ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מועד קטן
תחילת היתרי עשיית מלאכה בחוה"מ מיוסדים בעיקר על שני יסודות: א. צורך המועד. ב. דבר האבד. ושניהם מופיעים יחד בגמרא אחת (יב, א):
טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד - אסור. דבר שאבוד במועד - מותר לעשותו במועד, דבר שאינו אבוד במועד - אסור.
ראשית נפתח בכמה שאלות עולות בקריאת המושג 'צורך המועד':
א. מה מקור ההיתר של הרחבת הצורך במועד? הניחא או"נ דלא יהיה חמור מיו"ט אך שאר מלאכות מהיכי תיתי דשרי?
ב. מהי הגדרת צורך? מוחלט או משתנה?
ג. האם הגדרת אוכל נפש בחול המועד שווה ליו"ט או שמא רחבה יותר?
ד. האם ישנן הגבלות על עשיית דברים לצורך המועד? אם כן, מהן?
כדרכנו נשתדל לעמוד על עיקרי הדברים, ואידך זיל גמור.
מקור היתר אוכל נפש
בעיון בהיתר של צרכי המועד יש להבחין בין שני מושגים: אוכל נפש וצורך המועד שאינו אוכל נפש.
הצורך הבסיסי ביותר לאדם לקיומו, הוא צורך האכילה. ולא רק כצורך בסיסי, אלא המרכיב הראשוני של ביטויי השמחה היא האכילה, ולהיפך – התענית מורה על צער. ובימים טובים, בהם אנו מצווים על שמחה, התירה לנו תורה מלאכות עבור אוכל נפש. ואף יותר מזה י"ל. הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כג, ז) כותב כך:
אבל פירוש "מלאכת עבודה", כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ובכל עבודה בשדה, ונעבדתם ונזרעתם, וקין היה עובד אדמה, ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה.
כלומר ישנן שתי סוגי מלאכות: א. מלאכת עבודה. ב. מלאכת הנאה. כל מה שקשור לאכילה הרי הוא מלאכת הנאה ומותר מעיקרא ולא שנאסר ואחר כך היה צורך להתירו.
ואם כן, כיון שמצאנו שהתורה התירה ביו"ט מלאכת אוכל נפש, פשיטא לן דשרי גם בחוה"מ, דלא יהא חמור יותר מיו"ט. וכתבו רבותינו הראשונים שכל צרכי או"נ במועד מותרים אף בטירחה רבה (תוס' מו"ק ד, ב ד"ה מדלין; רמב"ן פסקי חוה"מ; ריטב"א ד, א ד"ה מדלין לירקות).
ובפתיחת פסקי הלכות המועד כתב הרמב"ן:
הלכות מועד אף על פי שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים, ומכשירים נמי התירה בשאי אפשר להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות.
דהיינו, דיני חוה"מ נקבעו כל אחד ואחד לפי צורך והגדרה מסוימת ולכן ללמוד מהם כללים ולהקיש מזה לזה, ובכל זאת, אומר הרמב"ן יש בהם עקרונות כללים והם: "דיני המועד הן על דרך יו"ט". כשם שמצאנו ביו"ט שההיתרים הרחבים ביותר מצויים באוכל נפש, ופחות מכך במכשירי או"נ, כך גם במועד. ומהיכן למד שעל דרך יו"ט הלכו?
שמא אפשר לבאר כך. מקור איסורי חוה"מ נלמד בהקשר ליו"ט מהיקש עצרת לששה ימים, וכך הם דברי הגמרא (חגיגה יח, א):
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור - אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה - אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת - השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה.
פירושו, חוה"מ דומה ליו"ט בכך שיש בו איסורי מלאכה, אך אינו דומה לחלוטין, רק השביעי אסור בכל מלאכה ולא ימי המועד. ומעצם ההשוואה בין יו"ט לחוה"מ אנו למדים על קווי דמיון, ואפשרות של לימוד מהמקור, יו"ט, על הלמד, חוה"מ.
מקור היתר צורך המועד
אמנם, לפי דרך זו, של השוואה ליו"ט, יש לעיין מהיכן למד את היתר עשיית המלאכות שאינן צורך אוכל נפש? על עצם ההיתר לית מאן דפליג דזה מצינו במשניות מפורשת רבות. אלא ביחס למהות ההיתר.
ושמא משם (גמ' בחגיגה) נמי הוא המקור המהותי של היתר שאר מלאכות. שהרי או"נ אינו בכלל האיסורים, שכן הוא מלאכת הנאה, ומה שנאסר ביו"ט הוא שאר מלאכות, ועל זה אומרת הגמרא שמסרן הכתוב לחכמים להחליט במועד איזה משאר צרכי המועד להתיר.
ובדרך אחרת אולי היה ניתן לומר שהן כהמשך של יו"ט, דבזה נמי שייך כעין 'מתוך שהותרה'. כלומר, מצינו שביו"ט התירו חכמים אף מלאכות שאינן צורך אוכל נפש, מתוך ההיתר של אוכל נפש, ובלבד שיהא בהן קצת צורך המועד. וכן הדבר במועד. כיון שהותרו כל מלאכות או"נ ואף מכשיריהם, אף יותר מיו"ט, הותרו נמי מתוך כך שאר צרכים הקרובים לצרכי הגוף. וכך רואים במה שהרמב"ן הגדיר את היתר קישוט הגוף לנשים כאוכל נפש, משום שמלאכות שעניינן הנאת הגוף אף הן הינן מלאכות הנאה כעין מלאכות או"נ.
טעם ההיתר
דין שאר מלאכות שמותר במועד, לצרכי היחיד בדרך כלל הוא רק במלאכת הדיוט ובטעם הדבר מצאנו במאירי (י, ב):
אמר המאירי ההדיוט תופר כדרכו פי' כל שאינו אומן בדבר נקרא הדיוט לענין אותו דבר ומלאכת הדיוט אינה חשובה להקרא מלאכה והילכך תופר כדרכו.
ונראה שהסבר דבריו הוא שכאשר פעולה מסוימת אינה חשובה דיה להקרא מלאכה, הדבר מלמד על כך שלא נדרשת בפעולה זו כל כך הרבה ריכוז ומאמץ בכדי לפגוע בשמחת המועד. אך אכתי, מדוע להרחיב את היתרי או"נ וסעיפיהם אף למלאכות אחרות? אם 'אין שמחה אלא בבשר ויין' שאר הדברים לכאורה ירחיקו מעניינו של מועד?
ונראה שהטעם הוא משום שרצתה התורה הקדושה שלא ישבית אדם את שמחת המועד, ולכן התירו לו מספר מלאכות. חז"ל ייסדו את שמחת החג על שני יסודות: גשמי ורוחני. קדושה – לימוד תורה, תפילה, הקבלת פני רבו (עיין בסוגיא 'שמחה במועד') ועל ענייני החולין – אכילה, שמחה כללית, והמנעות מעבודה מאמצת ומחויבת. על כן בחוה"מ התירו רק מלאכות פשוטות, שאין בהן היסח דעת של ממש, ושאי-עשייתן במשך כמה ימים יביא לידי צער (הנגרם מחמת הפסד). ולכן התירו רק מלאכת הדיוט.
ואמנם, צריך לומר שקבעו את דיניהם בתור כלל, ואף אם יבוא פלוני שלדידיה מלאכת אומן היא קלה או הפוך שמלאכת הדיוט קשה עליו במיוחד – אין שינוי מההלכה הכללית. ובאופן שניתן בפשטות לעשות המלאכה יעשה אותה. וראיה לזה אפשר להביא ממה שכתב הרמב"ן שהתירו כתיבה משום שהוא שמחה ונחת לו. וכן הראוני מש"כ ראבי"ה (מו"ק, תתלה):
ונראה לי דהא דאמרי רבנן הלכות המועדות כהלכות כותים ועוד אמרו לא מסרך הכתוב אלא לחכמים לידע איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת הכל תלוי כדי שישמח במועד, כדמפרש בירושלמי ומתוך שמחה נוח לו ללמוד ולהבין בהלכות הרגל, כדאמרינן אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' עד וכן לדברי תורה. הילכך היכא דאיכא טורחא יתירא אסור, שלבו עצוב מפני הטורח. וכן התירו לעשות מלאכה בדבר האבד או בשאין לו מה לאכול כדי שיהא שמח במועד ועל דרך זו הולכים כולם.
ושמא ניתן ללמוד מכאן מעל גדרי שמחת המועד. אפשר לשמוח ב'עוה"ז' אך שהעיקר יהיה תחת הכוונה של 'עוה"ב'. דהיינו המועד הוא זמן להתרוממות בקדושה ודבקות בה', ובימים אלו מצוה עלינו לשמוח בכלים הגופניים באופנים המחדדים את עליונות הקדושה.
הגדרת צורך
ביחס למה הוא צורך – עיקרו של דבר מופיע בראשונים (כן נראה ממש"כ תוס' רא"ש ח, ב ד"ה רשב"ג; נימוקי יוסף (בדפים הישנים ג, ב) ד"ה ירושלמי; שיטה על מו"ק ט, ב). והוא שדבר שהוא נצרך לכבוד המועד הרי הוא צורך ומותר לפי גדריו. ונ"ל להסביר יותר, שכל יסוד האיסור הוא בכדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה ובשמחת היום (ריטב"א יג, א). ומה שנצרך ליום עצמו ולא יֵעַשה הרי זה מיעוט בכבודו של יום או בשמחת היום. אלא, שאף זאת לא הותר אלא באופן פשוט שאינו מצריך טירחא מרובה. כמו כן, בזה יובנו הסייגים של צינעא ובשינוי. דכיון שההיתר יסודו בכבוד, הצינעא ושינוי מאופן הרגיל מברר את מעלת היום שלא ראוי לעשות בו כרגיל.
והוא אשר פסק הרמב"ם בריש הלכות המועד (יו"ט ז, א):
חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.
ויש להעיר שלא נתנו לכל אדם לשער את אופן עשיית המלאכה אלא נתנו לו לשער את הצורך הנוכחי שלו בה.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.
יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.
אורות ישראל ותחייתו תחיית כוחות האומה בארץ ישראל
אורות ישראל ותחייתו פרק ל'
השיעור עוסק בדברי הראי"ה קוק על כך ששיבת עם ישראל לארצו אינה רק שינוי מגורים חיצוני, אלא מהפכה רוחנית המוציאה לפועל את מכלול כוחות האומה הגנוזים. מודגש כי רק בארץ ישראל ניתן לחבר בין עוצמה גשמית לקדושה רוחנית ולהביא לפריחה אמיתית של נשמת העם.
