ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- האבילות על החורבן
- מדורים
- קוממיות
- בימה תורנית
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
אדם אחד הניח את כל כספו במגירה. יום אחד הוא רואה את בנו הקטן משחק ומשליך את שטרות הכסף לתנור. החלו האיש והילד לבכות. כל אחד בכה על מה שציער אותו - האיש בכה על כל כספו, ובנו בכה על הניירות הצבעוניים שמצא ועלו באש. ואנו? על מה אנו מצטערים בשלושת השבועות?
1. שכינתא בגלותא
הרב דניאל שילה שליט"א - קדומים
יעודו של עם ישראל הוא "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". יעוד זה מתמלא על ידֵי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ממילא חורבן המקדש הוא הפגיעה הקשה ביותר ביעוד זה.
לפיכך אומר רבי יהודה הלוי, שמטרת הקרבת הקרבנות היא - "הכוונה בזה תיקון הסדר כדי
שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום". בהיות המקדש על כנו היתה שורה נבואה, והנהגת ה' על עמו היתה ניכרת, כניסוחו של הכוזרי במקום אחר: "יעודינו הידבקנו בעניין האלוקי בנבואה, ומה שהוא קרוב לה, והתחבר העניין האלוקי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים". ובחורבנו - "ואנחנו כשימצא פגע את לבנו אשר הוא בית מקדשנו, אבדנו, וכאשר יירפא נרפא אנחנו" (כוזרי א', ק"ט).
כבר בראשית דרכו של עם ישראל, כאשר נאמר לעם כי שכינה מסתלקת מהם אחר
מעשה העגל, הם מגיבים: "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו". רש"י: "הדבר הרע - שאין השכינה שורה ומהלכת עימם" (שמות ל"ג). האבל הראשון, הוא איפה על סילוקה של שכינה גלויה מקרב ישראל, אשר זהו מקור כל הצרות האחרות .
האבל הנוסף הוא על יציאת ישראל לגלות, ועל כך שרובם עדיין שם. המילה 'גלות' איננה מופיעה בתורה, כנראה מפני שאיננה חריפה דיה. כינויי התורה להימצאות ישראל בארצות אחרות הם: "ארץ לא להם", "ארצות אויביכם", "ארץ אחרת", "הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה". הפעלים אשר בהם מתארת התורה את יציאת ישראל מארצם הם: "אבדן", "הקאה", "השלכה, "הדחה", "הסחה". על פי התורה, מי שנמצא בגלות, הוא מודח ומושלך . הוא יכול להיות שם ראש ממשלה, שר האוצר, שר המלחמה, גביר חשוב, אדמו"ר או רב גדול - את מעמדו האמיתי מתארת התורה, גם אם הוא עצמו איננו חש בכך.
אבל נוסף הוא על אובדן הריבונות היהודית בארץ : "מלכה ושריה בגויים אין תורה", ואבל זה מומתק הרבה בהקמת מדינת ישראל לפחות על חלקה של הארץ. והאבל המתקן את כל זאת הוא האבל על שנאת החינם אשר גרמה לכך.
2. בין המצרים של גוש קטיף
הרב ניסים מזרחי שליט"א - רב הישוב גן אור ת"ו
שלושת השבועות שמשבעה עשר בתמוז עד תשעה באב נקראים 'ימי בין המצרים', על שם הפסוק: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א' ג'), וכן על שם הפסוק "מן המצר קראתי יה" (תהילים קי"ח), שבימים אלו בני ישראל נתונים במצר. צרות רבות סבבונו בימים אלה, ובתקופתנו נוסף לרשימת הצרות - החורבן הגדול של ישובי גוש קטיף.
הנביא ירמיהו מקונן ואומר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ימי בין המצרים של תושבי גוש קטיף לא היו שלושה שבועות, אלא החלו כבר ביום שנפלה החלטה אומללה זו ע"י ממשלת ישראל. "כל רודפיה השיגוה" - התקשורת, חברי הכנסת, "מחנה מאוחד" בהנהגת ראש הממשלה, להשמיד ולהרוס חבל ארץ נפלא, בתי כנסיות ובתי מדרשות, לעקור קהל קדוש מביתו ואדמתו על לא כלום. ממשלת ישראל העמידה צלם בהיכל - צלם "השלום", והבקיעה למענו את גוש קטיף, למרות זעקותינו על תוצאות החורבן, לא נמצאה אוזן קשבת.
יום החורבן קרב והמיצרים נעשו עוד יותר צרים. "בוטל התמיד" - המתח, החרדות, והאיומים, שהושמעו ע"י התקשורת וחברי הממשלה שיבשו לא מעט את חיי השגרה של תושבי הגוש. כשהופיעו המחסומים, והכניסה לגוש הוגבלה רק לתושבי הגוש, "נשתברו הלוחות" , החיילים והשוטרים התייחסו לתושבי הגוש כאל זרים או אויבים. ההרגשה היתה כאילו מתכוננים למלחמה נגדנו.
יום החורבן מגיע, ציבור גדול מגורש מביתו, זעקות השבר של הורים וילדים נופלות על אוזניים ערלות של חיילים ושוטרים, אנשים נשלפים מן הבתים, מי ברגלו מי בראשו, נורא ואיום, ואחרי כן מגיע הרס הבתים, בזה אחר זה ישובים שלמים, בתי כנסיות ובתי מדרשות, נהרסים, נדם קול התורה,"שרף אפוסטומוס את התורה" . כבתה המנורה, ונופץ חבל עזה - "הנר המערבי" ויחד עימו נסתרה השכינה, עולם של חסד, צדקה ואהבה, חולל ונופץ, לא ביישנות ולא רחמנות ולא גמילות חסדים היתה במגרשים ובמחריבים. בעלי גאווה ושררה, הפכו את המנורה - סימלה של המדינה לבעלת מום, "שברו וניפצו לה את הנר המערבי, אותו נר שהעיד על השכינה ששורה בישראל".
אומנם קנה המנורה נופץ, ואותה המנורה שהיא סימלה של מדינת ישראל היא בעלת מום, אך את אור השכינה לא ניתן לכבות. קום יקום הציבור הגדול והקדוש הזה, וימשיך לגלות את השכינה על אפם וחמתם של מתנגדיו, קנה המנורה ייבנה מחדש, ואור חדש על ציון יאיר במהרה בימינו אמן.
3. אהבת ישראל
הרב שלמה בן אליהו שליט"א - רב המועצה האזורית מטה אשר
ימי בין המצרים מזכירים לי תמיד, שאני אוהב כל יהודי , (אגב אינני משתמש מעולם בביטוי 'יהודי חילוני', כי אין יהודי של חול רק יהודי של קודש).
בצעירותי פגשתי בספרי המהר"ל, ונגלה לי עולם קסום והבנה מחודשת במושג "אהבת ישראל".
ואלו דבריו בקצרה: בית ראשון חרב על שלוש העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, על כך נענשו אבותינו בגלות של שבעים שנה. לעומת זאת בבית שני ששמרו תורה ומצוות ועברו "רק" על שנאת חינם, נענשנו בגלות ארוכה בת אלפיים שנה. אומר על כך התלמוד: "ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".
אולם המהר"ל בונה נדבך נוסף על דברי הגמרא - הוא מסביר שהגלות היא עונש, ותפקידו של עונש לתקן. בבית ראשון, העבירות החמורות היו עבירות גופניות, לכן בשביל התיקון הספיקה גלות קצרה, שבה יוחלפו דור החוטאים ויבוא דור חדש לארץ. אולם כדי לתקן את חטא שנאת חינם של ימי בית שני עלינו לעבור גלות של שנים רבות, כי שנאה היא חטא שברוח - חטא מוטבע בנפש שעובר בתורשה מדור לדור. החלפת דור אחד לא תרפא את השבר הרוחני של שנאת חינם. ואכן עונש הגלות הארוכה ריפא פצע עמוק זה בנפשנו - בגלות, יהודים מכל העולם נזעקו לעזרת אחיהם: פדו שבויים, גמלו חסדים ומסרו את נפשם להצלת אחיהם, כי "שלושה סימנים באומה זו: רחמנים ... וגומלי חסדים".
ועכשיו אבנה אנוכי הקטן נדבך נוסף על דברי המהר"ל הללו: חזרנו מן הגלות מלאי אהבה. הגלות הארוכה תיקנה את השנאה, שהיתה טבועה בנפשנו. לא אנחנו חזרנו מן הגלות, אלא ריבונו של עולם הוא שהחזיר אותנו, הוא שקבע כי נגמר העונש וממילא זהו הסימן שתוקן החטא.
בימי בין המצרים עלינו להתבונן בתיקון וברפואה - עלינו לפקוח עיניים ולראות את אהבת החינם הקיימת בינינו. אנו תושבי הארץ שהתקבצנו מארבע קצוות תבל אל הארץ לבנות ולנטוע ולהשתתף ב"אתחלתא דגאולה", יש בתוכנו הרבה אהבה, בין במודע ובין שאינו במודע. כואב לנו בכאבו של יהודי, ואנו חשים לעזרת אחינו תמיד הן בממון והן בגוף. לעיתים אהבה זו מוסתרת, לצערנו ולבושתנו, והיא נגלית רק בעיתות משבר וסכנה, אך היא קיימת תמיד.
ויהי רצון שיפוצו מעיינות האהבה חוצה, וייראה לעין כל כי החטא החמור של שנאת חינם חלף מאיתנו כדברי מרן הרב קוק זצ"ל - "אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו בשנאת חינם, נשוב להיבנות וייבנה העולם עימנו באהבת חינם".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
