ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- ענג שבת
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- חקת
ערב שבת קודש
פרשת חקת - בלק
עלון מס' 18 (שנה שלושים ותשע) (1385)
ח' בתמוז ה'תשפ"ה (04.07.2025)
מועדי השבת חקת
ענג שבת (306)
רבנים שונים
295 - עונג שבת פרשות שלח-קורח
296 - עונג שבת פרשות חוקת-בלק
297 - עונג שבת פרשות פנחס - מטות מסעי
טען עוד
י-ם 19.13 – 20.31
ת"א 19.28 – 20.33
חיפה 19.21 – 20.35
ב"ש 19.29 – 20.32
אילת 19.22 – 20.30
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת חקת – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 3.49 – 3.53
זמן הנחת תפילין 4.51 – 4.54
הנץ החמה (מישור) 5.41 – 5.44
הנץ החמה (הנראה) 5.45 – 5.47
ס"ז ק"ש מג"א 8.17 – 8.19
ס"ז ק"ש הגר"א 9.11 – 9.13
חצות היום 12.46 – 12.47
מנחה גדולה 13.21 – 13.22
שקיעת החמה 19.50 – 19.49
צאת הכוכבים ב' 20.40 – 20.39
דף יומי: עבודה זרה יז - כג
מועדי השבת בלק
ער"ש מוצ"ש
י-ם 19.12 – 20.29
ת"א 19.27 – 20.31
חיפה 19.20 – 20.33
ב"ש 19.28 – 20.30
אילת 19.21 – 20.28
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת בלק – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 3.54 – 3.59
זמן הנחת תפילין 4.54 – 4.58
הנץ החמה (מישור) 5.44 – 5.48
הנץ החמה (הנראה) 5.47 – 5.51
ס"ז ק"ש מג"א 8.20 – 8.23
ס"ז ק"ש הגר"א 9.14 – 9.16
חצות היום 12.47 – 12.47
מנחה גדולה 13.22 – 13.23
שקיעת החמה 19.49 – 19.46
צאת הכוכבים ב' 20.39 – 20.36
דף יומי: עבודה זרה כד - ל
לעילוי נשמת אספירנס דורף ז"ל. יהי זכרה ברוך!
אוהב שלום ורודף שלום
פטירתו של אהרן, המתוארת בפרשת חקת, מעוררת שאלה: "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר" (במדבר כ, כה). לשם מה יש להעלות את אהרן להר על גבי הר? משה אמנם נפטר ונקבר בהר נבו, אלא שהוא אכן היה זקוק להר כדי לשאת את עיניו ולראות את כל הארץ. אולם אצל אהרן אין שום צורך בהר. מדוע להטריח יהודי בן 123, שעליו לא נאמר "וְלֹא נָס לֵחֹה", לטפס על הר כה גבוה ביומו האחרון?
על דרך הדרש, נציע להסביר את העניין לאור דברי חז"ל על דרכו של אהרן: "משה היה אומר ייקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו..." (סנהדרין ו ע"ב). חז"ל השתמשו בדימוי מהתחום הטופוגרפי כדי לתאר במשל את דרכם השונה של משה ואהרן בפתרון סכסוכים. הסכסוך הוא מעין הר שצריך לצלוח כדי להתקדם בדרך, "גבה טורא בינייהו". משה חושב שצריך להשתמש בדין כדי לעשות מנהרה בהר. כשיש הרים המפריעים לדרך הישרה צריך לנקוב אותם ולהמשיך ישר בלבד על פי הדין.
אבל דרכו של אהרן שונה. הוא אינו חושב שצריך לנקוב את ההר, היינו לסלול דרך ישרה למרות הקושי הטופוגרפי. אם נמשיך את המשל, נראה שאהרן חשב שאם יש הר, צריך לטפס עליו ולרדת ממנו כדי להמשיך בדרך. זוהי המציאות וצריך להתנהל בהתאם אליה מבלי לכפות עליה שינויים.
דרך הפשרה והשלום שבה נקט אהרן היא דרך קשה שיש בה מעלות ומורדות. כדי ליישב סכסוך צריך להשקיע מאמצים רבים, להצליח ולהיכשל, עד שמגיעים עם שני הצדדים לשלום. אהרן מוכן לעלות הרים ולרדת בקעות כדי להמשיך בדרך. הוא אינו כופה על המציאות את הדין כמו מנהרה החצובה במעבה ההר; הוא מתאים את עצמו למציאות של הסכסוך ובדרך מפרכת מצליח להביא שלום ולהמשיך בדרך.
חז"ל שיבחו את דרכו של אהרן. בדרכו של משה אמנם ממשיכים בדרך הישרה, אבל אחד הצדדים שלא זכה בדין נשאר פגוע. גם הזוכה בדין קיבל אמנם את כספו, אך יחסיו עם חברו לא בהכרח השתפרו מכך. לעומת זאת אהרן מטפס עם שני הצדדים הרים תלולים ויורד. הם ואהרן מתאמצים ומתנשפים, אבל במאמץ משותף צולחים את הדרך כשהם מפויסים.
הדרך שבה היה אהרן משים שלום בין אדם לחברו מתוארת כך: "שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם, ואמר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר... אוי לי היאך... אראה את חברי בושתי הימנו'...". וכן אצל השני: "הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה... נשקו זה לזה" (אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק יב).
על התיאור הזה עולה כמובן שאלה. הכלל שמותר לשנות מפני השלום אולי מתרץ את הקושי המוסרי, אבל אינו מסביר: איך אהרן השתמש ב'טריק' הזה פעם אחר פעם, ואנשים המשיכו להאמין לו?
דומה כי המדרש רוצה לומר שאהרן לא שיקר; הוא חשף את כמוסותיו של כל אחד. האמין אהרן שבלב פנימה אין יהודי שירצה לריב עם חברו. אם יש מריבה, היא בוודאי משהו חיצוני, בדרך כלל על עניין חומרי. "נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים מַמָּשׁ, מִצַּד שֹׁרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה' אֶחָד, רַק שֶׁהגּוּפִים מְחֻלָּקִים" (תניא, פרק לב). כשאהרן יושב אצל כל אחד מבעלי המריבה הוא משקף לו את מה שבאמת גנוז בתוכו, ב'שורש נפשו'. כשסיפר אהרן לראובן כמה שמעון אינו רוצה לריב איתו, ראובן האמין, כי גם הוא בתוכו הרגיש שאינו רוצה לריב עם שמעון.
כך רדף אהרן אחרי השלום ולא בחל בטיפוס על הרים גבוהים. וביום מותו רצה ה' שהוא יעלה אל הֹר ההר, כי כך הייתה דרכו כל חייו – לטפס על הרים כדי לשים שלום בין אדם לחברו.
ומה נאמר אנו? אוי. כמה חסרות לנו היום דמויות כאלה מתלמידיו של אהרן!
הרב אוֹרי סמט , רב קיבוץ מגדל עוז
העלון מוקדש לזכר ולע"נ הורינו היקרים
חוה (אווה) פלאוט ז"ל וקלונימוס (קרלוס) פלאוט ז"ל
נפטרה ב-י"ד בתמוז תשס"ו יהי זכרם ברוך! נפטר ב-י"א בתמוז תש"ע
אנשי חסד ואמת. יהי זכרם ברוך! מוקדש ע"י הילדים ומשפחותיהם.
דיני השבוע ומנהגיו
שבת פרשת חקת
ההפטרה: "ויפתח הגלעדי" (שופטים יא, א).
במנחה פרקי אבות: פרק ה'.
שבת פרשת בלק
ההפטרה: "והיה שארית יעקב" (מיכה ה, ו).
במנחה פרקי אבות: פרק ו'.
יום ראשון – שבעה עשר בתמוז – תענית ציבור (הזמנים מאתר ישיבה)
תחילת הצום עלות השחר: ירושלים: 4:31, ת"א: 4:32, חיפה: 4:30, באר שבע 4:34, אילת: 4:38.
סיום הצום: ירושלים: 20:13, ת"א: 20:11, חיפה: 20:15, באר שבע 20:12, אילת: 20:04.
שבעה עשר בתמוז – משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו': חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות כשירד משה מהר סיני. בוטל קרבן התמיד בבית המקדש הראשון. הובקעה העיר בחורבן בית שני. אפוסטמוס הרשע שרף את התורה. הועמד צלם בהיכל (ראה גם משנה ברורה תקמט, ב). בי"ז בתמוז מתחילים שלשת השבועות שהם ימי בין המצרים.
כיצד מקיימים את צום י"ז בתמוז?
א. צמים מעלות השחר עד צאת הכוכבים.
ב. נשים הרות ומניקות – ואנשים שעשויים להיפגע בריאותית – פטורים מהצום.
ג. אין לאכול ואין לשתות. רחצה, סיכה בשמן ונעילת מנעלי עור – מותרים.
ד. בתפילה: החזן מוסיף את ברכת "עננו" בתפילת העמידה בשחרית ובמנחה. היחיד מוסיף את הבקשה רק בתפילת מנחה (ובחלק מעדות הספרדים גם בשחרית). אומרים "סליחות" ו"אבינו מלכנו", בתפילת שחרית ובמנחה. קוראים בתורה והאשכנזים מפטירים במנחה.
'עננו'
בתענית ציבור, בחזרת התפילה בשחרית ובמנחה קובע ש"ץ ברכה נוספת בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו' - 'עננו' וחותם בברכה 'העונה (לעמו ישראל) בעת צרה'. יחיד אומרה בברכת "שומע תפילה" – בני ספרד בשחרית ומנחה, ובני אשכנז רק במנחה. (שולחן ערוך תקסו, א ובמשנה ברורה). יחיד אומר עננו אפילו אם הוא מתפלל ביחידות, אלא אם כן הוא אינו מתענה (שולחן ערוך ורמ"א תקסה, ובמשנה ברורה). יש אומרים שגם מי שאינו מתענה יאמר עננו אבל במקום לומר "ביום צום תעניתנו" יאמר: "ביום התענית הזה".
שכח לומר "עננו"
יחיד ששכח: אם סיים ברוך אתה... שומע תפילה – ממשיך בתפילתו (שולחן ערוך תקסה, ב ומשנה ברורה רצד, ז. בשולחן ערוך שם ד פסק: "ואפילו טרם פתח בברכה שלאחריה") ואומר "עננו" באלקי נצור לפני יהיו לרצון (שולחן ערוך שם וברמ"א), מבלי לחתום שומע תפילה. נזכר לאחר סיום תפילתו – אינו חוזר.
שץ ששכח: אם נזכר לפני שחתם ברוך אתה... רופא חולי – אומר עננו וחוזר לתחילת רפאנו. חתם רופא חולי... לא חוזר אלא ממשיך בתפילה ואומר עננו בשומע תפילה. שכח גם שם – אינו חוזר (שולחן ערוך ורמ"א קיט, ד. משנה ברורה טז וביאור הלכה). יש מפוסקי ספרד שקבעו שבכל זאת יאמרנה לאחר חזרת השץ ויחתום ברוך... שומע תפילה.
הקריאה בתורה:
מי שאינו מתענה, לא ישמש שליח צבור ולא קורא בתורה. אם לא נמצא קורא מתענה, ויש מנין מתענים – יקרא מי שאינו צם. לענין הוצאת הספר והגבהתו, אין מניעה לכבד גם מי שאינו מתענה (כף החיים תקסו, מח).
מוציאים ספר תורה בשחרית ובמנחה וקוראים לשלושה עולים 'ויחל', (פרשת כי תשא, שמות לב, יא).
והאשכנזים מפטירים במנחה. העולה השלישי הוא המפטיר. אין לקרוא לכהן או ללוי להפטרה זו, גם לא קטן גם אם שרוי בתענית.
קריאת ההפטרה: 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיהו נה, ו). (רמ"א תקסו, א).
לגבי בני ספרד שלא מפטירים כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו סי' ט) שספרדי שמתפלל במקום שמפטירים יכול לעלות ולקרוא את ההפטרה, מאחר שהטעם שאין מפטירים בני ספרד הוא משום טרחא דציבורא, אך כיון שבמנין אשכנזי אין הציבור מקפיד בכך בענין ההפטרה, לכן יכול הוא לעלות ולקרוא.
אם קראו לתורה למי שאינו מתענה – אם התענית ביום שני או ביום חמישי וקריאת התורה היא בשחרית – יעלה לתורה (שולחן ערוך תקסו במשנה ברורה ב). אם קראו לו בתפילת מנחה או ביום שאין בו קריאת התורה בשחרית, כמו השנה (יום ראשון) – לא יעלה. אם יש לחוש לפגיעה או לחילול השם – יעלה (משנה ברורה שם).
ברכת 'העונה בעת צרה' וקריאת התורה בתענית ציבור נתקנה לציבור של מתענים דווקא (ביאור הלכה סי' תקסה ד"ה 'שאי אפשר'). דהיינו, ש"ץ קובע ברכה זו לעצמה, וכן קוראים בתורה, דווקא כשיש עשרה מתענים (שולחן ערוך תקסו, ג, וכף החיים) אבל כשאין עשרה מתענים אין ש"ץ קובע ברכה לעצמה ואין קוראים בתורה. לבני אשכנז – די בשבעה מתענים (משנה ברורה שם) אבל ש"ץ אומר 'עננו', כשאין מנין כאמור, בברכת 'שומע תפילה' בלי חתימת הברכה (משנה ברורה תקסו, יג).
בתפילת מנחה, נוהגים, לפני השקיעה, שכהנים נושאים כפיהם. מי שאינו צם לא ישא כפיו ויצא החוצה.
בין המצרים (ממאמרי הרב חיים זוננפלד, בענג שבת)
במדרש איכה רבה (א, כט) אמרו על הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" – אלו ימי צרה ומצוקה, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים אבלות, אך תוקפה אינה אחידה. היא מחמירה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. נפרט אותה לדרגותיה ככלל – ואידך זיל גמור.
משבעה עשר בתמוז ממעטים בכל ענייני עונג ושמחה, אין מברכים ברכת 'שהחיינו' (אלא אם כן נזדמן לו פרי שלא יהא מצוי אחרי ימי בין המצרים, ומוטב לברך עליו בשבת) אין קונים בגדים חדשים (למעט בגדים שאינם חשובים, כגון גרביים וכדומה), אין עושים ריקודים ומחולות ונמנעים מדברי זמר, האשכנזים אינם נושאים נשים ואינם מסתפרים מי"ז בתמוז ועוד.
מראש חודש אב, אמרו במשנה (תענית פרק ד משנה ו) "משנכנס אב ממעטין בשמחה". האשכנזים נוהגים איסור כיבוס וגיהוץ, רחיצה של תענוג, אין אוכלים בשר ואין שותים יין ועוד.
מיום ראשון בשבוע שחל בו תשעה באב – אף מי שלא נהג בכל האמור נוהגים איסור בכל הנ"ל.
משבעה באב חמור יותר, שבו נכנסו הגוים להיכל (תענית כט, א).
מחצות יום ערב תשעה באב נוהגים דיני ערב תשעה באב.
ליל תשעה באב ויומו – עיצומו של צום וחלים עליהם כל הדברים האסורים בתשעה באב.
מחצות יום תשעה באב – מותר לשבת על מושב כרגיל וכו'.
מוצאי תשעה באב ועשרה באב עד חצות היום – עדיין אסור באכילת בשר ושתיית יין, שכן אמרו "בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי" (שולחן ערוך סימן תקנח ע"פ תענית שם). והאשכנזים נוהגים בהם איסור תספורת וכיבוס וכו' עד חצות היום.
טעויות ושגגות מצויות בתפילה (מבוסס על 'שיח תפילה')
תחילת תפילת שמונה עשרה בציבור / תחילת חזרת הש"ץ – צריך עשרה ולא מספיק ששה.
אין בששה מתפללים דין תפילה בציבור שצריך עשרה מתפללים יחד ורק כשיש עשרה, והם המתפללים, נקרא תפילה בציבור, ולא שייך בזה להגיד שמספיק רוב, דהיינו ששה מתפללים, ולא שייך בזה רובו ככולו כשם שלא שייך לומר שמספיק שיהיה בכוס רוב רביעית, גם כאן ציבור זה עשרה מתפללים יחד בדווקא (הגאב"ד מבריסק), כך כתב גם בתשובת "יד אליהו" ומספרים מרבי אליהו אליעזר דסלר שבישיבה בקלם החמירו מאד שכולם יסיימו בבת אחת ממש גאל ישראל ויתחילו יחד ממש שמונה עשרה. וענין זה הוא לכתחילה. ראו משנה ברורה סו, ס"ק לה, ופרי מגדים קט, ב.
כך גם בתחילת חזרת השץ, יש להמתין לפחות לעשרה מתפללים ורק אז להתחיל את חזרת השץ.
קדושה: בחזרת הש"ץ יש לשליח צבור לומר את כל הקדושה בקול. גם הכתוב (באותיות קטנות) בקדושה: קו"ח ו-חזן, הש"ץ אומר הכל בקול, ומסביר במשנה ברורה (סימן קכה, א) שליח צבור צריך גם הוא לומר בקול ואת כל הקדושה, ובודאי 'קדוש' ו'ברוך כבוד' כדי להוציא ידי חובה את כל הציבור גם אלה שלא יכולים לענות באותה שעה. לכן ש"ץ יאמר גם קדוש וברוך בקול, קצת יותר גבוה, יחד עם הציבור, שכך גם מפורש ברמב"ם.
זוית הלכתית / הרב חן שריג , דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט
האם וכיצד מותר לקלף ירק או פרי בשבת?
בתלמוד הירושלמי, במסכת שבת כתוב שאסור לקלף שום בשבת מחמת איסור בורר (דף מ"ט, רע"א). הסמ"ג דייק שהאיסור הוא דווקא כאשר מקלף כדי לאכול מאוחר יותר, אך אם מקלף כדי לאכול מיד – מותר, שכן בורר לאלתר מותר. כך גם פסק הרמ"א (שכ"א, י"ט): "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר – שרי".
האחרונים התקשו בכך – שהרי כאשר מקלפים, מוציאים את הקליפה (הפסולת) ומשאירים את הפרי (האוכל), ואסור לברור פסולת מתוך אוכל, אלא רק אוכל מתוך פסולת. הם תירצו שקילוף שונה מברירה רגילה, משום שאין דרך אחרת לאכול את הפרי, וזו דרך אכילתו – ולכן במקרה זה התירו להוציא קודם את הפסולת מתוך האוכל.
המגן אברהם (שכ"א, ס"ק ל') למד מכאן שגם תפוחים אסור לקלוף ולהניח לאחר זמן אלא יש לקלף ולאכול מיד. לעומתו, הפרי מגדים חילק בין שני סוגי קליפות, קליפות שלא נאכלות (שום, בצל, תפוז, בננה, מנגו, קיווי) בהן אכן יש להחמיר. אך קליפות שרגילים לאכול, כמו תפוח ואגס, שאינן נחשבות כפסולת, ולכן אין איסור לקלפם גם כדי לאכול אותם לאחר זמן. כך פסק גם שער הציון (שכ"א, ס"ק צ"ז) וכך הובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק ג, סעיף ל"ג): קליפה ראויה למאכל (כתפוח, עור דג או עוף) מותר לקלפם אף לזמן מאוחר, ואפילו באמצעות מקלף שהוא הכלי המיועד לכך. הוא מוסיף בהערה שגם אם יש מי שנוהג להחמיר ולקלף, דעתו בטלה אצל הרוב, ולכן אין בכך לאסור. עם זאת, הוא מציין שיש מחמירים.
ישנן ירקות כמו גזר, שיש מי שאוכלים אותם מבלי לקלף אותם, אך נראה שהרוב נמנעים מכך, ולכן לפי גישה זו יש להחמיר: לקלף סמוך לאכילה ולהימנע משימוש במקלף.
הרב עובדיה יוסף נוקט בגישה מקילה אף יותר: לדבריו, גם קליפות שאינן ראויות לאכילה – מי שמעוניין לקלף אותן מראש ולא לאלתר, יש לו על מה שיסמוך. הסיבה לכך היא שאיסור בורר שייך רק כאשר מדובר בפסולת מעורבת באוכל אך לא כאשר היא מחוברת אליו. הוא מסתמך על דברי המאירי (שבת קל"ד, א') שכתב כי דבר שמסירים ביד אינו נחשב בורר, לדבריו זו הסיבה שמותר ביום טוב לנקר את גיד הנשה ולא שייך בורר בזה "שכל שהוא מחתך בידו אינו נקרא בורר" (מאירי שבת קלד,א). וכן בספר הערוך כתב שבורר שייך כאשר הפסולת מעורבת ואינה דבוקה לאוכל. לכן פסק גם בילקוט יוסף שאין בורר אלא בשום ובצל כי אין קליפתם דבוקה ממש, אך בדברים שקליפתם מחוברת לגוף הפרי, כמו תפוחים או אשכוליות ואף מותר להשתמש במקלף. יתרה מזו, לשיטתו מקלף אינו נחשב "כלי המיוחד לברירה" – ולכן אין בו איסור.
לסיכום:
כאשר מכינים צלחת פירות לקידוש, סלט לשבת או חטיף פירות לילדים לבית הכנסת – יש שלוש גישות עיקריות:
1. דעת המחמירים – כל קליפה נחשבת לפסולת, ויש לקלוף לאלתר, כלומר סמוך לאכילה בלבד, ובסכין ולא במקלף (מגן אברהם).
2. השיטה האמצעית – קליפה שנאכלת מותר לקלוף גם מראש ובמקלף; קליפה שאינה נאכלת – יש להחמיר ולקלוף סמוך לאכילה ובסכין (שמירת שבת כהלכתה).
3. המקילים – כל קליפה המחוברת לפרי (כמו תפוח, גזר או אשכולית) מותר לקלוף גם מראש ואף במקלף, ורק בשום ובצל יש מקום להחמיר (הרב עובדיה יוסף).
הנהגה לדורות / עו"ד דוד שפירא / מחבר הספר תורת המשא ומתן
כולם שופטים? בחינת דמויות המנהיגות בספר שופטים
בגיליון הקודם עסקנו במשבר המנהיגות שנוצר לאחר מות יהושע והזקנים, משבר שהוליד את תקופת השופטים - עידן של אנרכיה מחזורית שנמשך כ-350 שנה. הפעם נבחן לעומק את דמויות המנהיגים בספר שופטים ונשאל: האם כולם אכן היו "שופטים" במובן הפורמלי של המונח?
ספר שופטים, הפותח בתיאור "וַיָּקֶם י״י שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם", מפרט את סיפוריהם של 13 דמויות מנהיגות שפעלו לאורך כ-350 שנה. אולם עיון מדוקדק בטקסט מגלה תמונה מורכבת יותר. רק מיעוט מהדמויות תפקדו כשופטים במובן המקובל של המונח - כמי שמכריעים בסכסוכים בין בני אדם, כפי שתפקיד זה מוכר לנו מימי משה ועד היום.
הבחנה מעניינת עולה כאשר בוחנים את התיאורים השונים. אצל דבורה, למשל, מצוין במפורש "הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא... וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט." תיאור דומה מופיע לגבי תולע בן פואה, יאיר הגלעדי, אבצן, אילון הזבולוני ועבדון בן הלל, שאצל כולם נאמר "וישפט את ישראל" ללא כל אזכור של פעילות צבאית.
לעומתם, דמויות כמו עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, גדעון ושמשון מתוארות בעיקר כ"מושיעים" - מנהיגים צבאיים שהצילו את העם מאויביו. מעניין במיוחד המקרה של עתניאל, שלגביו נאמר "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ י״י וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה", תיאור המרמז על שילוב בין תפקיד שיפוטי לתפקיד צבאי. קטגוריה שלישית כוללת דמויות כמו אבימלך ש"נמלך" ויפתח שקיבל מינוי של "רֹאשׁ וּקָצִין". שניהם ניהלו מלחמות אך לא תוארו כשופטים או מושיעים.
האברבנאל, בהקדמתו לספר שופטים, מציע גישה מאחדת לסוגיה זו. לדעתו, כל 13 הדמויות היו שופטים, והוא אף מעלה שאלה מהותית: "אם שופטים ומלכים הם שמות נרדפים יאמרו על ענין אחד שוה ומתדמה? או הם שמות מתחלפים יאמרו על הנהגות שונות?"
לפי אברבנאל, חמישה מאפיינים משותפים לשופטים ולמלכים. שניהם "ממונים על ידי ב״ד ויקבלום ישראל על עצמם", שניהם "ממונים על המלחמות לצאת ולבוא לפני העם וג״כ על דבר המשפט", לשניהם סמכויות חירום והם "מכים ועונשים פעמים שלא בדין ושלא מן התורה כפי צורך השעה", שניהם נהנים "במורא ובכבוד, והממרה את פיהם חייב מיתה."
עם זאת, קיימים הבדלים מהותיים. המלך נמשח בשמן המשחה, השופט לא. ההבדל המרכזי נעוץ במהות התפקיד: "מלך אינו בענין הדין ולשפוט בין איש ובין רעהו על פי התורה, אבל הוא לבד בתקון הקבוץ המדיני." לעומתו, "השופטים... מנויים בייחוד הוא לדון בין אדם לחברו ע״פ התורה, ושפטו את העם משפט צדק." המלך כפוף למגבלות התורה - "שלא ירבה לו נשים... סוסים... כסף וזהב", וזוכה בזכויות כבוד מיוחדות. והחשוב מכל, "מלך משנמשח זכה בכתר המלכות לו ולבניו עד עולם", בעוד ש"השופטים לא היו יורשים שררותיהם לבניהם."
נקודה מרתקת עולה כאשר האברבנאל מסביר מדוע שופטים עסקו במלחמות: "לא היה זה אליהם במה שהם שופטים, כי אם לפי שלא היה בישראל עדיין מלך והיה להם כח השופט וכח המלך." תובנה זו מעלה שאלה עקרונית: האם בהיעדר מנהיגות פורמלית, רשאי או חייב השופט להרחיב סמכויותיו? האם זוהי גמישות הכרחית או חריגה מסוכנת? השאלה הופכת חריפה יותר לאור תיאור הספר: "וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם." אף מנהיג לא הצליח ליצור המשכיות, והיעדר מבנה ברור הוביל לחוסר יציבות כרוני.
תקופת השופטים מאירה סוגיות רלוונטיות לדיון העכשווי על מבנה השלטון בישראל. האם ריכוז סמכויות בעת חירום מוצדק? מהם גבולות הגמישות בפרשנות סמכויות? המתח בין הצורך במבנה מוגדר ויציב לבין הצורך בגמישות להתמודד עם אתגרים משתנים נותר אתגר מרכזי.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
למה משווים את העצים לצדיקים?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מה המשמעות הנחת תפילין?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך ללמוד אמונה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
