ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- ענג שבת
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
ערב שבת קודש
פרשת פנחס – מטות מסעי
עלון מס' 19 (שנה שלושים ותשע) (1386)
כ"ב בתמוז ה'תשפ"ה (18.07.2025)
מועדי השבת פנחס
ענג שבת (306)
רבנים שונים
297 - עונג שבת פרשות חוקת-בלק
298 - עונג שבת פרשות פנחס - מטות מסעי
299 - עונג שבת פרשות דברים-ואתחנן
טען עוד
י-ם 19.09 – 20.25
ת"א 19.24 – 20.28
חיפה 19.17 – 20.29
ב"ש 19.25 – 20.26
אילת 19.18 – 20.24
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת פנחס – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.00 – 4.06
זמן הנחת תפילין 4.58 – 5.02
הנץ החמה (מישור) 5.48 – 5.52
הנץ החמה (הנראה) 5.52 – 5.56
ס"ז ק"ש מג"א 8.23 – 8.26
ס"ז ק"ש הגר"א 9.19 – 9.18
חצות היום 12.47 – 12.47
מנחה גדולה 13.23 – 13.22
שקיעת החמה 19.46 – 19.43
צאת הכוכבים ב' 20.36 – 20.33
דף יומי: עבודה זרה לא - לז
מועדי השבת מטות מסעי
ער"ש מוצ"ש
י-ם 19.05 – 20.21
ת"א 19.21 – 20.23
חיפה 19.13 – 20.24
ב"ש 19.22 – 20.22
אילת 19.15 – 20.20
זמני היום והלימודים היומים:
(משבת מטות מסעי – יום ו') (אופק ת"א)
עלות השחר 4.07 – 4.13
זמן הנחת תפילין 5.03 – 5.07
הנץ החמה (מישור) 5.53 – 5.57
הנץ החמה (הנראה) 5.57 – 6.02
ס"ז ק"ש מג"א 8.27 – 8.30
ס"ז ק"ש הגר"א 9.18 – 9.20
חצות היום 12.47 – 12.47
מנחה גדולה 13.22 – 13.22
שקיעת החמה 19.42 – 19.37
צאת הכוכבים ב' 20.32 – 20.27
דף יומי: עבודה זרה לח - מד
לעילוי נשמת מנחם יונגשטיין ז"ל. יהי זכרה ברוך!
השגרה בעבודת השם
פרשת פנחס נופלת תמיד בסמוך לי"ז בתמוז, ויש בין הפרשה לזמן חיבור מיוחד. כידוע חמישה דברים קרו בי"ז בתמוז, ואם נשאל כל אחד מאתנו מה הוא זוכר, אז כמובן המיקוד הוא שבירת הלוחות והבקעת חומות ירושלים, ומה שפחות מודגש הוא ביטול התמיד, אותה מצווה שהתורה חוזרת עליה בפרשתנו: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם..." (במדבר פרק כח פסוקים ב-ד)
מדוע באמת לחזור על המצווה שכבר מופיעה בפרשת תצווה: "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות פרק כט פסוקים לח-לט)? שאלה זאת מתחזקת עקב העובדה שמדובר בקרבן שונה לחלוטין משאר הקרבנות המופיעה בפרשה, שהרי הפרשה עוברת מועד מועד ומפרטת את קרבנות המוספים המיוחדים לימים אלו, וכאן מדובר בקרבן השגרה. ואולי זה הרעיון עצמו: התורה מדגישה שגם אם מדובר ביום מיוחד, וגם אם בו יהיו עשרות קרבנות של מוספים, ואלפי קרבנות פרטיים – הפתיחה של היום ונעילתו תהיה עם קרבן התמיד.
איזה פסוק מחכה לנו בבית הכנסת על הפרוכת או על הקירות? כשאני מגיע לבית הכנסת העתיק בציפורי, הרי שאני רואה את הפסוק מפרשתנו: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד..." בין אבני הפסיפס, ונזכר במדרש שנעלם לנו מקורו, ומצוטט בפתיחה לספר עין יעקב: "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי! דכתיב: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".
יש כאן חיפוש אחר הפסוק הכולל, זה שמושך אחריו את כל התורה והמצוות, ואכן בן זומא מציע פסוק מרכזי מעין כמוהו לאמונה ה' ויחודו, וכפי שמסביר המהר"ל (נתיבות עולם א, אהבת הרע פרק ד): " פסוק שמע ישראל על יד מצוה זאת הוא הדבוק בו ית' לגמרי ובפרט בתיבת אחד... ובודאי האהבה הוא הדבוק בו יתב' לגמרי כדכתיב לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו. ולכך שמע ישראל הוא כלל גדול בתורה ושאר המצות אינם רק פירוש באיזה ענין יהיה לאדם הדביקות הגמור".
בן ננס מתמקד באהבת הרע, וכפי שממשיך שם המהר"ל: "כי זה שהוא אוהב רעהו כמותו לגמרי דבר זה מצד שהוא אדם בשלימות וזה כאשר יש לו צלם אלקים בשלימות, ודבר זה הוא על ידי מצות התורה שהם רמ"ח והם משלימים צלם האדם ואז אוהב לרעו כמותו לגמרי, מפני כי רעהו גם כן נברא בצלם אלקים וצלם אחד להם...".
אמנם הפסוק שמכריע את כולם הוא הפסוק העוסק בקרבן התמיד: "מה שהאדם עובד השם יתברך בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי...". אכן הפסוק שהמדרש מביא כהוכחה לצדקת הדעה הזאת היא הפסוק העוסק בדרישה לדיוק בעשיה, דבר התואם את הדרישה מעבד.
מעבר לכך יש כאן את התובנה שדווקא השגרה והמעשה הקטן אולם היום יומי, הוא זה שבונה את הזהות. לכן דווקא לפני וכהקדמה לקרבנות המוספים התורה חוזרת ומדגישה את השגרה – את קרבן התמיד.
"אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ: וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ" (ישעיהו פרק כח פסוקים יב-יג) רוטן הנביא ישעיהו מול עם ישראל: הכישלון נובע במקום שאין רציפות. אוסף קווים ונקודות אינם יוצרים זהות עמוקה.
בשנים האחרונות אנו מוצפים בימים אלו ב"פסטיבלי" לימוד תורה וכינוסים, שאכן מרגש שרבבות בני אדם באים לשמוע תורה – פרשת התמיד מזכירה לנו שאין בכך די, אלא המים שבוקעים את הסלע הם דווקא אלו שיורדים טיפה אחר טיפה, במסירות ובהתמדה של כל יום. הרב יחיאל צור , רוח קיבוץ בית רימון
העלון מוקדש לזכר ולע"נ מרת רבקה יעקב ע"ה בת ר' יעקב ושמחה ז"ל, נפטרה בכ"ז בתמוז תש"ף. יהי זכרה ברוך!
העלון מוקדש לזכר ולע"נ ר' יהודה אריה דויטש בן ר' יעקב מנחם מנדל ועטרה טובה ז"ל, נפטר ב- ב' באב ה'תשע"ה. יהי זכרו ברוך!
העלון מוקדש לזכר ולע"נ משה ישראל (שולי) בן יהודה אברהם פלדמן ז"ל, שנספה בתאונת מטוס ב-ז' באב תשנ"ג. יהי זכרו ברוך!
דיני השבוע ומנהגיו
שבת פרשת פנחס
ההפטרה: "דברי ירמיהו" (ירמיהו א, א).
בשלש השבתות של בין המצרים אין מפטירים אחר קריאת התורה מענין הפרשה, אלא בעניני התוכחה של הנביאים לפני חורבן בית המקדש, והם נקראים ג' דפורענותא, והן 'דברי ירמיהו', 'שמעו דבר ה' ' ו'חזון ישעיהו' (קיצור שולחן ערוך קכב).
מברכים החודש: מנחם אב
ראש חודש מנחם אב ביום שבת קודש הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
המולד: יום שישי שעה 10, 42 דקות ו-5 חלקים.
אין מזכירים נשמות. בגלל ימי בין המצרים יש האומרים "אב הרחמים" אף על פי שמברכים את החודש, ויש שלא אומרים, וכל אחד ינהג כמנהג מקומו.
במנחה פרקי אבות: פרק א'
יום חמישי, כ"ח בתמוז, המתענים בערב ראש חודש מתענים ביום זה. אומרים יום כיפור קטן במנחה ואומרים תחנון.
שבת ראש חודש פרשת מטות מסעי
קריאת התורה מוציאים שני ספרי תורה (שהכינו אותם ביום אתמול, או לפני התפילה), בראשון קוראים שבעה עולים לפרשת השבוע, מניחים ספר תורה שני ואומרים חצי קדיש.
ובשני קורא המפטיר 'וביום השבת… ובראשי חדשיכם…' (במדבר כח, ט-טו).
הפטרת שבת ראש חודש: "שמעו דבר ה' " (ירמיהו ב, א). שבת שלשת השבועות. בדרך כלל בשבת ראש חודש ההפטרה היא בישעיה (סו, א) 'כה אמר ה' השמים כסאי' וגו'.
בברכה האחרונה של ברכות ההפטרה חותם המפטיר בשל שבת בלבד – 'מקדש השבת' (ולא 'מקדש השבת וישראל וראשי חודשים'), כי אין מפטירים בראשי חודשים.
ראש חודש שחל בשבת
כשחל ראש חודש בשבת מתפללים תפילת העמידה של שבת ובברכת 'רצה' לפני 'ותחזינה' מוסיפים 'יעלה ויבוא… ביום ראש החודש הזה…' (ואין מזכירים בו שבת). וכן בברכת המזון בברכת 'רחם', אחרי 'רצה והחליצנו' לפני 'ובנה ירושלים', מוסיפים 'יעלה ויבוא… ביום ראש החודש הזה…' אחרי חזרת הש"ץ אומרים הלל בדילוג, ואחריו קדיש 'תתקבל'. אחרי שיר של יום השבת אומרים 'ברכי נפשי', שהוא שיר של ראש חודש. למנהג אשכנז אומרים אותו אחרי 'עלינו', ולמנהג הגר"א (שאין אומרים שני מזמורים ביום אחד) אין אומרים 'מזמור שיר ליום השבת' אלא 'ברכי נפשי' בלבד. בשבת ראש חודש אין אומרים 'אב הרחמים' ואין מזכירים נשמות, לא בשחרית ואף לא במנחה. בתפילת מוסף מתפללים מוסף של שבת ושל ראש חודש וכוללים בה קרבנות מוסף של שבת וקרבנות מוסף של ראש חודש ואומר 'אתה יצרת' (במקום 'תיכנת שבת') וחותם בברכה 'מקדש השבת וישראל וראשי חדשים'. בתפילת מנחה אין אומרים 'צדקתך', כביום שאין אומרים בו תחנון.
'יעלה ויבוא' בתפילות ראש החודש
אחרי "רצה בתפילת ערבית שחרית ומנחה אומרים "יעלה ויבוא". גם בברכת המזון אחרי "רחם", ובשבת אחרי "רצה והחליצנו" ולפני "ובנה ירושלים" אומרים "יעלה ויבוא", ואין מזכירים בו שבת.
שכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת ערבית - אם נזכר לפני שאמר את שם ה' של ברכת 'המחזיר שכינתו לציון', חוזר לתחילת 'יעלה ויבוא' וממשיך 'ותחזינה' וכו'. ואם כבר אמר את שם ה' של ברכת 'המחזיר שכנתו לציון' אינו חוזר בתפילת ערבית, בין כשראש חודש יום אחד ובין כשראש חודש שני ימים.
שכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית או מנחה – אם נזכר לפני שאמר את שם ה' בברכת 'המחזיר שכינתו לציון', דינו כנ"ל וחוזר לתחילת 'יעלה ויבוא' וממשיך 'ותחזינה' וכו'. אך אם כבר אמר את שם ה' של ברכת 'המחזיר שכנתו לציון' או שסיים את הברכה ולא התחיל עדיין ב'מודים', אומר 'יעלה ויבוא' ומסיים 'מלך רחום וחנון אתה' ואינו אומר 'ותחזינה' וכו' אלא ממשיך 'מודים אנחנו לך'. ואם כבר התחיל 'מודים' – כל עוד לא גמר את תפילתו, חוזר ל'רצה', אומר 'יעלה ויבוא' וממשיך את התפילה על הסדר מ'ותחזינה' עד סופה. ואם כבר סיים תפילתו, אפילו לא עקר רגליו אלא כבר אמר 'יהיו לרצון… צורי וגואלי' שלפני 'עושה שלום במרומיו' – חוזר לראש התפילה.
הלל
אומרים חצי הלל ואחריו קדיש 'תתקבל'. אחרי שיר של יום השבת אומרים 'ברכי נפשי', שהוא שיר של ראש חודש. למנהג אשכנז אומרים אותו אחרי 'עלינו', ולמנהג הגר"א (שאין אומרים שני מזמורים ביום אחד) אין אומרים 'מזמור שיר ליום השבת' אלא 'ברכי נפשי' בלבד.
אמירת הלל - המאחר – יאמר הלל יחד עם הציבור ובתנאי שלא הגיע זמן קריאת שמע ותפילה שלא יאחר. (משנה ברורה תכב, טז). העומד בפסוקי דזמרה – יפסיק, ויאמר הלל עם הציבור אבל בלא ברכה (שם מ"ב, טז) הספרדים יתפללו כסדר ולא יקדימו ההלל (כף החיים תכב, לה. כך גם דעתו של הגרב"צ אבא שאול).
מוסף – "אתה יצרת"
מתפללים מוסף של שבת ושל ראש חודש, 'אתה יצרת' (במקום 'תיכנת שבת'), כוללים בה קרבנות מוסף של שבת וקרבנות מוסף של ראש חודש וחותם בברכה 'מקדש השבת וישראל וראשי חודשים'. יש סידורים, שבין קרבן מוסף של שבת לקרבן מוסף של ראש חודש נאמר 'זה קרבן שבת וקרבן היום כאמור'; ויש שפסקו שאין לאמרו, וכן הכריע במשנה ברורה.
טעה ואמר 'תיכנת שבת' במקום 'אתה יצרת' – אם נזכר לפני שאמר את שם ה' שבחתימת הברכה, חוזר ל'אתה יצרת'; ואם נזכר לאחר שכבר הזכיר את שם ה', מסיים 'למדני חוקיך' ('ברוך אתה ה' למדני חוקיך' פסוק הוא בתהילים קיט, יב) וחוזר ל'אתה יצרת'; ואם נזכר אחרי שהתחיל 'רצה' – כשיגיע ל'וישב את העבודה לדביר ביתך' (או חוזר ל'והשב את העבודה') מוסיף ואומר 'ונעשה לפניך חובותינו בקרבן מוסף יום ראש החודש הזה' וממשיך בברכת 'רצה' על הסדר; ואם נזכר אחרי חתימת הברכה 'המחזיר שכינתו לציון' לפני שפתח ב'מודים', אומר כנ"ל 'ונעשה לפניך חובותינו בקרבן מוסף יום ראש חודש הזה' וממשיך 'מודים' וכו'; ואם כבר התחיל 'מודים', כל עוד לא סיים תפילתו חוזר ל'אתה יצרת' ומתפלל על הסדר; ואם כבר סיים תפילתו, אפילו לא עקר רגליו אלא כבר אמר 'יהיו לרצון... צורי וגואלי' שלפני 'עושה שלום במרומיו' – חוזר ומתפלל תפילת מוסף של שבת וראש חודש (כן כתב מו"ר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל).
אמר 'אתה יצרת' אך טעה בחתימת הברכה ואמר 'מקדש השבת' בלבד (או שאמר 'רצה נא במנוחתנו קדשנו במצוותיך' וכו'), יצא ידי חובתו.
במנחה פרקי אבות: פרק ב'.
אין אומרים "צדקתך".
ברכת הלבנה: מליל שלישי ד' באב עד ליל שישי יד באב.
אין מברכין עד שיעברו 7 ימים עליה (מהמולד) (שם ס' ד), כמנהג עדות המזרח. פוסקים רבים מהאחרונים פסקו משעברו 3 ימים, כך נוהגים בעדות אשכנז. בחודש אב יש הנוהגים לקדש הלבנה במוצאי תשעה באב.
יעלה ויבוא בברכת המזון
מוסיפים 'יעלה ויבוא' בברכת המזון אחר 'רצה והחליצנו' לפני 'ובנה ירושלים'. טעה והקדים 'יעלה ויבוא' ל'רצה', יצא ידי חובה. התחיל 'יעלה ויבוא' ועדיין לא אמר 'ביום ראש החודש הזה', ונזכר שלא אמר 'רצה', מפסיק וחוזר ל'רצה' ואומר 'יעלה ויבוא' וכו'; אך אם כבר אמר 'ביום ראש החודש הזה', מסיים ואומר 'רצה' 'ובנה ירושלים'. שכח לומר 'יעלה ויבוא' - אם עדיין לא אמר שם ה' בברכת בונה ירושלים, חוזר ל'יעלה ויבוא' ובנה ירושלים'; ואם כבר סיים את הברכה, אך לא פתח עדיין בברכה שלאחריה ב'ברוך' , אומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון'', וממשיך בברכה שלאחריה. אמר 'יעלה ויבוא' ולא אמר 'רצה', הדינים כנ"ל אלא מברך '… אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת'. לא אמר לא 'רצה' ולא 'יעלה ויבוא, הדינים כנ"ל ואומר '…אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וראשי חודשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חודשים'. נזכר אחרי שפתח ב'ברוך', שלא אמר 'יעלה ויבוא', אינו חוזר.
בין המצרים
במדרש איכה רבה (א, כט) אמרו על הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" – אלו ימי צרה ומצוקה, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים אבלות, אך תוקפה אינה אחידה. היא מחמירה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב.
משבעה עשר בתמוז ממעטים בכל ענייני עונג ושמחה, אין מברכים ברכת 'שהחיינו' (אלא אם כן נזדמן לו פרי שלא יהא מצוי אחרי ימי בין המצרים, ומוטב לברך עליו בשבת) אין קונים בגדים חדשים (למעט בגדים שאינם חשובים, כגון גרביים וכדומה), אין עושים ריקודים ומחולות ונמנעים מדברי זמר, האשכנזים אינם נושאים נשים ואינם מסתפרים מי"ז בתמוז.
משנכנס אב
אמרו במשנה (תענית פרק ד משנה ו) "משנכנס אב ממעטין בשמחה". האשכנזים נוהגים איסור כיבוס וגיהוץ, רחיצה של תענוג, אין אוכלים בשר ואין שותים יין.
מיום ראשון בשבוע שחל בו תשעה באב – אף מי שלא נהג בכל האמור נוהגים איסור בכל הנ"ל.
משבעה באב חמור יותר, שבו נכנסו הגוים להיכל (תענית כט, א).
מחצות יום ערב תשעה באב נוהגים דיני ערב תשעה באב.
יש להרבות בימים אלה באהבת חינם, ובענינים שבין אדם לחבירו, כדי לתקן את חטא שנאת חנם, שמחמתו חרב בית המקדש. (אחרונים).
בשר ויין
מנהג בכל ישראל לא לאכול בשר ולא לשתות יין בתשעת הימים שמראש חודש עד אחרי תשעה באב. אמנם בר"ח עצמו מותרים בבשר ויין, וממוצאי ראש חודש - אסור. (עיין כף החיים תקנא, קכה, קכו). ואשכנזים נוהגים איסור גם בראש חדש (משנה ברורה שם ס"ק נח) ואסורים עד י' באב. ואסור אפילו בתבשיל שנתבשל בו בשר או שיש בו שומן. ואפילו בשר עוף אסור. (שולחן ערוך שם סע' ט. כף החיים שם ס"ק קכה, קכו, קל, קמה, קמו).
חולה, יולדת או מי שצריך לאכול בשר לצורך רפואה - יאכלו בשר עוף. וישתדלו להפסיק בכך מז' אב כי אותו היום חמור שבו ביום נכנסו הגויים להיכל. ומי שצריך לכך - מותר גם בו ביום. (כף החיים שם).
בסעודת מצווה – כמו מילה ופדיון הבן אפילו שלא בזמנם, בר מצווה שהנער דורש בדברי תורה וזהו זמנה. וסיום מסכת, מותר לכל הקרובים לשמחה לאכול בשר ויין. והקרובים הם אבותיו ואחיו ובניו ועוד עשרה חברים שרגילים לבוא לשמחותיו. וכל זאת מותר אפילו בערב תשעה באב קודם חצות היום. אבל לא אחר כך. (כף החיים שם ס"ק קסג, קסד ומשנה ברורה עה עו). והסעודה שנוהגין לעשות בלילה שלפני המילה, אינה נקראת סעודת מצווה לענין זה. (שדי חמד ה).
לדעת הרמ"א מותר לאכול בשר בסיום מסכת ואפילו אם אין דרכו בכך, ובלבד שיזמין עשרה אנשים בלבד. ולדעת היעב"ץ יכול להזמין יותר ובלבד שקשורים ללימוד בדרך זו או אחרת.
הנוהגים לטעום מהתבשילים בערב שבת משום "טועמיה חיים זכו" מותרים גם בערב שבת שקודם תשעה באב.
הבן איש חי (דברים טו) מביא מנהג לא לאכול בשר אפילו בסעודת ברית מילה וכד' כיון שקשה לצמצם במוזמנים, ואפשר בדגים וכד' במקום בשר ועוף.
יין של הבדלה - ספרדים נוהגים שישתה המבדיל בעצמו. ואשכנזים נוהגים ליתן לקטן לשתות, ואם אין קטן - ישתה המבדיל בעצמו (רמ"א תקנא סע' י). ואין לברך על כוס יין בברכת המזון אלא אם כן בסעודת מצווה. (כף החיים שם ס"ק קנב. משנה ברורה שם ס"ק עב).
תשעה באב שחל ביום ראשון
תשעה באב שחל ביום ראשון, או אפילו חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אין איסור כיבוס בשבוע שלפניו [ובפרט יש להקל במכובס מקודם], וכן אין צריך להימנע מרחיצה בחמין, מאחר שלא חל בו תשעה באב. והוא הדין שמותר להסתפר, לנוהגין שלא להימנע אלא בשבוע שחל בו ת"ב, כדלעיל סימן ק"ג סעיף ג'. אבל לנוהגין להימנע כבר מי"ז בתמוז, ברור שאסור{א}: (שולחן ערוך, אור החיים חלק ג סימן ק"ו, סעיף א:)
העלון מוקדש לזכר ולעילוי נשמת ר' ישראל הנדליש ז"ל, שנפטר ביום ד' אב תשס"א. יהי זכרו ברוך!
זוית הלכתית / הרב חן שריג , דרך צלחה לרבנות, לימודי רבנות דרך האינטרנט
איך מפרידים עצמות דגים, עוף ובשר בשבת?
אחת השאלות הנפוצות בהלכות שבת הנוגעת לדיני בורר היא אכילת דגים. לא פעם, ניסיון פשוט לאכול דג או עוף בשולחן שבת הופך לסוגיה הלכתית סבוכה: כיצד להסיר את העצמות מבלי להיכשל באיסור בורר?
כבר לפני כ-250 שנה, בעל ה"מאמר מרדכי" תהה על הנוהגים להסיר את עצמות הדג בשבת והזהיר מפני כך: "נראה ברור דמה שנוהגין בסעודות גדולות וכיוצא לקרוע הדג מגבו ולהסיר השדרה שבאמצע דיש ליזהר בשבת מלעשות כן דהוי ליה בורר פסולת מתוך אוכל דחייב אפילו לאלתר אלא יניח השדרה שם ולא ישליכנה לחוץ".
(שיט;ז) המשנה ברורה ביקש ללמד זכות על ישראל ("והנה אין העולם נזהרין כלל ... וקולפין העצמות מעל הבשר מקודם ואם כן נכשלין באיסור חיוב חטאת... ואמרתי לחפש עליהם זכות") הוא הציע מספר נימוקים להקל: ראשית, כאשר העצמות מוסרות במהלך הסעודה , הדבר עשוי להיות מותר. כך פסק המהר"י אבולעפיא, שהתיר להוציא זבוב מכוס בשעת שתייה, בטענה שאין איסור בורר בעת האכילה עצמה, אלא רק בשלב הכנת המזון. שנית, לעיתים העצמות עצמן נחשבות אוכל , ולא פסולת (כגון בעצמות דקות של סרדינים, הרינג או עוף), ולכן מותר להסירן. שלישית, לדבריו, הוצאת עצמות דומה לקילוף פירות או ירקות, דבר שמותר אם נעשה סמוך לאכילה. הסיבה לכך, היא שאף שהקליפות הן פסולת, מאחר שלא ניתן להגיע לאוכל בלעדיהן זו נחשבת דרך אכילתן המותרת. לדבריו גם העצמות מחוברות לאוכל, ולכן הסרתן נחשבת "תיקון אוכל בעלמא" ולא הפרדת פסולת. (ביאור הלכה שיט;ד ד"ה מתוך אוכל).
החזון איש (שבת;ו ;סק"ג) חלק על גישת המשנה ברורה. לשיטתו, בקילוף קליפות אין דרך אחרת להגיע לאוכל, ולכן הותר. אך בדגים ניתן לקחת את הבשר מעל העצם, ומכיוון שיש דרך חלופית, יש להחמיר ולא להוציא את העצמות. גם הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ד, עד) נקט בגישה זו, לדבריו יש להימנע מהוצאת העצמות, שהרי "אפשר לאכול בפיו ולזרוק" אלא אם כן מדובר בהאכלת ילדים קטנים שאינם יכולים להתמודד עם עצמות, ואז יש מקום להקל.
לעומת זאת, הרב ווזנר ("שבט הלוי" א, פג) דחה את גישת החזון איש, וכתב שאם הפסולת (כגון קליפה או עצם) מחוברת לאוכל כחלק מתהליך גידולו, אין היא נחשבת לפסולת כלל. כשם שהרמ"א (תקי,ב) התיר הסרת קליפת בוטנים כי הכל נחשב כ"מין אחד", למרות שניתן לאחוז רק באוכל, כך גם בעצמות המחוברות לבשר.
בספר "שמירת שבת כהלכתה" (פרק ג, סעיף יב) החמיר, וכתב שיש לתת הדג "לתוך פיו את האוכל על הפסולת שבו, דהיינו הבשר על העצם שבו, או הדג על אדרותיו, ואז מותר להוציא את העצם .. מתוך הפה". לדבריו הפתרון הוא גפילטע: "עם כל אלה, בואו ונחזיק טובה לישראל עם קדושים שהנהיגו לאכול בשבת דגים ממולאים (ללא אדרות), לצאת מידי כל הספקות והחששות הללו".
אולם חכמי ספרד לא נהגו לאכול גפיטע וגם לא להחמיר בכך. כך כתב הבן איש חי, "דרך אכילתם בכך תמיד ואין זה דרך ברירה אלא דרך אכילה" (שנה ב';בשלח; י) הרב בן ציון אבא שאול כתב "וכן מנהג בני ספרד להקל בזה", (דימה לקליפות בטנים שמותר להסיר הקליפה) (אור לציון ח"ב; פל"א; הע' ה) וכן כתב הרב עובדיה: "מותר לברור בשבת העצמות הדקים שבתוך הדגים, שכן דרך אכילתו" (חזו"ע ח"ד עמ' קצ"ה).
לסיכום : יש שהורו להחמיר ולהימנע מהסרת עצמות הדג אלא אם הן מוצאות מהפה (חזו"א, אג"מ, שש"כ), ויש שהקלו להוציא עצמות כחלק מאכילה רגילה. הטעמים המרכזיים להקל הם: אין איסור בורר בשעת האכילה. בנוסף, העצמות אינן נחשבות לפסולת אלא "שומר" האוכל והפרדתן נחשבת תיקון אוכל ולא הפרדת פסולת. ולבסוף, לדעת המאירי והערוך, אין איסור בורר בדבר הדבוק.
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הלכות קבלת שבת מוקדמת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך ללמוד אמונה?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה המשמעות הנחת תפילין?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך מותר להכין קפה בשבת?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
