחינה רוחנית שכבת זרע לבטלה הוא החטא הגדול ביותר, על אף שעונשו המעשי לא קצוב. והטעם הוא שיש כאן טעות יסודית בכוח הרוחני של האדם, שמגיע למקום לא טוב.
אדם בעל כוח רוחני גדול ומשמעותי מטבע הדברים משפיע על יותר אנשים מאשר אחר שאין לו כוחות גדולים. המעגל של המושפעים מאדם גדול מתרחב כפי יכולת ההשפעה שלו. אצל בעל כוח גדול ישנו רצון להשפיע ולתת מכוחו. אלא שאם הוא חי בסביבה מתוקנת, עם כללים מתוקנים ונכונים, עליו בעל כורחו להגביל את כוחותיו. משל לתלמיד מצטיין היושב בכתה, ויודע את התשובות לכל השאלות של המורה. על אף שיש לו כוח גדול, בסביבה מתוקנת הוא צריך לדעת גם לשתוק. אם ידבר כל הזמן – המורה יוציא אותו מן הכיתה. ואם כל הכיתה יהיו תלמידים מצטיינים כאלה, בעלי כוחות גדולים שאינם מרוסנים, הכיתה תיהפך לתוהו ובוהו.
מה שנכון בכיתה, שם הסכנה היא קטנה יחסית, עלול להוות סכנה משמעותית לקיום העולם כאשר מדובר בכוחות רוחניים גדולים, ובחוסר ריסון המוגדר כחטא, וגורם רוע בעולם. המצב המתואר אצל דור המבול: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ", הוא כזה. החיות עושות כן בעקבות בני האדם (כפי שהסבירו חז"ל), ובני האדם עושים כך מתוך דחף להשפיע. כל אחד רוצה להוציא את כוחותיו לפועל, ולא מסכים להיות חלק מחברה עם כללים. אף אחד לא מונע עצמו כדי לתת גם לשני יכולת להתבטא. אין פעילות משותפת של תיקון בעזרת סך כל הכוחות. ולמה שתהיה? כל אחד מרגיש שהוא מספיק כדי להשפיע לבדו על כולם.
המהלך הזה הוא נגד רצון ה', שציווה את אדם הראשון ואת זרעו אחריו באיסורי עריות. גם הגויים, מראשית יצירת בני האדם בארץ, מצווים בדבר הבסיסי הזה של הכוונת הכוח הרוחני לאפיקים הנכונים. ה' רצה מראש שכל אחד יתרום את חלקו לתיקון העולם בצורה מסודרת והרמונית, ודור המבול בזו למגמה הזו.
אותה הבעיה הרוחנית באה לידי ביטוי בצד נוסף, באיסור גזל. "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם", ועל זה נחתם גזר דינם. מי שלא מכיר בגבולות, ומשים עצמו כשליט על כל העולם, איננו מוגבל מליטול ממון שאינו שלו. אם אין תיקון חברתי שהאדם מודה בו וכפוף לו, הרי שהוא אינו מנוע מלגזול. ואם כולם חושבים כך, התוצאה היא שהארץ מתמלאת כולה בחמס. הבעיה של השחתת הזרע היא בעיה רוחנית בעיקרה, ואינה מתבטאת בעולם כדבר פסול מבחינה אנושית. הגזל הוא ביטוי מעשי של אותה הבעיה השורשית .

מבול
מידה כנגד מידה ממש, מגיע המבול ושוטף את החוטאים. חז"ל ציינו (סנהדרין ק"ח ע"ב) שהמבול היה מים רותחים כנגד שכבת הזרע שהיא חמה, שבה קלקלו. בעומק הענין יש לראות את המבול כשפע רוחני גדול. כמו שבכל מקום מים, שבגשמיות מבטאים את חיות האדם, הם גם משל לשפע רוחני – "אין מים אלא תורה" (בבא קמא פ"ב ע"א, ועוד). כך גם כאן, מי המבול כעיקרון הם מים של שפע. וזה גם מתבטא בכך שמתחילה ירדו ככל גשם רגיל, שהוא חיים לעולם, כמו שמביא רש"י (בפסוק י"ב, מהביטוי: 'ויהי הגשם'). אלא ששפע רוחני גדול מדי מחריב את העולם, כמו שמניעת השפע מחריבה את העולם.
ודבר זה חוני המעגל אמרו (תענית כ"ג ע"א); שלאחר שנעצרו הגשמים ביקש חוני שירדו, ולאחר שירדו הרבה מדי עד שעלו כולם להר הבית מפני הגשמים, הגמרא מספרת:
"אמרו לו רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם אמר להם כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה אף על פי כן הביאו לי פר הודאה הביאו לו פר הודאה סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו ריבונו של עולם עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד השפעת עליהם טובה אינן יכולין לעמוד יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים".
מידה כנגד מידה: הם חטאו בהשפעת שפע מוגזם, במקום שלא צריך ושאסור, וכנגד זה ה' הביא עליהם שפע מוגזם במידה כזו שמחריבה את העולם. ומסתבר שכשהתורה אמרה: "וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם", כיוונה גם על אותם בעלי כוח רוחני גדול, שנמחו, שהיו כהרים גבוהים בכוחם הרוחני.

אדם ובהמה
חורבן העולם הוא עונש; או אולי יש לומר – מצב מוכרח, אחר שאי אפשר להתקיים עוד במעמד הנוכחי. מכל מקום תיקון לבעיה אין בו. גם לאחר המבול ימשיך יצר הרע לקנן בליבות בני האדם, ולא מסתבר שיפסיקו לקלקל אחריו. שהרי כבר ראו מה קרה לאחר חטא אדם הראשון ולאחר חטא דור אנוש, ולא למדו לקח.
"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ ל-ה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (ח', כ'-כ"א).
יצר לב האדם אינו עומד להשתנות, ולכן צריך שלא להכות עוד את העולם. אך מצד שני נמצאת מידת הדין לוקה, אם יחטאו ולא ייענשו. וביותר, שאם ה' סתם לא רוצה להעניש מתוך רחמנות על בני האדם שחוטאים בגלל היצר, לא היה צריך למחות אותם במבול, אלא לרחם כבר אז. על כורחנו משהו רוחני השתנה מתחת לפני השטח. כדי לפתור את הבעיה מן השורש צריך לעשות פעילות רוחנית. התורה לא אומרת מהי, כדרכה תמיד לספר את המאורעות המעשיים בלבד , אך היא רומזת לה.
האמירה של ה' אל ליבו, שלא יוסיף עוד להכות את כל חי, באה דווקא בשעה שהוא מריח את ריח הניחוח של הקרבן. באמת אין זה מקרה, כיוון ש-ה' בעצמו רמז לנח להקריב קורבנות בצאתו מן התיבה, כמו שהסביר רש"י שלכן אמר לו לקחת שבע מן הטהורות. מה מרצה את ה' בקרבן?
אחד מהעניינים המרכזיים בקרבן, הוא לבטא את העובדה שהאדם עצמו היה ראוי להיות מוקרב על המזבח, ותמורתו מוקרבת בהמה. כתוב בפסוק (ויקרא י"ז, י"א):
"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".
ופירש שם רש"י:
"כי נפש הבשר – של כל בריה בדם היא תלויה ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם תבוא נפש ותכפר על הנפש".
וכן אמרו בלקח טוב (לויקרא ב', א'):
"בקרבנות אמרה תורה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ואם מן העוף כולם יש בהן צד השוה לאדם. א'פר ד'ם מ'רה יביא האדם את אלה לפני ה' ויתכפר לו יבוא דם אדום ויכפר על חטאות אדומים".
כדי שהבהמה תהיה תחליף לאדם צריך שיהיה איזה קישור ביניהם. ברור שלא ייתכן להקריב על המזבח איזה חפץ דומם ולהחשיבו במקום האדם.
באופן כללי יותר, ניתן להתייחס להקרבת הקרבן לא רק כהבאת בהמה במקום האיש שחויב מיתה, שזה נכון דווקא בקרבן חטאת או אשם. אדם מורכב מנשמה רוחנית ועליונה, ומנפש תחתונה, שמטרתה בעיקר להפעיל את הגוף על כוחותיו השונים. הכוחות הגשמיים משותפים לאדם ולבהמה, ולכן נקראת הנפש הקשורה לחומריות 'נפש בהמית'. הקרבן הוא ביטוי לנפש הבהמית של המקריב, כאשר המקריב את הקרבן מתכוון לרמוז שהוא מקריב (לשון קירוב) ומקדיש גם את הכוחות הגשמיים שלו ל-ה' יתברך. וכן באופן כללי יותר, בהקרבת קרבנות ציבור כגון תמיד, רומזים שכלל העולם, שמורכב מגשמיות, צריך להתעלות גם הוא ולהתחבר אל ה'.
כוחות החיים הגשמיים משותפים לאדם ולבהמה, כאמור, ובכך יש להם חיבור. אמנם, על אף החיבור הזה, בפרטי המעשים הגשמיים האדם צריך להתרומם מעל הבהמה, ולעשות את הפעילות הגשמית הדרושה לו בקדושה ולא בהתבהמות. כל שכן שהיצירה הרוחנית שלו בעולם מבחינה אותו מן הבהמה. אך בשעה שאדם חוטא הוא מִדמה לבהמה.
"מן הבהמה [כלומר, שכתוב 'אדם כי יקריב מכם קרבן ל-ה' מן הבהמה'] – להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה" (חולין ה' ע"א).
כל מיעוט בקומה הרוחנית של אדם הוא דמיון לבהמה, שכן הוא נשאר עם הכוח הגשמי, אך יש לו חיסרון בצביון הרוחני, המבדיל אותו מן הבהמה.
אנשי דור המבול לפני החטא היו מובדלים בכוח רוחני גדול מן הבהמה. העולם, על כל בעלי החיים שבו, נשלט על ידיהם, כך שבעלי החיים היו טפלים אליהם. מזה יצא, שבהשחתתם נשחתו גם שאר בעלי החיים עד שהשחית כל בשר את דרכו. המבול הוא מהפיכה בנקודה זו. לאחר המבול הכוח הרוחני של בני האדם צומצם. היכולת שלהם לפגוע בתפקוד העולם פוחתת, ואין עוד סכנה של כליון. אך יש לכך מחיר רוחני: המעטת הכוח לפגוע בעולם, היא גם המעטת הכוח הרוחני לפעול טוב בעולם. בני האדם נעשו יותר דומים לבהמות, גם בלי שיחטאו, ממה שהיו קודם המבול. גם בתיבה, ההצלה משותפת לאדם ולבעלי החיים, וישנה הדגשה גדולה בתורה על הבאת בעלי החיים לתיבה.
לכן דווקא לאחר המבול מוקרבים הקורבנות, ברמיזה מ-ה' (להבדיל מהבל שהקריב מעצמו), שכן דוקא כאשר יש דמיון בין האדם לבהמה ניתן להקריב בהמה כסמל לאדם המתקרב אל ה'. ולכן דווקא אז, בהרחת ריח הניחוח מהקרבן, ה' מחליט שלא לקלל את העולם ולהחריבו בשנית. כאומר, הנה אלה בני אדם שבהמות יכולות להוות להם תחליף-כלשהו בקרבן. אלה בני אדם שכוחם הרוחני פחת, ואין עוד סכנה שיקלקלו את העולם עד כדי הכרח להחריבו. הם חיים בעולם חדש שכולו יותר דומה לבהמה, מבחינת הכוחות הרוחניים הפועלים בו.
לאחר המבול מגיעה בשורה חדשה ליושבי תבל: הותר לאדם לאכול חיות. לכאורה הדבר נוגד את כל סדר השתלשלות האירועים שתיארנו. הנה, דווקא עכשיו האדם עליון על בעלי החיים.
אלא שזה לא נכון, ולא עליה יש כאן אלא ירידה. כבר בתחילת יצירת האדם ניתן לו הכוח לשלוט על בעלי החיים: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". לאכול בעל חי אין פירשו לשלוט בו. האכילה של בעלי החיים היא חיבור נפשי איתם. מבחינה רוחנית, אכילת בעל חי מקנה בנפש האוכל אותו תכונות הדומות לתכונות של הנאכל (ולכן הבהמות המותרות לנו באכילה הן כאלה שאינן טורפות). ההיתר לאכול בעלי-חיים כמוהו ככניעה לרדידות הרוחנית שהחלה פושה בארץ, ולאיבוד הקומה הרוחנית שהיתה קודם לכן.
הירידה הרוחנית של אנשי העולם באה לידי ביטוי גם באורך החיים. ככל שלנשמה ישנם כוחות רוחניים גדולים יותר, כך הגוף חסון יותר. עד המבול הציבור עוד היה מאריך ימים, כך שמתושלח עוד הספיק לעכב את המבול בשבעה על מיתתו. לאחר המבול מתחילה ירידה הדרגתית אך ברורה באורך החיים. הדבר משקף את הצמצום של הכוח הרוחני, שהביא אתו המבול בהיחבא.

צמצום ותיקון
עוד מזמן בריאת העולם בא לידי ביטוי היסוד הרוחני החשוב של צמצום האור האלוקי. אם אין צמצום אור, אין אפשרות לברוא בריאה, שכן הכול בטל אל ה' יתברך. צמצום האור מותיר מקום להתפתחות של נבראים שיש להם קיום. זוהי ירידה לצורך עליה, שכן דווקא הצמצום בסופו של דבר ייתן את האפשרות שנבראים יכירו בכבוד ה'. האינסטינקט לפעול בכל הכוח, גם כאשר מכוונים לתיקון ולהטבה, מתברר פעמים רבות ככישלון, והניסיון יוכיח. בדרך כלל כדי לפעול תיקון והתקדמות משמעותית יש לתכנן את המהלך, להרפות כשצריך, ולהשפיע במקום הראוי בלבד. כך זה בחינוך, וכך בבניה גשמית של חברה או פיתוח אזורי.
וכך גם ברוחניות: עד שלא ניתנה תורה העולם עמד בשני אלפים תוהו. בתורה יש שני דברים מרכזיים שגורמים לתיקון. הדבר הראשון הוא שהיא מצווה על מערך של פרטים מרובים, שרק בהצטרפותם נוצר מהלך ראוי של תיקון. אין איזה מעשה אחד שאמור לתקן הכול ברגע אחד. והדבר השני הוא פניה של התורה דווקא אל עם המורכב מפרטים רבים, ולא אל יחידים, גדולים ככל שיהיו. שני הדברים משלימים זה את זה, והם חלק מאותו ענין. התיקון מתבצע בתהליך ארוך, ומורכב מפרטים מרובים. כך היא המציאות בעולם שלנו, שאם רוצים לתקן תיקון אמיתי צריך דווקא לצמצם את האור, ובעבודת נמלים מסורבלת לתקן לאט-לאט, תוך הצטרפות של כוחות רבים.
לפני המבול זה לא היה כך, כי אז האנשים היו בעלי כוחות רוחניים גדולים, וכל אחד חשב שהוא אחראי לבדו על הכול. לא היתה הצטרפות של חברה שמתקנת יחד ומשלימה זה את זה. אחד לא רצה לקבל מהשני, או להשלים עם זה שהכוח הרוחני של השני גם הוא משמעותי ויכול לתקן. והעולם הזה לא עומד, כמו שההיסטוריה הראתה. בא המבול ושטף את כולם, והניח את הקרקע ליצירה של עולם שיש בו תיקון, ולא תוהו ובוהו של כוחות לא מנוצלים. העולם החדש ילקה בצמצום נוסף של האור הרוחני, שבא לידי ביטוי בהמעטת הכוחות הרוחניים של בני האדם.

נח
נח הוא האדם שנבחר לנצח על שלב המעבר מהעולם הקודם לעולם החדש. אין בו את היכולת לגרום את התיקון ממש בעולם; עוד ייקח זמן עד שיבואו האבות ואחריהם עם ישראל. אך ביכולתו להתחיל בעולם ניצנים של תיקון, בעיקר בסור מרע מן העולם הקודם.
המפגש הראשון עם נח הוא בשמו: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'". רש"י במקום מביא שהיתה נחמה כפולה בחיי נח. הארץ הפסיקה להוציא קוצים ודרדרים, דבר שעשתה מאז חטא אדם הראשון. ועוד, שנח המציא את המחרישה. נח עוסק בתיקונו הגשמי של העולם, וכנגד זה נשמתו היא נשמה של תיקון ושיפור העולם. אין אצלו בשורה של תיקון העולם במלכות ה'. הוא לא קורא בשם ה' כאברהם אבינו. אך הוא עוסק ביישובו של עולם, והארץ נענית לו. נח נקרא 'איש האדמה', והוא מפתח ומקדם את האדמה, שמבטאת את כלל המציאות הגשמית.
להבדיל מאנשי דורו, אנשים שרצו להשפיע בכל אשר יוכלו, ידם בכל וזרעם בכל, נח הוא צדיק תמים. הוא לא פוגע באף אחד, ועוסק ביישובו של עולם. מן הסתם הוא היה 'תמים' כמו שאנחנו מדמיינים בהשקפה ראשונה – אדם נחמד שלא חורש מזימות של רוע. נח, בהיותו כזה, גם לא יוזם דברים רוחניים גדולים. הוא לא רואה בעצמו מי שינהיג את כולם עם בשורה חדשה. הפעילות הרוחנית באה אצלו כקיום ציוויים של ה'. מצד עצמו הוא עוסק ביישובו של עולם, דבר שחוזר על עצמו ביתר שאת לאחר היציאה מן התיבה. הפסוק רומז זאת במילים: "את האלוקים התהלך נח", ודרשו מזה חז"ל (בראשית רבה ל', י') שנח היה צריך סעד מ-ה' לתמוך ולכוון אותו, להבדיל מאברהם אבינו שאצלו כתוב "אשר התהלכתי לפניו". אברהם היה בהחלט מנהיג רוחני בכל מובן המילה, ובכוחו הרוחני היה דומה לאנשי דור המבול, אלא שהוא כיוון את כוחותיו דווקא לטוב. אך נח איננו כזה. נח עושה מה שאומרים לו מלמעלה. טוב לו להיות מבחינה רוחנית חייל פשוט שממלא הוראות .
מהבחינה הזו נח הוא הפוך מאנשי דורו, והוא הנבחר לבנות את התיבה שתחצוץ בין אנשי התוהו של תקופתו, לבין העולם של התיקון שעומד להתחיל.
תיבת נח חוצצת לא רק בין נח לחבר מרעיו, אלא גם, ובעיקר כמובן, בין הנבחרים להוות את הגרעין המקיים את העולם, לבין מי המבול. השפע המוגזם של הרוחניות זוקק הגנה של חציצה בפני האור. גם התיבה היא כמין צמצום-אור. מלבד צוהר שצריך לעשות לתיבה, והוא פתח קטן ומבוקר לאור, באופן שניתן לקבל את הרוחניות בטוב ולא בקלקול.

העורב האכזרי
אך יש מי שלא מעוניין בתיקון החדש של העולם.
נח שולח את העורב ולאחריו את היונה. בשליחות היונה כתוב שנשלחת כדי לבדוק אם קלו המים, ובשליחות העורב לא מצוין לשם מה נשלח. העורב לא נשלח כדי לראות אם קלו המים. יש סיבה אחרת לשילוחו. מהי הסיבה לשמה נח שולח את העורב מן התיבה?
כדי לענות על השאלה הזו, כמדומה שיש לערוך היכרות עם העורב; היכרות שכנראה נח ערך אותה בתיבה.
ישנן שתי תכונות המצוינות לגבי העורב. התכונה האחת כתובה בשיר השירים (ה', י"א): "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב". העורב הוא שחור, ולבד שעובדה זו משמשת כדי לתאר את תלתליו של הדוד בשיר השירים, היא משמשת גם את חז"ל בעידודם ללמוד תורה (עירובין כ"ב ע"א): "שחורות כעורב – במי אתה מוצאן [את דברי התורה] במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהן כעורב". גם המימרא הראשונה שם (של מר עוקבא) רומזת לאותה נקודה בשמו של העורב, לשון ערב, לילה, שהוא שחור.
התכונה השנייה של העורב היא שהוא אכזרי. בהמשך שם בעירובין: "רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב". כמו כן במקומות נוספים בדברי חז"ל מתבאר שהעורב אכזרי על בניו ולא מרחם ודואג להם כראוי. המקור לכך (עיין בתנחומא עקב, ג') הוא מן הפסוקים: "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי ילדו יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל" (איוב ל"ח, מ"א); "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ" (תהלים קמ"ז, ט').
למעשה, נראה ששתי התכונות הללו קשורות זו בזו. שחרותו של העורב ואכזריותו נובעות מאותה נקודה פנימית. הגמרא (בנידה י"ט ע"א, ועוד) אומרת: "אמר רבי חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה". צבע אדום הוא מידת הדין. לכן שפיכות דמים, שהיא דין ועונש בעולם, מתגלה בצבע אדום. דוד המלך שעשה דין בכל האומות שסביבו והיה איש מלחמה ודמים (כדברי הפסוק בדברי הימים א', כ"ח: "אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ") – היה אדמוני. אך עם זאת, האדום הוא לא נקמה ורוע בעולם. הדין המתבטא בצבע האדום הוא דין שנצרך לתיקון העולם, כמו הכרתת הרשעים שדוד ביצע. וכן הדם שהוא אדום, הוא למעשה זה שנותן את החיים לאדם, והתורה אומרת עליו שהדם הוא הנפש. גם פרה אדומה היא המטהרת מטומאת מת.
למעשה כל צמצום הוא דין, שהוא ביסודו המעטת השפע האלוקי. וכל צמצום הוא ירידה לצורך עליה: צמצום האור כדי שיוכלו הנבראים ליהנות ממנו. מידת הדין נבראה בעולם כחלק ממכלול של תיקון, ולא כאכזריות. גם השמש נחשבת אדומה, כמו שכתוב בהלכות נדרים (יו"ד רי"ז, ל"ז בהג"ה) שמי שנודר מצבע אדום אסור גם בשמש. ולעומת המים שמבטאים שפע רוחני, היא מבטאת צמצום, כיוון שהיא השולטת בעולם הזה ('ולמשול ביום ובלילה'), והעולם הזה הוא צמצום הרוחניות. עם זאת, לולא חום השמש במידה הראויה אין קיום של חיים בכדור הארץ.
אך יש ובתנאי החיים של העולם הזה, מידת הדין שנבראה לצורך חשוב, מתקלקלת והופכת לרוע. יש בעולם רוצחים, וישנם עוד מרעין בישין, שלא נעשים לשם תיקון. זהו הצבע השחור, שהוא אדום שלקה. אדום כזה שהתקלקל בתוך נבכי העולם הזה, והפך לאכזריות. השחור הוא היפך הצבע הלבן שמבטא טהרה והתרצות של ה'. הוא היפך האור הלבן שמבטא שפע של טוב ורוחניות. למעשה אין בעולם אור שחור; שחור הוא לא חלק מן הספקטרום של האור, אלא העדר אור. חפץ צבוע בשחור הוא חפץ שבולע את כל קרני האור המוקרנות עליו ולא מחזיר כלום.
כזה הוא העורב, שחור ואכזרי. יש בו מידת הדין שלקתה והפכה לרוע כלפי בניו.

אידיאולוגיה של עורבים
אך לכל דבר יסודי בעולם, גם לרע גדול, יש איזה שורש רוחני שהוא נאחז בו. כל שכן דבר המסופר עליו בתורה, ושחז"ל לוקחים אותו כמשל, שזה מראה שהוא דבר יסודי בעולם.
העורב סבור שהחוטאים צריכים למות. אם כל העולם חטא בדור המבול – כל העולם צריך להישמד. המבול הוא דבר טוב לדעתו, ואין הוא מסכים לעולם החדש שנברא אחריו. הרחמנות של ה' יתברך על הברואים, על בניו, בזויה בעיניו. נאמן לשיטתו הרוחנית, העורב לא משתדל להשיג מזון לבניו. צריכים לזכות בטוב על ידי מאמץ ולא על ידי רחמנות מלמעלה. הוא לא מעונין בהזדמנות שניה, ולא מאמין בחזרה בתשובה. תיבת נח היא פתרון רצוי בעיניו, כרע במיעוטו. בתוך התיבה אין אפשרות לחטא. אפילו תשמיש המטה עם בן הזוג נאסר בתיבה. זהו מצב של חידלון וחוסר מעש גשמי ורוחני. לפחות אי אפשר לחזור וליפול ממנו למטה. העורב קנאי למה שהיא האמת לדעתו, ולא מוכן לקחת סיכון של עוד נפילה של העולם, עוד רחמנות של ה', וחוזר חלילה. 'בואו ונישאר בתיבה וזהו!', מנסה לשכנע העורב את ידידיו הפחות-קנאים.
נח, איש התיקון המושבע, לא מבין מה העורב שח. להישאר במצב הזמני והמשונה של התיבה? הרי העולם נברא על מנת שיפתחו אותו, ויעבדו בו, בגשמיות ורוחניות. לא כדי שישבו בחוסר פרודוקטיביות, צפופים בתוך תיבה. 'צא מן התיבה', משדל נח את העורב. נח מנסה לשכנע את העורב בצורה המעשית ביותר האפשרית לצאת מן התיבה: הוא פשוט משלח אותו החוצה. שילוח העורב מבטא את הצורך לצאת מן המצב הזמני והלא רצוי של התיבה. עוד לפני מציאת היבשה, צריך רצון לצאת מהתיבה. רצון שחסר אצל העורב.
העורב לא מעוניין לקבל את המוסר שנח משתדל להפליא בו. הוא יוצא יצוא ושוב, ולא מראה רצון כלשהו לעבור לשלב חדש שאינו מזמן מציאות רוחנית בטוחה. וכי מה הוא חושב לעצמו; איזה קיום יהיה בעולם הזה לאוסף של כל כך הרבה חיות דחוסות בתיבה? העולם בודאי לא בנוי לכך. אך העורב, כדרכו, לא מתעניין בביטוי המעשי של האידיאולוגיה הרוחנית שלו. כמו הבנים שלו, שבגלל האידיאולוגיה הזו יגוועו ברעב, לולא סיפוק צרכם ברחמיו של ה' יתברך, כך גם תושביה העראיים של התיבה, כולל העורב עצמו, לא יוכלו להתקיים.
העורב רואה את העולם הזה, לאחר החטאים, כעולם שמהווה רק סכנה רוחנית. מבחינתו יציאה לעולם כמוה כמוות.
"אמר ריש לקיש תשובה ניצחת השיבו עורב לנח אמר לו רבך שונאני ואתה שנאתני רבך שונאני מן הטהורין שבעה מן הטמאים שנים ואתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים אם פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא עולם חסר בריה אחת".
הוא מעדיף לא לקחת סיכון. העורב לא מאמין בתיקון. הוא טוען שמי שחטא ימשיך לחטוא. אם החטא נעשה כבר פעם אחת, מן הסתם הוא גם יחזור על עצמו. אם נח הוא מהדור שהשחיתו את דרכם על הארץ, לפי העורב שלא מאמין בחזרה בתשובה, הוא נשאר חשוד על כך. 'או שמא לאשתי אתה צריך', הוא סונט בנח.

יונה
ההיפך של העורב, מבין החיות הנמצאות בתיבה, הוא היונה. היונה מסמלת את כנסת ישראל במקומות רבים. "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ו', ט', וכן בדומה לכך בעוד כמה מקומות). על הפסוק (תהילים ס"ח, י"ד): "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ", דרשו חז"ל: "מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות" (ברכות נ"ג ע"ב, ועוד מקומות). אין מי שמאמין בתיקון העולם כמו כנסת ישראל. אין כאן המקום להאריך בזה, אך ודאי שזוהי ממש תכונתם הפנימית של עם ישראל. את היונה נח שולח למטרה מוגדרת; היונה צריכה לחפש מקום לפעול בעולם, מקום כזה שלא שטוף במים הזדונים. אמנם כעת אין כל כך משמעות מעשית למציאת יבשה מרוחקת מן התיבה. אך מעשה אבות סימן לבנים, כמו שכתוב בתנחומא לך לך ט', והאריך בזה הרמב"ן בכמה מקומות (למשל בבראשית י"ב, ו') על מעשי האבות שהם סימן לבנים, ומה שקרה איתם יקרה גם לבנים. וכן בנח, יש לומר שהמעשה הזה נועד לתת כוח ויסוד לפעילות הענפה של כנסת ישראל בחיפוש אחר תיקון העולם, בשלבים מאוחרים יותר.
היונה חוזרת דווקא עם עלה זית, וחז"ל אומרים שלימדה בכך שעדיף שהמזונות יהיו מרים ובידי ה' יתברך, מאשר מתוקים ובידי אדם. אומרת היונה לעורב, אתה העורב הקצנת את הצורך בכך שהעולם יהיה ראוי לקיומו בדין ולא בחסד, עד כדי כך שאינך מעוניין עוד בתיקון כלל. דע לך, שאינה דומה מתנת חינם של ה', למתנה של בשר ודם. אמנם, בודאי שהמדרגה השלמה היא שהברואים יזכו בדין לטוב הצפוי ולא בחסד. וכן דרשו חז"ל (י"ז ע"ב) על "אבירי לב הרחוקים מצדקה", שהם צדיקים כאלה שניזונים בזכות מעשיהם ולא בחסד של ה'. אך מכל מקום במקום היסודי של תחילת הבריאה בודאי הכול ניתן בחסד מ-ה', כמו שנאמר: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פ"ט, ג'). ורק אחרי החסד הזה, בתוך נבכי העולם, סודרה העבודה הרוחנית באופן שהברואים יזכו בעצמם בטוב. וכך גם כאן, כשמתחיל עולם חדש של תיקון, ההתחלה היא בחסד ולא בדין. אין לנו להיות צדיקים הרבה מדי, באופן שיתבטל התיקון.
וקצת יש לבאר בכל זה גם את המשמעות של המתנת שבעת ימים בין העורב ליונה. כי שבעת ימים רומזים לשבעת ימי הבריאה. כלומר הויכוח כאן הוא על זכות הקיום של העולם. וייתכן שיש כאן גם רמז למה שידוע מהמהר"ל בהרבה מקומות שהמספר שבע הוא כללות המציאות, שהיא מתבטאת בששה צדדים, עם נקודת הקדושה שבתוכה. וזכות הקיום של העולם הוא מכוח הצפייה לקדושה הגנוזה בו, עדיין בכוח ולא בפועל, שתתגלה בעתיד בעם ישראל שהיונה היא משל להם, ולעתיד לבוא בכל העולם ביתר שאת.

העורב ואליהו הנביא
לויכוח בין היונה לעורב, יש סוף טוב, חוץ מהצלחת השליחות של היונה. דרשו חז"ל (בראשית רבה ל"ג):
"ויצא יצא ושוב – רבי יודן בשם רבי יודה בן רבי סימון התחיל משיבו תשובות אמר לו מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי אמר לו מה צורך לעולם בך לא לאכילה לא לקרבן, רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר אמר לו הקדוש ברוך הוא קַבּלוֹ שעתיד העולם להצטרך לו אמר לו אימתי אמר לו עד יבשת המים מעל הארץ עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו הדא הוא דכתיב (מלכים א', י"ז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב".
העורב בתיבת נח הוא אכזרי. מידת הדין הקיצונית שלקתה אצלו מקבלת אופי של יאוש מהעולם. נח כנראה כבר מאבד את קצת הסבלנות שעוד נותרה בו כלפיו. אין לך מקום בתיבה, כאן נמצאים אלה שמעוניינים בקיום ותיקון העולם, ולא אלה המיואשים ממנו. מה הצורך של העולם בך, אם כך אתה חושב ומתנהג?! העורב באמת לא עונה על הטענה הזו דבר. אך ה' אומר לנח, אין לך דבר בעולם שאין בו צורך. העורב בעצמו עוד לא יודע, אך לפני תכנון ארוך טווח.
אליהו הנביא הוא קנאי. פעמיים במלכים א', י"ט, אליהו מעיד על עצמו:
"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי ל-ה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹ-ת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
אליהו עוצר את הגשם, והעם כולו סובל במשך שנים. אחאב, בפגשו את אליהו הנביא קורא לו 'עוכר ישראל', על שהביא על העם את הבצורת החמורה הזו. אומר לו אליהו, אתם הרשעים גורמים לסיבת הבצורת. אתם לא זכאים לגשם.
הגמרא בסוף סנהדרין רומזת שגם ה' לא רצה שתהיה בצורת חמורה כל כך:
"כיון דחזא דאיכא צערא בעלמא כתיב ויהי דבר ה' אליו לאמר קום לך צרפתה וכתיב ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית בעא רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים אמרי ליה שלש מפתחות לא נמסרו לשליח של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים יאמרו שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב אייתי הא ושקיל האי דכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר".
ופרש רש"י שם:
"כיון דחזא – הקדוש ברוך הוא דאיכא צערא בעלמא אמר ליה הקדוש ברוך הוא לאליהו לך צרפתה, לגלגל הדבר שיחזיר לו מפתח של מטר כדקא מפרש ואזיל".
כלומר, כדי להפסיק את הבצורת ה' משדל את אליהו לקבל את המפתח של תחיית המתים, ובתמורתו להשיב את המפתח של גשמים. אך אליהו מצד עצמו עוד היה ממשיך עם הבצורת.
גם אליהו הנביא, כמו העורב, לא מוכן שהעולם ימשיך להתקיים כמות שהוא בלי לחזור בתשובה. אלא שיש הבדל משמעותי. אליהו עושה זאת בתוך מהלך של תיקון. יש מטרה מאוד מוגדרת לבצורת עליה גזר. אם יחזרו בתשובה – מיד יחזור הגשם. אליהו לא מיואש מן העולם, אלא פועל בחריפות של מידת הדין לשם תיקונו. כאן נכנס העורב לתמונה ומסייע למהלך של אליהו הנביא. "וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב" (מלכים א' י"ז, ו'). העורב מתקדם, ובמקום להתייאש מתיקון העולם, ומתוך כך לבכר את חורבנו, כאן העורב משתמש כמו אליהו במידת הדין על מנת לשאוף בסוף לתיקון.

חם
בדומה לעורב, גם חם בן נח לא מרוצה מיישובו של עולם. ייתכן ולחם יש פחות אידיאולוגיה משל העורב, אך הוא באותו צד של העדפת מיעוט פיתוח העולם.
"וירא חם אבי כנען – אמר להון ואגיד להון אמר להון אדם הראשון ב' בנים היו לו ועמד א' מהן והרג את חבירו וזה יש לו ג' והוא מבקש לעשותן ד'" (בראשית רבה ל"ו).
חם לא מרוצה מכך שנח מתכוון להביא עוד ילדים לעולם. ככל שיש יותר אנשים – החשש לצרות גדול יותר. הפתרון של חם לחשש הזה הוא לסרס את נח (לכל הדעות סרסו, כמבואר בסנהדרין ע' ע"א). בשביל מה להתווכח על רכוש? אפשר לפתור את הבעיה של חלוקת השפע העולמי בצורה פשוטה יותר: לא נפרה ונרבה, ואז לא תהיינה הרבה מריבות. שוב, דרך מנוגדת לדרכו של נח (וללב האנושי הנורמאלי). נח מקלל את כנען, מזרעו של חם, שיהיה עבד לזרעו של שם, שעוסקים בתיקונו של עולם.

קשת בענן
התחלת העולם החדש של אחרי המבול הביאה איתה ברית של קיום העולם, ואות לדבר זה. הקשת מסמלת את קיום העולם החדש. איזה רמז יש בקשת לדבר הזה?
הקשת היא אור שנשבר על ידי אדי המים הנמצאים באויר לאחר הגשם, כמו שאור נשבר במנסרה. אור לבן מורכב מהמון גוונים, ככל צבעי הקשת, שמתאחדים יחד.
הקשת היא משל גשמי קרוב מאוד לנמשל הרוחני. האור, שהוא ביטוי לשפע הרוחני, מגיע לעולם כתוצאה מעבודה של פרטים רבים, כאשר כל אחד נותן את הכוח שלו וביחד יוצרים תיקון. הכלל הוא האור, והפרטים הם הגוונים השונים. ללא האיחוד של הגוונים לא יתקבל האור הרצוי. כך בעולם התיקון, הרוחניות מגיעה לעולם בצורה מצומצמת, בהתפרטות לפרטים רבים. הקשת נראית בזמן של גשם, כאילו לומר לנו, הנה הרוחניות שבאה לעולם, הגשם, המים, שהוא חיות לעולם. אך בעולם-התיקון השפע מגיע בצמצום מסוים והכרחי. עוד ירידה לצורך עליה. יש כאן כמין התנצלות של הטבע על מיעוט הרוחניות.
לכן המסתכל על הקשת לא חס על כבוד קונו. הוא משקיע מבט ממושך ומבזה-משהו בצמצום האור, בהתנצלות של הטבע על מיעוט הכוח שבעולם החדש. נכון שהכול בגדר ירידה לצורך עליה, אך בהסתכלות הטבעית בעיני בשר ודם, המסתכל על הקשת רואה צמצום. הוא לא חס על כבוד קונו.
אמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ל"ה):
"ויאמר אליהם זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם וגו' לדורות עולם – אמר רבי יודן לדרת כתיב פרט לשני דורות לדורו של חזקיהו ולדורו של אנשי כנסת הגדולה רבי חזקיה מוציא דורן של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של רבי שמעון בן יוחאי" .
לפי דרכינו מובן היטב מדוע לא נראתה הקשת בימיהם, ומדוע זהו שבח להם (ועיין שם עוד במדרש). בדור כזה שהרוחניות מושפעת בו בצורה גדולה וגלויה, אין כל כך צורך להתנצל על מיעוט השפע ופירוטו. בודאי שכזה היה דורו של חזקיהו, ש-ה' רצה לעשותו משיח, ובודאי שאנשי כנסת הגדולה, שפיתחו את התורה שבעל פה, היו כאלה. וכל שכן דורו של רשב"י, שבימיו נתגלו בארץ סודות התורה, שהם עיקר השפע הרוחני המתגלה לארץ.

דור הפלגה
ההמשך של הפרשה כולל את התפלגות הצאצאים של בני נח, ואז את סיפור דור הפלגה. הסדר הכרונולוגי מקבל חיזוק ענייני בדברי חז"ל. בגמרא (שבת קי"ג ע"ב) דרשו שאותה הבקעה שבארץ שנער, בה בנו את העיר והמגדל, קשורה למבול: "אמר ריש לקיש למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם". על בסיס סיום תקופת המבול, וכהמשך למבול ולמסר שהוא הביא אתו, מגיעים אנשי דור הפלגה .
מה הם רצו בסך הכול? "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". העונש על בניית מונומנטים איננו חמור כל כך. אך בניגוד למה שנראה מהפסוק הזה, העונש שלהם מגיע מיד: גלות והפצה בכל הארץ. ועוד, שחז"ל (בראשית רבה ל"ח) מעמיסים על המעשה שלהם חטאים גדולים ואף משונים:
"אמרו אחד לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט אלא בואו ונעשה סמוכות"; "אמרו לא כל הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים אלא באו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודת כוכבים בראשו וניתן חרב בידה ותהא נראית כאלו עושה עמו מלחמה" .
איפה חז"ל מצאו בפסוק רמז לחטאים הללו?
אנשי הדור ההוא הבינו שכוחם הרוחני התמעט. הם הבינו שהם כבר לא הענקים מהדורות הקודמים, עליהם מן הסתם שמעו מאבותיהם. עם זאת, היצר לשלוט, לפעול, ולהיזכר בהיסטוריה לא פג. רק היכולת התמעטה. נתכנסו הם וטיכסו עצה. הפתרון שלהם היה לשתף פעולה, ולפעול יחד. אמנם כל אחד לבד לא מספיק חזק, אך ביחד אפשר לשלב את הכוחות ולפעול טוב יותר. המחשבה הזו נכונה כעיקרון, אך כאשר היא באה לידי ביטוי מעשי אצל אנשים שאין להם אידיאולוגיה רוחנית אמיתית, היא יוצרת קלקול.
"כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב). כמה אידיאולוגיה ניתן ליצוק לתוך מגדל אחד מונומנטאלי? הרשעים שבאותה התקופה התכוונו להעצים את כוחם, ולא לנסות להיטיב עם אחרים. כמו בדור שלפני המבול, רק בשילוב כוחות. הם חושבים שבני האדם מסוגלים להשיב לעצמם את הכוחות שנלקחו מהם, עם קצת תכנון נכון. הם לא למדו את הלקח של המבול. הם לא מנסים לעסוק בתיקון העולם, אלא בהתאגדות למטרת גאווה ופיתוח הכוח. כאילו שבכוחם להחזיק את העולם, ולמנוע כליון עתידי.
הם לא באמת חשבו שהמגדל יחזיק את הרקיע. אבל הם חשבו בחוצפתם שיש בכוחם לעמוד ולקיים את העולם בנפרד מ-ה' יתברך. זה ממש בבחינת עבודה זרה. זהו הנמשל במשל של חז"ל על כך שרצו להציב עבודה זרה בראש המגדל, כלומר ביסוד התכנון שלו, שתראה עצמה כנלחמת עם ה'. הם לא מקבלים את זה שאדם צריך להיות כפוף ל-ה', ולהתקדם לפי התְווית-הדרך הרוחנית שלו. הם לא מבינים שגם את הכוחות הטובים צריך לכוון לאפיקים של תיקון, המנווטים על ידי ה'. בדיוק כמו לפני המבול.
הפתרון של ה' לבעיה הזו הוא פילוגם לקבוצות קטנות. הפילוג מכריח כל קבוצה להתרכז בכוחות שלה, כאשר לכל קבוצה יש תכונות ואופי רוחני שונה. הקיבוץ בין כולם בנוי על מכנה משותף נמוך של גאווה ורשע. הפילוג נותן אפשרות לדברים טובים שיש בכל קבוצה לצוץ ולפרוח. כל קבוצה בפני עצמה פחות נדחפת לשלוט בכל העולם, בצורה טבעית. ה' מוביל את המהלך כך שהתיקון יבוא מעצמו (לבד הפעילות הרוחנית העתידית של עם ישראל). מה שהם לא הבינו לבד, הם הוכרחו להפנים בעל כרחם במציאות הפירוד שנכפתה עליהם.

תוכן נוסף מאת הרב יהודה רוט תוכלו למצוא באתר של הרב

נח

הרב יהודה רוט

מעביר שיעורים בישיבת בית אל. מחבר ספר 'הפיזיקה של הקבלה'

נצבים
ערבות הדדית
אלול תשפ"ג
וירא
מסע בעקבות הצחוק
חשוון תשפ"ד
30 דק'
אורות התשובה
ערכם של הרהורי התשובה
תכנית 'אורות'- אורות התשובה פרק ז'
תשרי תשפ"ה
האזינו
השירה הזאת
תשרי תשפ"ד

נח

נח
בטלה מביאה לידי שיעמום
הרב משה צוריאל זצ"ל | כ"ו תשרי תשס"ח
נח
תיבת נח של דורנו
הרב הראשי דוד לאו | תשע"ה
נח
איזה מין צדיק היה נח?
הרב שמעון כהן | תשרי תשע"ה
נח
בינו שנות דור ודור
דור המבול ודור הפלגה ותיקונם בתורה שבכתב ותורה שבעל פה
הרב דוד דב לבנון | פרשת נח, תשס"א

נח

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
חקת
הרהורים בעקבות הפוסט של יובל דיין
הרב יוסף נווה | תמוז תשע"ט

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אורי שרקי
הרב אליעזר מלמד
הרב שמואל אליהו
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל
הרב הראשי ישראל מאיר לאו
הרב מרדכי הוכמן
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
ר' יעקב כץ (כצל'ה)

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש

בית המדרש

בטלה מביאה לידי שיעמום

תיבת נח של דורנו

איזה מין צדיק היה נח?

בינו שנות דור ודור

ארץ לא גשומה ביום זעם

הרב יהודה רוט

ערבות הדדית

מסע בעקבות הצחוק

ערכם של הרהורי התשובה

תכנית 'אורות'- אורות התשובה פרק ז'

השירה הזאת

בטלה מביאה לידי שיעמום

תיבת נח של דורנו

איזה מין צדיק היה נח?

בינו שנות דור ודור

דור המבול ודור הפלגה ותיקונם בתורה שבכתב ותורה שבעל פה

הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו

איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?

מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?

בדיקת קורונה בשבת

"בזאת התורה" - איזו תורה?

למה ללמוד גמרא?

איך ללמוד גמרא?

מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?

איך מותר להכין קפה בשבת?

מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?

תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה

כשהבעש"ט היה דוקטור

סעודת אמנים הנוסח המלא

רעיונות לפרשת חוקת

הרהורים בעקבות הפוסט של יובל דיין

קרוב אליך – חקת

עלון מספר 606

לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון

העבודה - תפקיד האדם בעולם

גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים

מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'

קרוב אליך – חקת

עלון מספר 606

עלון מספר 606

לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון

מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי

למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?

לא טרגדיה, צמיחה

גבולות המחנה

העבודה - תפקיד האדם בעולם

פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת

יסוד ועיקר העבודה הרוחנית

דרך הקודש ג' פסקה ה-ו

גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים

מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'

יסודות דיני הקדשות

החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם

אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח

ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.

דיבור לסלע או הכאתו

ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים

פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם

בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית

נפילת אפיים - הלכות ומנהגים

קדושת הכוהנים והיחס אליהם

סוד פרה אדומה ושירת הבאר

מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה

מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'

הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש