ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתן לברירה או כברה בזרייה או בהרקדה...נמצא זורה והבורר והמרקד כולן מעבירין פסולת המעורבות באוכל ואינה מחוברת כגון קליפה שצריכה פירוק או כגון עפרורית שצריך ניפוץ אלא מעורבת בלבד.
וכן כתב הערוך (ערך דש):
הדש והזורה הוא המפרק מן האוכל פסולת שהיא מחוברת לו ומכין אותה לברירה בין בזרייה בין בהרקדה, וכן מי שהוא מפרק מן האוכל פסולת שהיא מחובר כדי שיהא נכון לאכילה.
כלומר, ההבדל היסודי בין דישה לברירה (לסוגיה השונים) היא שדישה נעשית בהיות האוכל מחובר אל הפסולת, בניגוד לשאר פעולות הברירה בהן האוכל כבר מנותק מהפסולת, ועומד לעצמו אלא שהוא מעורב בהן. ובזה מבוארת התשובה לשאלה מדוע הגמרא שואלת מה בין זורה לבורר למרקד, ולא שואלת מה בין בורר לדש? וע"כ צריך שיהיה הבדל מהותי עד כדי כך שאין הו"א להחשיבן כמלאכה אחת.
הגדרת דישה
נדון במלאכה זו דרך תולדתה – מפרק. וכך אומרת הגמ' (עג, ב):
אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי - חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר: אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך.
מהו המקרה המדויק המדובר כאן? לפי מה שכתוב נראה שרק התמרים נשרו ולא הענף עצמו, ומשום כך פירש רש"י (ד"ה מפרק):
מפרק - תולדה דדש, שמפרק תבואה משבליה, לשון פורק מן החמור, רבינו לוי, וגם בתשובת רבינו משולם הגאון מצאתי כן, ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות.
הפריקה מן החמור מתורגמת (עפ"י לעזי רש"י) כך: "לפרוק משא, לעקור דבר ממקומו" ואם כן נראה שאע"פ שאין המשא מחובר ממש אל החמור, חיבור של יניקה, נחשב הדבר לפריקה. ועוד נראה מכאן שאפילו אם אכן יפלו רק התמרים, אכתי יתחייב שתים משום תולש(קוצר) ומשום מפרק (דש).
אמנם, הרמב"ן והר"ן מיאנו בפירוש רש"י וכתבו:
הא דאמרינן במאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב משום מפרק, פירש"י ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל, ותמה אני בוצר וגודר ומוסק ליחייב שתים, אלא עיקר הפי' כדברי האומר שהן נתלשין עם המכבדות ואחר כך דשין אותן, שמחמת דשדא פיסא דיקלא נתלשו המכבדות מהדקל וכשהן נופלין לארץ מכוחו הן נחבטין ונדושין ונפרקין התמרים מן המכבדות והיא תולדה דדש.
ראשית יש לשים לב שגרסתם ברש"י אינה כפי המופיע אצלנו. בגירסתנו כתוב 'תמרים מן המכבדות' ובגירסת הרמב"ן היה כתוב ברש"י 'תמרים מן הדקל'. מתוך כך באו לחלוק. לשיטתם דישה היא הפרדת פרי מאשכול שגדל בו ולא סתם פרי מענף. וכן לא בניתוק ממקור החיות אלא רק אחרי שנתלש מיניקתו שייכת מלאכת דישה. ונראה שנוסח הגמרא הביא אותם לפרש כן, שהרי הגמרא דנה במקרה עקרוני ולא במעשה שהיה, והמקרה העקרוני הוא הזורק רגב אדמה על דקל. לכאורה ניתן היה לכתוב 'דשדא פיסא לאילנא ואתר פירי' – ומכך שלא כתבו באופן כללי אלא דווקא על תמרים ע"כ הדבר מלמדנו שרק בהם יש דין מפרק ולא בסתם אילן. ואילו לפי הנוסח שלהם ברש"י אין סיבה לחלק בין דקל לשאר אילנות.
ועוד, נראה לשיטתם שלא ניתן לחייב כלל שתי מלאכות על מעשה אחד בעל תכלית אחת ועל כן מוכרחים הם לפרש את הגמרא שמדובר בשני שלבים, על אף שאין זה פשטות דברי הגמרא.
וצריך לברר מדוע לרמב"ן ור"ן דווקא בפירות הגדלים כאשכול יש דין מפרק ולא בפירות אחרים.
מחלוקת על צורך בכיסוי
נקודה נוספת עליה נחלקו רבותינו הראשונים היא האם דישה שייכת רק בתבואה מכוסה או לא. מרש"י בסוגיא לא משמע כן, ועל כן אומרים התוס' (ד"ה ואחת):
אין נראה לר"י כמו שמפרש רש"י שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו, אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת.
התוס' אינם מפרשים מה לא נראה לר"י, והריטב"א מפרש (ד"ה האי מאן):
והקשו בתוספות דא"כ אין לך תולש שאינו חייב שתים, ועוד דלא דמי לדש כלל שנוטל החטים מן הקליפות... ודמי למפרק שהוא תולדה דדש שמפרק החטים מן הקשין שהם בתוכם.
ולפי הסבר הריטב"א בתוס', נראה שהבין את רש"י כמו שהבין בו הרמב"ן, שיש דישה גם במחובר, ועל כן שואלים מדוע אין אומרים כן בכל הפירות, וכמו שביארנו. והקושיא השניה היא מכח הסברא – עצם לקיחת הפרי מהמכבדה אינה דומה כלל לדישת החיטים שיוצאים מקליפתם. ולכן כותבים התוס' שעיקרה של דישה היא הוצאת הפרי מתוך הקליפה שלו. ואף את שיטת תוס' צריך לבאר מדוע יש צורך בכיסוי על מנת להגדיר פעולה כדישה.
אמנם לפי הרמב"ן דלעיל, שלא כתב כתוס' נראה שאין צורך בכיסוי הפרי מקליפתו וכדומה בשביל להתחייב בדש.
העולה עד כאן שישנן שתי אפשרויות לדישה כאשר המוסכם הוא שצריך להיות מנותק מיניקה מהמקרקע: א. גילוי המכוסה. ב. ניתוק פרי מאשכול. וביחס לשניהם צריך להבין מה יש במלאכת הדישה שבכלל תחשב כמלאכה. ועוד, על עצם ההנחה המשותפת לשיטות אלו יש לשאול מדוע חייבת הדישה להיות במנותק מהאילן, והרי סוף סוף הוא דש, ומה לי אם הוא מחובר או לא. כן הקשה המנ"ח ונשאר בצ"ע.
ונראה את נקודת המח' בין הרמב"ן לתוס' האם צריך שיהיה הפרי מכוסה בשביל לעבור על מלאכת דישה. אמנם יש סוברים שהם מסכימים, כ"כ הב"ח (הגהות על רי"ף לא, ב אות ח) ועוד, אך על פניו לפי תוס' צריך כיסוי ולרמב"ן לא. לפי תוס' קל לומר שצריך דמיון גדול יותר למלאכת הדישה המקורית שבשדה, שם בודאי מדובר באוכל המכוסה בפסולת. אך לרמב"ן אפשר לומר שמעצם הלימוד מתמרים, רואים שאין העיקר במעטפת אלא בניתוק מהאשכול, וזה מה שלומדים מדישה בשדה.
שיטת רש"י
והעירו כבר שנוסח רש"י שלפנינו אינו כמ"ש רמב"ן ור"ן, ואף אינו בדיוק כפי שמופיע בתוס'. ויתכן ואף רש"י יודה שצריך להיות מכוסה, שכן נראה גם מרש"י עצמו ממש"כ ביחס לסחיטה (שבת יח, א ד"ה שטוענין):
דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו, והיא תולדה דדש.
ומשמע שצריך כיסוי ('ממשאו הגדל בתוכו'), וכן נראה מעוד כמה מקומות ברש"י (עד, א ד"ה וליחשב; צה, א ד"ה מפרק;כתובות ס, א ד"ה מפרק). ומאידך גיסא, הרי כאן כתב רש"י במפורש 'מפרק תמרים מן המכבדות', משמע שהוא דווקא ממכבדה ולא מהאילן עצמו, ולא הזכיר כלל את העניין של הכיסוי. והנראה שרש"י סובר שבאחת משתי הדרכים יתחייב בדישה, הן בכיסוי והן בנטילה מתוך האשכול, אלא דבסוגיא דדקל, לשיטתו, אין קליפה ועל כן העיקר הוא המכבדה, ובזה סגי לחייב משום מפרק. ובמקומות אחרים בהם יש תוך וכיסוי, אפילו שאינם מכבדות סגי בגילוי המכוסה בכדי לחייב משום מפרק.
יצירה מול הכשר אכילה
ומהי אם כן יסודה של מלאכת דישה? ראיתי (שביתת השבת, פתיחה למלאכת דש, אות ב; מנחת אשר שבת סימן סה; הלכה ממקורה מלאכת דש) שמגדירים את מלאכת דישה כמלאכה היוצרת את האוכל לעומת ברירה המתקנת אותו. וכך לשון שביתת השבת:
אבל מלאכת דש לא הוי ב' גופין נפרדין אלא גוף אחד מובלע ונעלם תוך גופו של חבירו, והביאו לידי תכליתו שנברא לזה. כגון הגרעין של התבואה דתכליתו שנברא לזה הוא ודאי כדי להיות מופשט מהלבוש שעליו ולא להיות בתוך לבושו, דכל זמן שהוא תוך לבושו אינו ראוי לאכילה ועתה נעשה כבריה חדשה.
לענ"ד זה ניתן להבין זאת גם במה שכותב ר"ח שדישה היא בחיבור לעומת ברירה שבעירוב. החיבור מבטא את המצב הטרום 'שיווקי' בו הפרי עדיין ברמה של חומר גלם ועוד לא מוצר מוגמר. ולכן גם במצב בו אין חיבור אך עדיין הקליפה עוטפת את הגרעין, הרי שייכת מלאכת דש.
ואולי אפשר להביא ראיה לסברא זו ממש"כ תוס' (עג, ב ד"ה מפרק) דניחא לרש"י הא דאמר' חולב לתוך קדרה אך לא לתוך קערה, משום שהוא שהחלב בתוך העטינים חשיב אוכל, ובקדירה יש אוכל, וא"כ הוא אוכל לאוכל ומסיים שם תוס': 'ולא דמי לדש שנשתנה'. כלומר, הוצאת דבר חדש מתוך כיסוי הוא דישה.
ולפי זה ברורה מאד שיטת תוס' שדישה מיירי במכוסה, שכל עוד לא נתגלה הפרי הרי הוא כמאן דליתא, ורק הסרת הכיסוי היא זו שיוצרת אותו. אך אם כן מדוע מותר לקלף פירות הדר בשבת?
ומאידך, לשיטת הרמב"ן, חשבתי לומר שפירות באשכול אמנם אינם מכוסים אך כיון שדרכם להגיע בניתוק מהענף הראשי, הרי הם כאילו מכוסים. בשונה מתפוח בו כל פרי עומד וניכר לעצמו, פירות אשכול נראים כאגודה אחת, והפרטתם היא יוצרת אותם לראויים לאכילה. אך אם כן, מדוע מותר לאכול ענבים מהאשכול המנותק, והרי זה ממש דש?
שואלים זאת על פסק הרמ"א (שכא, יט) שהתיר לקלף שומים ובצלים רק לאלתר ולא להניח, משום איסור בורר. אך מה עם איסור דישה?
דרך אכילה
ונביא את דבריו המפורסמים של האגלי טל (דש, סעיף ג, אות ב):
ומבואר מדבריהם שכיון שרוצה לאכלו לאלתר לא חשוב דש. ואף דבסימן שיט מבואר בשרביטין וכן בקליפה העליונה שעל האגוזים דחשיב דש אף לאכול לאלתר – צריך לומר דשאני הכא משום שדרכו לקלפו בשעת האכילה משא"כ באגוזים שקליפה עליונה בדרך לקולפה קודם שעת האכילה. וכן במלילות דאסור בפ"ק דביצה (יב, ב) אף לאכול לאלתר משום דדרך תבואה לדושה בכרי. והיינו טעמא דמותר לפצוע אגוזים בשבת ולא חשוב דש ואפילו בכלי שרי. ומשנה שלימה שנינו בפרק כל הכלים (קכב, ב) קורנס לפצוע בו אגוזים, ע"כ הטעם כיון שדרך לעשותה רק בשעת אכילה. וה"נ באשכול ענבים וכיוצא בו.
טענתו שאם הקילוף הוא ע"מ לאכלו לאלתר לא חשוב דש, וזהו חידוש, שכן הגמ' לא כתבה כן אלא ביחס לבורר. ואף שנחלקו על טוחן האם יש בו היתר לאלתר, בדש לא מצאנו כן שדנו על זה. ונראה שעיקר התירוץ אינו באכילה לאלתר אלא בסוג הפרי אותו רגילים להביא לבית. וכך משמע ממש"כ 'אף לאכול לאלתר משום דדרך תבואה לדושה בכרי'. פרי שנחשב למוצר מוגמר אין בקילופו משום דישה, ועל כן מותר לקלף תפוזים וכד'. וה"ה ביחס לפירות אשכול שרגילים להביא לבית כגון ענבים ועגבניות שרי, לא תחשב התלישה בהם כדישה. אמנם כן יחשב בדיני בורר.
ועוד מצאתי שהכניס את המושג לאלתר בדש בכלכלת השבת (הדש):
מיהו דוקא במפרק הרבה פירות ביחד, אבל במפרק ... [כל גרעין או כל פרי] לבד ואוכלו מיד, דרך אכילה היא ושרי.
וכיוון נוסף כתב קצות השולחן (סימן קכו, בדי השולחן ס"ק ז):
דישה לא הוי רק בדבר העשוי להצניע אך דבר שדרכו רק סמוך לאכילה מותר והיינו דישת חטים משבלים וקטניות משרביטין ואגוזים מקליפה הירוקה שכל אלו הדרך להסירם ע"י דישה קודם שמכניסין חפירות לאוצר ואפילו אם דש אותם סמוך לאכילה אסור אבל הקליפות שדרך להסירם רק סמוך לאכילה לצורך אכילה אין בהם ענין דישה כלל.
לא רגילים להביא תמרים במכבדות לשולחן הסעודה, ועל כן יהיה בזה דש. אך אם יש מקומות בהם אכן מביאים אותם כך דרך קבע, אולי יהיה הדבר מותר, כמו בצלים ושומים.
סחיטת פירות
עד כה עסקנו בפירוק אוכל מפסולת, ונעבור לבירור הוצאת משקים מתוך אוכלים. אומרת המשנה (קמג, א):
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן - אסורין. רבי יהודה אומר: אם לאוכלין - היוצא מהן מותר, ואם למשקין - היוצא מהן אסור.
למסקנת הגמ' יש ג' דרגות בסחיטת פירות: א. זיתים וענבים אסור מדאורייתא. ב. תותים ורימונים אסור מדרבנן. ג. שאר פירות מותר. על עצם האיסור דאורייתא יש לברר מהו טעמו, ומדוע לא שייך בשאר הפירות. וכ' רש"י (קמה, א ד"ה דבר תורה):
כלומר: אסרה תורה מלאכה, ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה, אבל שאר דריכות - לאו אורחייהו בהכי, ולאו מלאכה נינהו.
כלומר רק בזו"ע שהדרך היא לסחוט את הפירות ולאו דווקא לאכילה נחשבת הסחיטה למלאכה ויש איסור תורה, ולפי זה מגדירים רש"י ועוד ראשונים (תוס' רי"ד קמד, א ד"ה סוחטין) שסחיטת פירות שאינם ענבים וזיתים נכנסת לגדר עושה בשינוי ועל כן אין בזה דאורייתא. רשב"א לעומתם סובר שעניין ההליכה אחר רוב העולם משמעותית להגדרת המיץ היוצא מהפרי כמשקה (קמה, א ד"ה למימיהן):
דדבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד משום דרובן למשקין והלכך כשסוחטן הוה ליה כדש [נ"א: כדריכת זיתים וענבים], אבל שאר פירות רובן לאכילה הן עומדין ואפילו יהיב דעתיה וסחיט בטלה דעתו אצל רוב העולם ואפילו צריך לו לא חשיב משקה אלא אוכל
ועוד טעם שכתבו הוא שהמשקה היוצא מזיתים וענבים חשוב עוד יותר מאשר הפרי עצמו ועל כן סחיטתו חשובה ומשמעותית. אך שאר פירות, שאין היוצא מהן חשוב כ"כ. וכך לשון הפרי מגדים (אשל אברהם הקדמה לסימן ש"כ):
ובטעמא דאין חייב כי אם זיתים וענבים, מרש"י קמ"ה א' ד"ה דבר תורה דלאו אורחייהו בהכי, ומר"ן [שם ד"ה כבשין] גבי כבשים משמע דזיתים וענבים הוה משקה (משבעה משקים מכשירין פ"ו משנה ד) מה שאין כן מי פירות לאו משקין הוה, ואף דלאו אוכלין הוה (עיין הלכות טומאת אוכלין א, ד) מכל מקום שם אוכלין עלייהו, המפרק אוכל מאוכל.
לכל הדעות השונות, הגדרת דישה כיצירת דבר מתוך מקום בו גדל – שייכת. בין אם זהו שם משקה או אין רגילות היינו אין חשיבות, סיבות אלו מלמדות על יצירת דבר בעל משמעות באמצעות הסחיטה.
למתק או למימיהן
מח' נוספת המופיעה בראשונים ביחס לסחיטת משקים היא בדבר ההיתר של סחיטת שאר פירות. הגמ' מביאה בשם רב נחמן שהלכה שאסור לסחוט רימונים, שכן בית מנשיא היו סוחטים רימונים. וקשה מדוע מנהג של יחידים יקבע עובר הכלל? ואמנם, זוהי סוגיא בפני עצמה, עם גדרים וסברות, אך נעסוק רק במה שאומרת הגמרא כאן. עונה הגמרא (קמד, ב):
אלא, היינו טעמא כדרב חסדא; דאמר רב חסדא: תרדין שסחטן ונתנן במקוה - פוסלין את המקוה בשינוי מראה. והא לאו בני סחיטה נינהו! אלא מאי אית לך למימר - כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, הכא נמי, כיון דאחשבינהו - הוה להו משקה. רב פפא אמר: משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה, וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה - פוסל את המקוה בשינוי מראה.
כלומר רב חסדא אמר דין, שמֵי תרדים פוסלים את המקוה, אך לא נימקו. והגמרא מציעה שתי הבנות אפשריות בפסיקתו: א. עצם הסחיטה של דבר שאינו מצוי, מלמדת על החשיבות שנותן לה הסוחט, ועל כן יש לה שם משקה. ב. שיטת רב פפא, שאין הדבר תלוי כלל בחשיבות שמעניק לה האדם, אלא הפסול נובע מהלכה בהלכות כשרות מקוואות.
שיטת רש"י ותוס' שההיתר לסחוט הוא רק ל'מתק', דהיינו לתועלת הפרי שיהיה טעים יותר כאשר יוציאו ממנו נוזלים עודפים. אך סחיטה של ממש, לשם הנוזלים היוצאים מהפרי – אסורה. וסברתם, שהעיקר הוא כהסבר הראשון בדברי רב חסדא, שהאדם יכול לקבוע חשיבות למשקה. אך הקושי בזה הוא לשון 'סוחטין' בברייתא, שמובאת ללא שום הסתייגות.
לעומתם, רי"ף, רמב"ם, רא"ש ועוד סברו שהלשון היא כפשוטה, מותר לסחוט אף למימיהן, והעיקר להלכה הוא כרב פפא, ומשכך יוצא שאין האדם יכול להגדיר לעצמו שמשקה הוא חשוב אם באמת אינו כזה. ועל כן כל סחיטה שאינה של זיתים, ענבים, תותים או רימונים מותרת.
מח' זו מבוארת באורך בבית יוסף (שכ, א) המצדד שסחיטה מותרת לגמרי, ואילו הב"ח שם חולק ומבאר את הגמרא אחרת ולפי רש"י ותוס'. עיי"ש.
שו"ע ורמ"א נקטו כדעת רוב הפוסקים, שאין הולכים אחר החשבת המשקה לפי כל אדם בודד. אמנם, בימינו נראה שכל סחיטה אסורה, שכן קשה למצוא פרי שלא נסחט. אך אם אכן יהיה כזה, אזי יהיה מותר.
הסתעפויות נוספות
לא נגענו בהרחבה בסוגיא זו בדין חליבה בשבת, בו יש שיטות מרובות. רש"י מביא שתי שיטות בסיבת האיסור (צה, א ד"ה מפרק):
מפרק - כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש, ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה, ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון תולש.
ותוס' אצלנו בסוגיא (עג, ב ד"ה מפרק) מביא שיטת ר"ת שהוא משום ממחק.
הדברים כמובן משליכים לסוגיית דש הכללית: האם יש דש גם שלא בגידולי קרקע? האם צריך חיבור בדש או סגי במכוסה? אופן עשיית המלאכה. ועוד. ואכמ"ל ואידך זיל גמור.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
