ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נאמר בפתיחת הפרשה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה יא-יג). כהונה זו סגולה. פנחס לא היה אמור להיות כהן, אבל בזכות מסירות הנפש והקנאות לכבוד שמיים שלו, הקב"ה נותן לו "ברית כהונת עולם". מהי "ברית כהונת עולם"? המלבי"ם אומר (שם יג) שרוב הכהנים הגדולים היו מבני פנחס. שניים עשר כהנים גדולים בבית ראשון, ושמונים כהנים גדולים בבית שני (ספרי שם). כמה גדול מעשה אחד של מסירות נפש, איזה שכר ותוצאות גדולות יש לו!
ההנהגה בארץ ישראל
מתחילה כאן תקופה חדשה. מעשה פנחס. ישראל כבר נמצאים בכניסה לארץ ישראל בשנת הארבעים במדבר, ומתחילה הנהגה חדשה של הקב"ה עם ישראל. עד עכשיו ישראל היו מובלים על ידי ריבונו של עולם. עמוד ענן ועמוד האש, הבחירה האלוקית, הקב"ה קובע מי המלך ומי הכהן. אך מכאן ואילך, הכול תלוי במעשה ישראל. הם עומדים להיכנס לארץ ישראל, וכאן, בארץ ישראל, ההנהגה שונה לגמרי. הנהגה היא של סיבה ותוצאה. לפי ההתנהגות של ישראל, ירד השפע של הקב"ה. מי שראוי, הוא ייבחר.
אסור לדבר דברים רעים על עם ישראל
חז"ל אומרים לנו שפנחס זה אליהו (ילקוט שמעוני רמז תשעא). חז"ל גם מלמדים אותנו כמה דברים על אליהו. (שיר השירים רבה א ו): "כך אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחרחרותי. אין לך שמח בבני, יותר ממשה. ועל ידי שאמר: (במדבר כ י) שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, נגזר עליו שלא יכנס לארץ". יש במדרש רשימה של דברים המראים שצריך להיזהר לא להגיד דילטורייא - דברים שליליים, על עם ישראל. המדרש מתחיל במשה ומגיע לאליהו: "ודכוותיה כתיב באליהו, שנאמר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקי צְבָא-וֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (מלכים א יט י). אמר לו הקדוש ברוך הוא: בריתי, שמא בריתך?" זה הברית שלי אז מה אתה מתערב בזה? "אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ , אמר לו: מזבחותי, שמא מזבחותיך?!" אלו המזבחות שלי. "וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, אמר לו: נביאי?! ואת מה איכפת לך! אמר לו: ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה". אומר המדרש: "מה כתוב לקמן "וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים (מלכים א יט ו). מה הוא רצפים? אמר רבי שמואל בר נחמן: רוץ פה, רצוץ פיות, בכל מי שאמר דילטורייא על בני." הקב"ה מקפיד על אליהו שאומר "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אבל זה היה נכון, אז מדוע הקב"ה הקפיד? אלא, אף על פי שזה היה נכון, הקב"ה לא אוהב לשמוע על בניו דברים רעים. אותו דבר נאמר על משה. משה אומר: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" הקב"ה הקפיד עליו והוא לא זכה להיכנס לארץ בגלל זה. מוסיף עוד המדרש: "אין לך שמח בבני, יותר מישעיהו". ועל ידי שאמר בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב "אמר לו הקדוש ברוך הוא ישעיה בנפשך את רשאי לומר כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי" (ישעיהו ו ה). על עצמך אתה יכול להגיד אבל אתה אומר את זה על ישראל "שמא ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אתמהא?!", בוא וראה אומר המדרש מה כתיב שם "וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה" (שם ו). אמר רב שמואל: 'רצפה' רוץ פה רצוץ פה, למי שאמר דלטוריא על בני.
אנחנו מדברים כאן על הענקים הגדולים שבאומה הישראלית, על משה רבינו, על ישעיהו, על אליהו הנביא. רבי יוחנן מביא כאן במדרש ראייה שאסור לאדם לדבר רעה על ישראל. "מַשָּׂא דַּמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק וגו' עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר" (ישעיהו יז א-ב). כאן מדובר על דמשק ופתאום עוברים לערים של ערוער, "מה זה עומד בדמשק ומזכיר ערוער, והלא ערוער בתחום ארץ מואב", זה לא על יד דמשק? "אלא שס"ה בתי עבודות כוכבים היו בדמשק כמנין ימות החמה, והיו עובדים כל אחד ואחד יומו". בדמשק היתה כל יום ויום עבודה זרה אחרת ובכל יום עובדים עבודה זרה אחרת. "והיה להם יום אחד, שהיו על כולן באותו היום, ועובדין אותם, וכולם עשו ישראל הגמוניא ועבדו אותם". וגם ישראל עשו כך ועבדו כל כך הרבה עבודות זרות "שנאמר: (שופטים י) וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים. ובאותה שעה שאמר אליהו על ישראל לשון הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אליהו, עד שאתה מקטרג את אלו, בא וקטרג את אלו". כלומר, למה אתה מקטרג על ישראל? קטרג על הגויים! "הדא הוא דכתיב: (מלכים א יט) לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק". למה אתה מדבר על ישראל? תדבר על דמשק! מכאן יש ללמוד שאין לדבר דילטוריה על ישראל גם כשהם חוטאים. ממשיך שם המדרש ומספר, שר' אבהו וריש לקיש היו הולכים ליד קיסריה. אמר רבי אבהו לרבי שמעון בן לקיש, האם אפשר להיכנס למדינה הזאת שהם מחרפים ומגדפים? ירד ריש לקיש מהחמור, לקח חול מהאדמה ושם בפיו של רבי אבהו ואמר לו: אין הקב"ה רוצה את מי שאומר דילטורייא על ישראל.
ואת עשו שנאתי
הגר"א בפירושו על תיקוני זוהר אומר על הפסוק "וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (מלאכי א ג), שהקב"ה שונא את המקטרגים על ישראל. מה זה "וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי"? - יצחק אומר לעשו שיצוד לו מטעמים ויביא לו לאכול, והזוהר מפרש את הדברים ואומר, שיצחק הוא מידת הדין, והמעשה היה בראש השנה, והוא אומר לעשו, תבוא לברר מה קורה בעולם, מי חוטא, מי עובר עברות? תהיה מהפרקליטות... תלך לברר למי יש חטאים. "המטעמים" של עשו הם מטעמים רעים. לעומת זה, אומרת רבקה ליעקב שהוא יעשה מטעמים טובים, שיביא את כל הזכויות וכל המעלות של הבריות. על זה אומר שם הגר"א שהקב"ה שונא את המקטרגים על בניו, ואפילו הם קדושים וצדיקים. כל ישראל בנים של הקב"ה, אם יש להם חסרונות זה מאוד מצער, אם מדברים על זה, זה יותר מצער, אם אפשר לתקן צריכים לתקן, אם אפשר להוכיח צריך להוכיח. אבל לדבר סתם דברים רעים על ישראל, זה אסור, זה חמור מאוד. המדרש מרחיב על זה את הדיבור כמה צריך להיזהר.
קנאות נובעת מדבקות ואהבת ה'
פינחס זה אליהו. לכן הזכרנו את הדברים הללו. פנחס עושה מעשה מיוחד מאוד של קנאות, וגם אליהו עושה מעשה של קנאות. אליהו מוסר את כולו לרצון השם עם כל הסכנות שיש בדבר הזה. אומר הרב זצ"ל: (מוסר הקודש חלק ג' עמוד שסד) "האהבה האלהית, כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ה' במדתה הטהורה". כאשר מאוד אוהבים את הקב"ה, זה מתהפך לקנאות, במידתה הטהורה כמובן. אי אפשר לסבול פגיעה בכבוד שמיים. "אז איננה עוד כוח נפעל מהציור העליון האלוקי, אלא מתהפכת לכוח פועל, וכל המהות העצמית מתהפכת לתכונת האהבה, ומתפשטת בכל הרוחב של החיים וכל הגיונותיהם ופעולותיהם. נשמה פועלת עליונה כשהיא במידתה הגמורה אינה צריכה לשום עיבוד וחידוש צורה". הוא לא צריך לעבור את השלבים של המוות. מכיוון שאליהו הנביא היה כל כך דבוק בריבונו של עולם הוא מגיע למידת הקנאות הזאת. מידה שהיא כולה טהורה, שכולה דבקות, עד כדי ביטול גדול כלפי ריבונו של עולם. אז היא לא צריכה לבוא לפי השלבים הרגילים של המיתה של כפרה וכדומה, והיא כאילו נמצאת תמיד, היא מתפשטת, בכל הרוחב של החיים, בכל הגיונותיהם ופעולותיהם.
הנאמנות והקשר הנצחי בין ישראל לקב"ה
אומר עכשיו הרב חידוש מיוחד במינו: "מידת הקנאה האלוקית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, אל קנא שמו ואין עמו אל נכר, ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל. מידת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מידת החיים וכל מאן דקני לקוב"ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה". כלומר, מי שמקנא לקב"ה, מלאך המוות לא יכול לשלוט עליו. מי זה מקנא לקב"ה - כנסת ישראל. הרב מחדש לנו הסתכלויות מאוד חשובות. האומה הישראלית נאמנת לריבונו של עולם באופן מוחלט, באופן שלא ניתן לערעור. ובפרטים, יש כאלו שמתגלים בזה מפעם לפעם, פנחס, אליהו, אבל הטבע הזה של הנאמנות לריבונו של עולם המוחלטת זו האומה הישראלית, היא לא פוסקת לקרוא בשם ה' כל הדורות כולם, ולכן היא חיה חיים נצחיים מפני שהיא טהורה וזכה, אוהבת ומחוברת לריבונו של עולם. יש כלל ישראל, זה לא פרטים שמצטברים ביחד לכלל, זה כלל שהוא מציאות בפני עצמה, כלל ישראל במשך כל הדורות זו האומה הישראלית, וכנסת ישראל זה התוכן הפנימי של האומה הישראלית. כנסת ישראל בעולם הזה מופיע באומה הישראלית. האומה הישראלית היא מקנאה לריבונו של עולם, היא כל הזמן קוראת בשם ה' עד שכל העולם כולו יכיר בשם ה', וזה מה שיהיה בהמשך, זה יהיה בסופו של דבר. זו הסתכלות מאוד חשובה. "באישיות הפרטית היא מדת אליהו. ולפי אותה גבורת האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת גילוי אליהו האישי. ופנחס זה אליהו, צביוני הקנאה, ראש פסגת האהבה הפועלת".
אליהו מבטא את כלל ישראל
יש כלל, והכלל מופיע באליהו. אליהו מבטא את הטבע העמוק של כללות האומה. "ובכללות כנסת ישראל שרויה היא נפשו של אליהו ועומס חילו דפנחס קנאה". ככה קוראים לו, פנחס הקנאי, "שהיא השלילה הגדולה שהאומה שוללת כל עירוב זר ואליהו הוא מלאך הברית. אף על פי שלא סיגלנו עדיין בפרטיות", כלומר, הפרטים עוד לא הגיעו לשלמות הזאת. "מתוך הסיגול הכללי בוא יבוא לפני בוא יום ה' הגדול. ואף על פי שראשית בואו יהיה עדיין חסר ו', אליה הנביא, ואחר כך יתגלה בכל מילואו, קנאת ה' צבאו-ת תעשה זאת, למרבה המשרה ושלום אין קץ". הרב בסידור (עולת ראיה, זמירות למוצאי שבת) אומר שבכל מוצאי שבת אליהו יושב וכותב זכויותיהם של ישראל, עושה תיקון, הוא לא מלמד חובה אלא מלמד זכויות על ישראל. זה דבר ששייך באופן מיוחד למוצאי שבת.
אליהו דורש שלימות ותיקון
אליהו היה קנאי. הגמרא מספרת בכמה מקומות על גילויי אליהו. הגמרא מספרת (בבא בתרא ז ב), "ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה", אליהו היה בא אל אותו חסיד מפעם לפעם, "עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה", אותו חסיד עשה בית שער בחצרו ובגלל זה נוצר קושי לעניים להיכנס לחצר. בעקבות כך, אליהו הפסיק לבוא אליו. הלך החסיד לשאול את אליהו למה הוא הפסיק לבוא. אליהו ענה לו שזה בגלל שיש איזה פגם במעשיו. אליהו לא יכול להיות במקום שאין בו שלימות, שאין בו תיקון. הוא קנאי, הוא דורש את השלימות המוחלטת.
אומרת הגמרא (מכות יא א) "ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דר' יהושע בן לוי ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי". היה מקרה, שאדם נאכל על ידי אריה, שלוש פרסאות סמוך לביתו של רבי יהושע בן לוי. אליהו הנביא היה מגיע יום יום ללימוד משותף בחברותא עם רבי יהושע בן לוי, ומאז שלושה ימים הוא לא הופיע. לאחר שלושה ימים, שאל אותו ר' יהושע, למה לא באת, ענה אליהו, בגלל שאתה לא היית בסדר, בסביבה שלך אריה אכל בן אדם. היית צריך להיות אדם שיש לו זכויות מרובות שימנעו את המקרה הזה. זאת אומרת, הדרישה של אליהו הנביא היא, שאדם יהיה כל כך מתוקן, כך שכל הסביבה שלו תהיה שמורה בגללו. דוגמה נוספת מובאת בגמרא (כתובות קו א): "רב ענן הוה רגיל אליהו דאתי גביה דהוה מתני ליה סדר דאליהו. כיון דעבד הכי איסתלק יתיב בתעניתא ובעא רחמי ואתא כי אתא הוה מבעית ליה בעותי ועבד תיבותא ויתיב קמיה עד דאפיק ליה סידריה והיינו דאמרי סדר דאליהו רבה סדר אליהו זוטא". רב ענן גם כן היה פוגש תמיד את אליהו, ואליהו היה מלמד אותו סדר אליהו, סדר אליהו רבא סדר אליהו זוטא. הגיע אדם אחד לרב ענן והביא לו מתנות. שאל אותו רב ענן, למה אתה מביא לי את המתנות, ענה לו אותו אדם, יש לי דין ואני צריך שאתה תדון אותי. אמר לו רב ענן עכשיו שהבאת לי מתנה אני נוגע בדבר ואני לא יכול לדון אותך. אמר לו אותו אדם, בכל אופן קבל ממני את המתנה, אני רוצה לתת מתנה לתלמידי חכמים שהרי כתוב (יומא עא א) שמי שנותן יין לתלמיד חכם, כאילו מנסך יין על גבי המזבח. וכן כתוב (כתובות קה ב) שמי שמביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים. שהרי תלמידי חכמים מייצגים את דבר ה'. אמר לו רב ענן, לא רציתי לקבל, אבל עכשיו שאמרת שיש עניין לתת מתנות לתלמידי חכמים, אני אקבל. אבל אני לא יכול לדון אותך, אז תלך לרב נחמן. אני אשלח לו מכתב שאני לא יכול לדון אותך ושהוא ידון אותך. הגיע אותו אדם לרב נחמן, ורב נחמן חשב לעצמו, למה אני מקבל את המכתב הזה, כנראה שהאיש הזה קרוב לרב ענן והוא לא יכול לדונו, ואם כן, הוא בטח אדם חשוב, תלמיד חכם. היה צריך רב נחמן באותה השעה לדון דין של יתומים, אבל משום כבוד התורה אז הוא הקדים אותו, אבל באמת לא הייתה סיבה אמיתית לכך, זו הייתה תקלה. רב ענן גרם שהייתה תקלה ורב נחמן לא דן את היתומים ראשונים, וזו הייתה פגיעה בהם. בגלל זה הפסיק אליהו לבוא לרב ענן. הגמרא מספרת כמה פעמים שאליהו הנביא היה מתגלה רק במקום שיש התנהלות מושלמת ללא רבב, היכן שיש פגם אפילו קטן, הוא לא יכול לבוא. אבל רב ענן לא עשה דבר, פשוט הייתה כאן איזו אי הבנה, ובכל זאת, הוא גרם לאי ההבנה הזו, הוא גרם בעקיפין לצער של יתומים, אליהו לא יכול לסבול את זה, אליהו הוא קפדן.
קפדנותו של אליהו
הגמרא מספרת (סנהדרין קיג א): "דרש רבי יוסי בציפורי: אבא אליהו קפדן", אז אליהו הנביא הפסיק לבוא אליו כמה ימים. לאחר מכן כשהוא הגיע, שאל אליהו הנביא את רבי יוסי, למה אמרת עלי שאני קפדן? ענה לו רבי יוסי, צדקתי, הנה לא הגעת אלי בגלל שאמרתי שאתה קפדן. הקפדנות הזו קשורה לקנאות. התכונה הזו, שמי שמקנא לדבר ה' דבוק לרבש"ע דביקות מוחלטת עד מסירות נפש בלי גבולות כמו פנחס, הוא לא יכול לסבול דבר לא נכון, הוא לא יכול לסבול שום דבר שחסר בו שלמות.
הטוב שבמצווה גובר על הפגם שבחטא
אומר הרב (מוסר הקודש עמוד שסט): "התבוננות גדולה צריכה להתכונן בנפש על דבר היחש של החשכת ההשגה השכלית, הבאה מכל דבר שיש בו משום סרך חטא. ביחוד מתיחשים הדברים לכל מיני השגות, הנתלות בתור סעיפים של התגלות אליהו זכור לטוב, שבדבר מועט לא משתעי אליהו בהדיה". אפילו אם קרה דבר קטן אליהו כבר לא היה מופיע. אז צריכים להתבונן, כמו שאומר הרב: "התבוננות גדולה צריכה להתכונן בנפש". כל מיעוט של כוונה גורם לחוסר של שפע. אם משהו קטן יכול לגרום לזה שאליהו כבר לא מופיע, אומר הרב "ונראה שמדה טובה מרובה ממדת פורענות, על ידי כל תנועה אמתית, על ידי כל התגברות של קדושה פנימית, הבאה בטהרת חכמה וקדושת רצון, תכף מתגלה שפעת חיים וברכה בכל אותן ההשגות הבאות מצד זה התוכן של הופעת גילוי אליהו בכל ערכיו ומהותיו, השונים מאד בחילופי דרגאותיהם". זאת אומרת, כשרואים איזה דבר, צריך תמיד להתבונן בו מכל הצדדים. הקפדות כאלה זה נראה מוגזם, חריף, אדם קצת טועה אז הוא צריך להפסיד כל כך כל כך הרבה?! אבל מצד שני, אדם קצת מתאמץ, איזו התאמצות כלשהי, טובה, חיובית, מופיע עליו שפע של ברכה כי הרי יש לנו כלל שמידה טובה מרובה ממידת פורענות. צריך להאמין בזה, שמידה טובה גדולה ממידת פורענות. בדרך כלל התחושה היא שכאשר אדם עשה חטא זה מאוד מכביד עליו, הוא מצטער על זה מאוד, ואם הוא עשה מצווה הוא לא שמח באותה מידה שהוא מצטער על החטא שהוא עשה. וזה לא בסדר, זה לא נכון. אדם צריך לדעת שמידה טובה גדולה ממידת פורענות פי חמש מאות ומעלה, לפחות פי חמש מאות. זאת אומרת, כשם שאדם צריך להצטער על איזו שהיא חולשה שלו, על מעשה לא טוב שהוא עשה, וזה גורם לו החשכה רוחנית מסוימת, כך הוא צריך להרגיש שכאשר הוא עושה מעשה טוב, מעשה הגון, מעשה נכון, מעשה חיובי, אז הוא מקבל שפע גדול של טובה וברכה. וכשמאמינים בזה אז זה מופיע עוד יותר. אמנם, גם כאשר לא מאמינים בזה, זה יוצר מציאות, מציאות שאדם עושה דבר טוב גורמת לשפע של השפעות, אבל אם אדם יודע ומודע לזה ומאמין בזה, אז זה גורם לאיזון בין ההסתכלויות בין הדברים הלא טובים שאדם עושה ובין הדברים הטובים שהוא עושה. וכיוון שרוב המעשים של בני אדם הם טובים, צריך אדם להיות מלא ביטחון ואמונה בשפע האלוקי שהקדוש ברוך הוא משפיע עליו. אליהו הנביא הוא עתיד לבשר את הגאולה, "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג כג-כד) ואנחנו מתפללים שזה יהיה בע"ה בקרוב.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
