בית המדרש
  • משנה וגמרא
  • תלמוד בבלי
  • פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • שבת
  • שיעורים במסכת שבת
undefined
8 דק' קריאה
לש הקדמה מלאכת לש בסידורא דפת עוסקת בשלב יצירת הבצק, ונעיין במלאכה בבסיסה על מנת להתחקות אחר יסודותיה. בכדי להפיק בצק יש לערב מים וקמח וללוש אותם כראוי, בעקבות העירבוב ישנו שינוי בחלקי התערובת וכך נוצרת עיסה אחת מגובשת לגמרי, עד שאין אפשרות להחזירה למצב הקודם לתערובת. כמה שאלות שעולות בהתבוננות הנ"ל: האם צריך דווקא דברי מאכל? האם צריך שהתערובת תהפך לעיסה שלא יכולה לחזור? האם צריך דווקא לערבב בידים? נתעכב על חלקן של השאלות. נתינת מים או לישה בגמ' הדנה בסדר מלאכות הפת, אין דיון ביסודות המלאכה של לישה, אלא המקורות מפוזרים בכמה מקומות וסוגיות שונות. הגמרא הראשונה מופיעה בתחילת המסכת (יז, ב – יח, א):
משנה. בית שמאי אומרים: אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין... גמ'. מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן? - אמר רב יוסף: רבי היא, דתניא: אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי אומר: אינו חייב עד שיגבל. אמר ליה אביי: ודילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי - אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא - אימא ליחייב! - לא סלקא דעתך, דתניא: אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיגבל. ודילמא: מאי אפר - עפר, דבר גיבול הוא. - והתניא: אפר, והתניא: עפר! - מידי גבי הדדי תניא?
שריית דיו וכו' ודאי אסורה בשבת, משום מלאכת לש, ונחלקו ב"ש וב"ה לגבי התחלת הפעולה בערב שבת כך שתמשך אף בשבת עצמה. בדיון לכאורה אגבי, שכן אין כאן השלכה ישירה על מלאכה בשבת עצמה, מבררת הגמ' מי הוא התנא של המשנה. וכאן מובאת מח' משמעותית בין רבי לריב"י בדבר השאלה מתי מתחייבים על מלאכת לש. לשיטת רבי, כבר מרגע מגע הקמח במים מתחייבים, ואילו לשיטת ריב"י רק בסוף מעשה הגיבול (הלישה) מתחייב משום לש. וצריך לברר את הצדדים השונים במח'. האם רבי חולק לחלוטין על ריב"י – ולאחר נתינת המים כבר לא יתחייב אפילו אם ילוש בידים? האם ריב"י חולק לחלוטין על רבי ומתיר נתינת מים לכת' ומחייב רק על הלישה? באיזו סוג תערובת נחלקו ובאיזה הסכימו? מה הסברא בכל צד? חומר שאינו בר גיבול עניין נוסף שעולה בסוגיא זו הוא האיסור בדבר שאינו בר-גיבול. ישנם חומרים שבמגע עם מים משנים את צורתם והופכים לגוש אחד, המובהק שבהם הוא הקמח. ולעומתם, יש חומרים בהם שלא נהפכים לגמרי לגוש אחד. וכך מגדיר זאת הרמב"ם במסכת אהלות (ב, ב) ביחס להוראת המשנה - 'מלׁׁא תַרְוָד רָקָב שֶגְּבָלוׁ במים אינו חבור לטומאה':
ענינו שאם גבל את הרקב הזה, אינו נעשה כולו מחובר ויהיה כגוף אחד, כדי שיטמא את הנוגע בקצה אותה העיסה, אלא מי שנגע באותה העיסה טהור לפי שחלקיה מפורדים זה מזה ואין הגבול מועיל להן ואינו עושה אותן גוף אחד, וזה כעין אמרם בתלמוד אפר לאו בר גבול הוא ולפיכך אין ערבובו נחשב גבול.
ועתה יש לברר מה יסבור ריב"י ביחס למה שאינו ב"ג? נחלקו בדַבר האמוראים בסוגייתנו. שיטת רב יוסף שמה שאינו בר גיבול אין בו משום לישה, ועל כן מעמיד את המשנה רק כרבי. אך שיטת אביי, שיש להחמיר עוד יותר במה שאינו בר גיבול, שאפילו ריב"י חייב בו בנתינת המים. כדי לקבל תמונה שלימה יותר על הסוגיא, נעיין בגמ' מקבילה מסוף המסכת (קנה, ב):
ונותנין מים למורסן, אבל לא גובלין.. אמר אביי: אמריתה קמיה דמר, מתניתין מני? ואמר לי: רבי יוסי בר יהודה היא, דתניא: אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל. - דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם - אלא קמח דבר גיבול הוא, אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא - אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה? - לא סלקא דעתך, דתניא בהדיא: אין נותנין מים למורסן, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן.
אם נתבונן במשנה זו ובגמ' עליה נראה כמה נקודות חשובות בענייננו: א. מותר לתת מים לכתח' למורסן. ב. המורסן מוגדר כדבר שאינו בר גיבול. ג. המשנה היא בשיטת ריב"י. ד. דברי אביי אודות החמרה בדבר שאינו בר גיבול נדחים. בהמשך הגמרא ישנו דיון אודות גיבול קמח קלי, שהוא קמח שנטחן מחיטים קלויים. ואומרת הגמ' שהתנא שמתיר לגבל קלי הוא רבי יוסי ברבי יהודה אך בתנאי שיהיה שינוי:
והני מילי - הוא דמשני. היכי משני? אמר רב חסדא: על יד על יד. ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי. והאמרת אין גובלין! לא קשיא, הא - בעבה, הא - ברכה. והני מילי - הוא דמשני. היכי משני? אמר רב יוסף: בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, בשבת - נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ.
ומכאן עולות נקודות נוספות אותן יש לסדר להלכה: סוגי עיסות כעבה ורכה. סוגי שינויים בהכנת העיסה כגון שינוי בכמות, שינוי סדר נתינת החומרים ושינוי באופן הערבוב. מקור שלישי, ולאחריו נגיע לדברי רבותינו הראשונים, הינו מדברי הגמרא בביצה (לב, ב):
אמר ליה רבינא לרב אשי: אמר לן רב אחא מהוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא. - אמר ליה: אנן ארקתא דפרת סמכינן. והני מילי - הוא דצייריה מאתמול. אמר רבינא: וקטמא שרי.
רב אשי התיר לסתום חורים בתנורו ע"י הבאת טיט שהכין וסימן לקחתו מבעוד יום, משפת הנהר, וטעמו כפי שכתב רש"י: 'שאין אנו צריכים לגבל טיט, ששפת פרת טיט מגובל הוא'. עכ"ל. ואילו רבינא הוסיף – קיטמא מותר. ולפי מהלך הגמרא הפשוט היה נראה לומר שמותר לגבל קיטמא הוא אפר שריפה כיון שאף הוא אינו בר גיבול. שיטת הפוסקים כריב"י הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש הכריעו שהלכה כריב"י, וטעמם משום שהלכה כסתם משנה שבסוף המסכת. ועוד כתב הרי"ף שמכך שהגמרא בהמשך (קנו, א) מתרצת את הברייתא אליבא דריב"י – משמע שהלכתא כוותיה. הרי"ף ורא"ש פסקו להלכה שמותר לעשות עיסה עבה מחומר שאינו-בר-גיבול בתנאי שיעשה בכמות קטנה. מחומר שאב"ג שתכליתו בלילה רכה, ניתן לעשות כמות גדולה ובלבד שישנה בסדר הנתינה. והבנתם בנויה על כך שקמח קלי ושתית הוא אותו החומר, אלא ההבדל שהגמ' מציינת הוא בעובי העיסה. ותירוץ רב חסדא 'על יד על יד' מתייחס רק לקמח קלי והוא העיסה העבה, ותירוץ רב יוסף 'שינוי נתינה' מתייחס רק לשתית והוא העיסה הרכה. אמנם המגיד משנה (כא, לג) מבין שתירוצו של רב יוסף בדבר שינוי סדר הנתינה מתייחס אף לעיסה עבה, ובשינוי זה אפשר להתיר גם עשיית הרבה קמח קלי. כאמור, הרמב"ם אף הוא מסכים שהלכה כריב"י, אך לדעתו קלי אינו שתית, וממילא ההלכה היוצאת שונה במעט (כא, לג):
מגבל חייב משום לש, לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט, אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי היא כחול והיא הנקראת שתית מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש וצריך לשנות, כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ.
לפי זה יוצא שלוש דרגות בלישה: א. קמח רגיל אסור ללוש בכלל. ב. קמח קלי, לעולם צריך לגבל רכה ובכמות מועטה. גזירה משום קמח רגיל. ג. שתית מותר לגבל הרבה ובתנאי שיהיה בשינוי, ואך רק בעיסה רכה. ויוצא שאין היתר כלל לעיסה עבה. אך א"כ כיצד יפרש את הגמרא ממנה משמע שיש היתר בעיסה עבה?! ומבאר הרב המגיד שלפי הרמב"ם לא גורסים בגמ' 'והא אמרת אין גובלין' אלא 'והא תניא'. ע"כ. והסבר דבריו הוא כך, 'והא אמרת' מתייחס אל דעת רבי בברייתא ומכאן מקשים על 'שוין בשתית', וא"כ החילוק הוא בין עבה שם רבי אוסר לגבל, לבין רכה שם מתיר בשינוי. ולפי זה יוצא שלריב"י, גם עבה אפשר לגבל בשינוי. אך לפי הגי' של הרמב"ם 'והא תניא' משמע שזו קושיא מברייתא אחרת ועליה אמרו שמדברת על עבה, אך סוגייתנו דיברה רק על רכה, וגם ריב"י התיר רק ברכה בשינוי, אבל עיסה עבה לא מצאנו כאן מי שהתיר. אינו בר גיבול בתוך דברי ריב"י יש מח' האם במצב של דבר שאינו בר גיבול יש להחמיר כרבי שאפילו נתינת מים מחייבת או שמא יש להקל יותר? ראינו לעיל מח' אביי ורב יוסף האם ריב"י מחמיר בדבר שאינו בר גיבול, רב יוסף סובר שריב"י מתיר ואילו אביי סובר שריב"י מחמיר ויאסור אפילו בנתינת מים כרבי. ולפי הגמ' במורסן משמע ששיטת אביי נדחה. שכן הגמ' אומרת מפורש שמורסן הוא 'אינו בר גיבול' ואעפ"כ אומרת המשנה במפורש 'נותנין מים למורסן'! ועוד שכך מופיע מפורש בברייתא בשם ריב"י. וראיה לכך גם מפשט הגמ' בביצה לעיל לגבי קיטמא שרי. ומה שהגמ' בדף יח משמע שהולכת בפשטות כשיטת אביי, אפשר לומר שהיא נדחתה מהגמ' בסוף המסכת. וחשבתי שאולי גם סוגיא זו היא צדדית ביחס למשנה ולא על הוראה ישירה של המשנה. משא"כ בדיון על המשנה בסוף המסכת שם הדיון על אינו בר גיבול הוא על הוראה ישירה של המשנה. וכך סוברים רש"י, רמב"ם ורי"ף שדבר שאינו בר גיבול אינו אסור מדאורייתא. ונראה שסברתם היא שעיקרה של הלישה היא בדבר בר גיבול, ודברים אחרים אינם אסורים אלא כדי שלא יבוא לטעות בדבר בר גיבול, ועיקר הדבר של הפיכה לגוף אחד לא קיים בו. ועל כן נתינת המים קלה יותר בו. ועל כן מותר לתת מים במורסן לצורך השבת. לעומת זאת, שיטת התוס' (יח, א ד"ה אבל) כאביי שדבר שאינו בר גיבול חמור יותר, ומדאורייתא חייב כבר על נתינת המים. וסברתו, כיון שכאן א"א להגיע לתוצאה טובה יותר מאשר עצם שפיכת המים, ע"כ כבר הכל אסור מהרגע הראשון. אך לשיטת התוס' קשים המקורות הנ"ל. ואכן הוא מבאר שמש"כ הגמ' שמורסן אינו ב"ג ה"מ ביחס לקמח רגיל, אך מצד עצמו אכן מורסן יחשב בר גיבול. וקיטמא דשרי, אינו להתיר גיבול בו אלא להתיר לשים אותו כפי שהוא אפר, ולא חוששים שמא יבוא לגבלו. אך לפי תוס' מדוע התירו לתת מים למורסן בשבת? ומבארים שהלכה כריב"י, ולפי זה נתינת מים בלבד אינה אסורה אפילו בבר גיבול, מדרבנן בלבד. וכאן במקום הצורך של שבת התירו. ועוד, יש לבאר מדוע התירו גיבול של קלי ושתית בשינוי, והרי הם אסורים עוד יותר? ונראה שהם סוברים שאכן הם ברי גיבול. והסביר בה"ל (ד"ה שמא) שכיון שהוא כבר קלי הרי הוא מוכשר לאכילה והוספת המשקים היא כרוטב לתבשיל דהוי דרך אכילה, אך כיון שדומה ללש אמרו לעשותו בשינוי. שיטת הפוסקים כרבי עד כה הבאנו את שיטת רוב הפוסקים, ההולכים כריב"י. אך יש בראשונים, בעל התרומה ועוד, מי שפסק כרבי, וטעמו משום שהלכה כרבי מחבירו, וכן סתם משנה הראשונה סתמה כדעתו, שעצם נתינת המים מחייבת. וראה באגלי טל אות א שמאריך בביאור שיטתם, כיצד פוסקים כרבי. ויסוד דבריו שאע"פ שרבי סתם כריב"י בסוף המסכת, אין הדבר אומר שחזר בו, ואין הדבר מחייב שהוא דעת רבים. ועל כן עדיין נשאר הכלל 'הלכה כרבי מחבירו' ועל כן הלכה כרבי שאיסור דאורייתא גמור יש בנתינת מים לקמח. עירוב חרדל נפק"מ בין השיטות היא בדין הכנת חרדל בשבת. אומרת הגמ' (קמ, א):
חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש. ולא יטרוף אלא מערב.
ונחלקו הראשונים בפירוש הגמרא. רי"ף רמב"ם ורא"ש הבינו שהחרדל נילוש בערב שבת בשמן שלו עצמו, ולא עם משקים אחרים. והחידוש כאן שהתירו להוסיף משקים ולעשות מעין לישה גמורה אם לא יטרוף, יערבב, בכח את העיסה. ואילו דעת התרומה ודעימיה, הפוסקים שהלכה כרבי שעצם הנתינה אסורה, סוברים ש'לשו' האמור כאן הוא לישה גמורה מערב שבת וכאן רק רוצים להוסיף עוד משקים אז התירו אפילו שהוא עיסה עבה וזאת בתנאי שיעשה בשינוי. שו"ע (שכא, יד-טז) הביא את שתי השיטות הנ"ל להלכה. את שיטת רי"ף ודעימיה כ'סתם', ודעת תרומה ודעימיה כ'יש אומרים'. הביאור הלכה (ד"ה יכול לערבו) מקשה על הדעה הראשונה, כיצד התירו חז"ל גיבול דאורייתא בחרדל על ידי שינוי מועט של מערבב בנחת? והאריך שם לבאר שמדובר בחרדל שנילוש כל צרכו מבעוד יום אלא רוצה לרככו עד שיהפך לשתיה ממש, והדרך לעשות זאת היא ע"י טריפה בכח. וזה דמי ללש. אך כיון שאין כאן לישה של ממש שכן רק מפריד החלקים ולא מדביקם התירו בשינוי של עירבוב בנחת. לעומתו תירץ החזו"א שעירוב משקים וחרדל אינו נחשב לישה כיון שאין הם נעשים עיסה, ומ"מ כשטורפים אותם בכח יתכן והוא דאורייתא. אך כאשר עירב לבד החרדל ורק אח"כ הוסיף משקה ומערבם בנחת – אין בזה משום לש.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il