בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פנחס
לחץ להקדשת שיעור זה

כשכל העולם נכנס לבית אחד!

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

תמוז תשע"ט
3 דק' קריאה
פעם, נסעתי בטרמפ עם כמה יהודים, והתגלגלה שיחה על נושאים מסויימים הנוגעים לעולם הרוחני של עם ישראל. תוך כדי שיחה, אמרתי על אחת הבעיות הרוחניות של דורנו – "זו הבעיה הגדולה של דורנו".
מיד הגיב הנהג ואמר: "הבעיה של דורנו זו סכנת הגרעין האיראני..."
לכאורה, שיחה סתמית, אך באמת היא חושפת שתי נקודות מבט - הראשונה סוברת שהרוחניות היא שורש העולם, וממילא כשיש לקות רוחנית בקשר בינינו לה', לקות זו עלולה, חלילה, לגרום גם לסכנות מעשיות. לעומתה, השנייה מתרכזת במציאות החומרית, ונוטה לראות במישור חיצוני זה את עיקר ההתרחשות בעולם.
כיודע, הגמרא משתמשת בביטוי – 'כולי עלמא' (כל העולם), שכשהיא מצטטת נקודה המוסכמת על כל הדעות בבית המדרש, על אף שבעולם הכללי מחוץ לבית המדרש נושא זה כלל לא מוכר. ללמדך, שהעולם הקובע הוא העולם הפנימי בבית המדרש, ולא העולם הכללי שבחוץ.
רעיון זה, יכול להוות יסוד למספר קושיות בפרשת והפטרת פנחס. כידוע, תילי תילים של קולמוסים נשברו בשאלה – הכיצד נותן ה' לפנחס את 'בריתי שלום'? מה לקנאי הגדול, איש הקצה, ולמידת השלום? מידה זו נראית לנו כמתאימה לאהרון הכהן המשכין שלום בין כולם, ולא לפנחס התופס צד חריף מול החוטאים במחנה ישראל?
תירוצים רבים נאמרו. ואולי, אפשר לתרץ תירוץ, שאפשר למוצאו כעומק נוסף בחלק מהתירוצים. השלום המדובר כאן הוא קודם כל שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים. הברית והשלום אינם שני עניינים, אלא עניין אחד, פנחס חידש את הברית בין ה' לישראל, ובכך השכין שלום בין העולם והשכינה, וזכה גם הוא לברית שלום.
רק אחרי שיש חיבור פנימי בין ישראל ובין ה', אנו זוכים גם לחיבור ושלום בין כל חלקי העם. והטעם לכך, כי באמת אנשים מתאחדים מסביב לערכים נעלים ששווה בשבילם להתאחד, לכן לטווח ארוך מי שמאחד את ישראל עם העומק הפנימי שלהם שזה הקשר לה', מוביל בסוף גם לאיחוד חיצוני ושלום בין כל חלקי העם.
ובכך תתיישב גם קושיא גדולה על ההפטרה. לאחר המעמד הגדול בהר הכרמל, ולאחר שאליהו נמלט מחרב איזבל אל המדבר, מתגלה אליו ה' במערה בהר חורב, ואליהו קובל בפני ה' על כך שבני ישראל עזבו את ברית ה' וגם רוצים להרגו.
באותה שעה, מטיל ה' על אליהו 3 משימות, שמטרתם להשיב את ישראל בתשובה ולתקן את המצב: "(1)...ומשחת את חזאל למלך על ארם, (2) את יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, (3) ואת אלישע בן שפט... תמשח לנביא תחתיך".
המשימות נאמרות בסדר מסוים, וכידוע בפרקי אבות נאמר שאחד ההבדלים בין חכם לגולם, שהחכם אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והיפוכם בגולם. לאור זאת, היינו מצפים שאליהו יקדים וימשח את חזאל למלך על ארם, אך בפועל אליהו נוהג הפוך, הוא הולך מיד לאלישע, ואילו את המשימות הראשונות של המלכת חזאל ויהוא, הוא משאיר לאלישע שיבצע זאת בעתיד הרחוק. הכיצד? מניין ידע אליהו להתחיל באלישע?
והתשובה נעוצה בנקודה בה פתחנו. ראשית, יש לתקן את התיקון הפנימי, ולכן צריך להתחיל במעגל הקרוב ביותר – אלישע. בהמשך, המעגלים עתידים להתרחב יותר ויותר.
עניין זה מופיע בעוד נקודות בהפטרה. כשה' מתגלה לאליהו, עוברים בהתחלה איתני הטבע הגדולים – הרוח, הרעש והאש, ועל כולם נאמר שלא בהם ה'. ורק בסוף – "קול דממה דקה"... וילט פניו באדרתו... והנה אליו קול". הקול בוקע מהדממה בזמן שפני אליהו מכוסות. רק כשאליהו נכנס לעולמו הפנימי, ללא ראיה ושמיעה חיצוניים, הוא זוכה להתגלות ה', ומשם מתחילים מעגלי התיקון והברית.
וכך גם אליהו מושך אחריו את אלישע. אליהו לא מדבר איתו, אלא רק משליך אליו את אדרתו, ואלישע מבין את הרמז. ללא אומר חיצוני, נרקמת הברית הפנימית. והוא הולך אחריו ומשרתהו, ומעלתו של אלישע לא בכך שלמד מפי אליהו, אלא שיצק מים על ידיו, כלומר צפה במעשיו ולמד ממנו גם בלי דבורים.
בדורנו, ב"ה אנשים רבים מתאווים להשכין שלום בין כל חלקי האומה. לצערנו, רבים חושבים ששלום זה יושג אם נושאי התורה יקפלו את דגליהם. מדמים הם שרק אם לא תהיה אמת, אז יהיה שלום. אך האמת היאט, שכדי שנזכה לשום בין כל חלקי האומה, עלינו להתחבר לאמת הפנימית שלנו, ורק מסביבה נוכל להתלכד לאומה אחת.
וכך נאמר על צום יז בתמוז, העומד בפתח, "צום הרביעי... יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה, והאמת והשלום אהבו". דווקא מתוך האמת יבוא שלום, ואז נזכה לגאולה השלימה, וכל הצומות יהפכו לנו לששון ושמחה!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il