ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מכות
כיצד העדים נעשים זוממין? מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים: יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים וכו'.
שואלים התוס' במקום (ד"ה מעידין), לכאורה עדות שאתה יכול להזימה היינו לקיים בעדים 'כאשר זממו' לעשות, אך בכגון הכא שאינם נעשים בגאב"ח וכן אינם גולים – הרי זו עדות שאי אפשר להזימה. וא"כ, הכיצד יתכן שעדות זו מתקבלת כל עיקר? הרי יש לנו כלל, עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות?!
ומביאים התוס' שני תירוצים: א. הכלל מתקיים גם במקרה זה ע"י המלקות. ב. במקרה של המשנה דידן אין צורך בקיום כלל זה. וצריך לברר במאי פליגי שני תירוצים אלו.
מקור הדין
כלל זה, עדות שא"א יכול להזימה אינה עדות, מופיע בכמה מקומות בש"ס, ובמקורו נראה שיש שתי אפשרויות. על הגמרא בפסחים (יב, א) המביאה את המושג 'עדות שא"א יכול להזימה' כותב רש"י (ד"ה דהויא):
דרחמנא אמר ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו' עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה - הוי עדות, ואי לא – לא וכו'.
ונראה שהוא גזירת הכתוב. ומאידך כתב רש"י עצמו בב"ק (עה, ב ד"ה היכא דאמרי'):
דאמרי לא ידעינן באיזו יום באיזו שעה - דאיכא למימר דלהכי עבדי דמסתפו דלא ליתו סהדי דלזמינהו והלא באותה שעה עמנו הייתם ועדים שקרנים הם.
ומזה נראה שהוא משום סברא שהתורה רוצה לחייבם בציון פרטים כאלו שיוכלו להזימם על מנת שיחששו לשקר, שמא יתפסו.
התאמה לתירוצי התוספות
ולפי זה ניתן לחלק את שני תירוצי התוס'. התירוץ הראשון סובר שדין עדות שא"א וכו' הוא מסברא, שמא ישקר, וכיון שסוף סוף העד עומד בסיכון של מלקות, הרי החשש הוסר. ואילו התירוץ השני סבור שהוא גזה"כ, ואילו בניד"ד התורה עצמה הפקיעה את המקרה מן הדין, באמרה שלא שייך 'כאשר זמם'.
וחשבתי להטעים מעט עמדה זו, שהוא גזה"כ. יש עקרון ידוע שבכדי שטענה תחשב לבעלת משקל היא צריכה להיות נתונה לאפשרות של הפרכה, וכל עוד לא הופרכה אזי מתבררת כנכונה. אך טענה שאי אפשר להפריך בשום אופן, אין זו טענה כיון שאינה אומרת כלום. כעין זה בדידן. עדים המספרים על מקרה אך לא יכולים לציין מיקום וזמן של המאורע הרי זה נחשב כאילו לא אמרו כלום, שכן לבני אדם אין אפשרות של התרחשות ללא מקום וזמן, וסיפור דברים ללא הם הרי הוא כאמירה ריקה של משל בעלמא.
מהו כאשר זמם?
אפשרות נוספת להבין את תירוצי התוס' שייך להבנה היסודית של הפסוק 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'. לפי התירוץ הראשון המשמעות של 'כאשר זמם' כאן אינה ביחס לעונש המסוים אותו תכנן להשית על הנידון, אלא ועשיתם לו רע כאשר זמם לעשות לאחיו רע – הן אם באותו אופן או באופנים אחרים. ולכן הגם שרק לוקין במקרה של בגאב"ח וגלות, עדיין מתקיים כאשר זמם.
אך לפי ההסבר השני, הוא כפי ההבנה הפשוטה של הפסוק, ש'כאשר זמם' מתייחס דווקא לרעה המסוימת אותה רצה העד הזומם לגרום לנידון, ועל כן המלקות לא יועילו לקיום הדין. וע"כ צריך לומר שגזה"כ היא שלא שייך במקרה של בגאב"ח וגלות דין כאשר זמם.
ביאור דברי התוספות בנוגע ללאו דב"ג
בתירוצו הראשון של התוס' כתב:
אבל הכא שלא כוון אלא לשווייה בן גרושה ובן חלוצה דליכא כי אם לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה.
ודבריו צריכים הסבר, איזה לאו יש בלהיות בגאב"ח? הרי הלאו מצוי אצל ההורים לא אצל הנולד למציאות חסרה זו?! וכן קשה ביחס לעבירה שהעד השקרן עשה, הוא שיקר לא עבר על לאו נוסף של חילול זרע כהונה? והגיה כאן הרש"ש: נראה דר"ל אם יאכל בתרומה או יעבוד עבודה. עכ"ל. והיינו משום קושייתנו הנ"ל מבאר שהלאו הינו במציאות של מעשה איסור לאחר המצב החדש. אך עדיין קשה שכן המלקות ניתנות בהווה על אפשרות שאולי בהמשך יעבור הנידון באיסור לאו?
כעין זה ועוד הקשה הצל"ח, וכתב כך:
ומ"ש התוס' דליכא כי אם לאו בעלמא, [אשיגרת] לישנא בעלמא הוא, וכוונתן דליכא עכ"פ חיוב מיתה עתה לפנינו.
כלומר, כיון שאין חיוב מיתה אזי סגי להם בעונש המלקות ע"מ שנחשיב את המקרה כהתקיים בו 'כאשר זמם'.
נפק"מ בין התירוצים
תלינו את המחלוקת בין תירוצי התוס' בשאלת מקור וטעם הדין של עדות שא"א י"ל. דהיינו לתירוץ הראשון שמתקיים כאשר זמם במלקות הוא משום שטעם הדין הוא שיחששו לשקר, וזה שייך גם במלקות. אך לתירוץ השני, ששדין הזמה לא נאמר במקרים הנ"ל, אזי הוא משום שהצורך בהזמה הוא גזה"כ, וממילא אם לא כלולים בזה אין בזה שום חסרון.
ויש לציין לעיין בדברי האור שמח (עדות כ, ח) שכתב שבעניין זה גופא נחלקו סומכוס וחכמים.
וכעת ניגש להתבונן בנפק"מ בין התירוצים.
בנוגע לעדות החודש כתב המנ"ח (מצוה ד, אות ג) שתהיה נפק"מ בין התירוצים, שכן הגם שיעידו שניים בשקר על קידוש החודש, אין במה להענישם כעין זממם, אלא לכל היותר מלקות. וא"כ, אם נאמר שמלקות נחשב אזי אה"נ, הוי עדות שאתה יכול להזימה. אך אם המלקות אינן נחשבות אזי כיצד מתקבלת בכלל עדות החודש? ועל כן, אפשר לומר כתירוץ השני שכאשר א"א לקיים כאשר זמם אזי הוא לא בכלל הציווי.
נפק"מ נוספת מבאר ר' שמואל, נביא את דבריו:
כתב הנו"ב דנפק"מ בין שני תירוצי התוס' לענין עדי ב"ג שאמרו איני - יודע בחקירות, דהנה בסנהדרין (מא ב) איתא מה בין חקירות לבדיקות, חקירות אמר אחד מהן איני יודע עדותן בטלה, בדיקות אפי' אמרו שניהם אין אנו יודעים עדותן קיימת. ופריך מכדי אידי ואידי דאורייתא מה בין חקירות לבדיקות, א"ל הכי השתא חקירות אמר אחד איני יודע הו"ל עדות שאאילה"ז בדיקות אמר א"י עדות שאילה"ז הוא, ע"כ. נמצא דאף דהבדיקות הם דאורייתא, מ"מ אינם אלא לענין זה שצריך הדיין לבודקם פן ימצא בדבריהם שקרים שיכחישו זא"ז, אבל אם לא הכחישו זא"ז רק אמרו א"י, זה לא קפיד קרא, וכן בחקירות אי מטעם קרא ד"ודרשת וחקרת" לחוד היה ראוי להיות כמו בבדיקות, דאי לא הכחישו אלא אמרו א"י תהא עדותן קיימת, אלא דטעמא אחרינא איכא בחקירות דבעינן עשאילה"ז, שזהו טעם אחר לביטול עדותן ולא מטעם הכתוב ודרשת וחקרת. ומעתה בעדות ב"ג לתירוץ הב' דהתוס' דל"ב כלל עשאילה"ז, נמצא דחקירות ובדיקות שוין בזה, דבתרווייהו אם אמרו א"י עדותן קיימת, משא"כ לתי' קמא דבעינן עשאילה"ז לענין מלקות א"כ באומרים א"י עדותן בטלה.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.

מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.

וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.













