ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מה הדין כאשר יש ספק על חפץ האם הוא אבוד או לא? על הצד שאינו מכריז, מדוע אין כאן ספק של גזילה? ובכלל מדוע בכל ספקות ממון איננו חוששים לספק איסור גזל? נתחיל לדון מהדין הבסיסי כיצד נוהגים בספק אבידה.
הגמרא (כא, א) שואלת אודות פירות מפוזרים, בכמות ובשטח פיזור משתנים, וכן בפירות שונים. לאחר מספר שאלות הגמרא מסיימת – תיקו. לגבי 'תיקו' זה מצאנו שלוש דעות בראשונים:
הרא"ש (ב, סוף סימן א) כתב על ספק זה 'וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז'. לעומתו בהגהות אשר"י (שם) כתב 'ובא"ז כתב דלא יטול ואם נטל לא יחזיר ויהא מונח עד שיבא אליהו.'
שיטה שלישית היא דעת הרמב"ם (גזילה ואבידה טו, יב) וז"ל:
מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם, היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קבים בשמונה אמות, או שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים, כל אלו ספק, לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז.
ובהסבר המחלוקת הבאנו כבר את דברי הגר"א בביאורו לשו"ע (רסב, ס"ק כב) ששיטת הרמב"ם היא שספק אבידה הוא ספיקא דממונא, וכל מוחזק אין מוציאין מידו. כסוגיית תקפו כהן. ודעת הראשונים האחרים כדעת רא"ש שתקפו כהן מוציאים מידו ועל כן, נוטל ומכריז.
ברי ושמא
לאחר שהבאנו את עיקרי הדינים יש לשאול: בספק ממון באבידה ובכל ספק ממון, מדוע אין חשש גזל? ובכלל מדוע יש צורך בנתינת סימנים? הרי התובע הוא ברי, ושומר האבידה הוא ספק? לצורך הבנת העניין נראה את יסוד המושג.
איתא בגמרא בכתובות (יב, ב):
אתמר: מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, רב יהודה ורב הונא אמרי: חייב, ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ברי ושמא - ברי עדיף; רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה.
ישנה מח' אמוראים ביחס להכרעה בין טענות. כאשר פלוני טוען שחבירו חייב לו כסף ואילו החבר טוען שאינו יודע האם בכלל חייב לו (אילו טען איני יודע אם פרעתי את חובי הדין שונה).יש אומרים שחייב לשלם לתובע משום ש'ברי ושמא – ברי עדיף'. ומאידך י"א שאינו מוציא, משום שכרגע הכסף מוחזק בידי הנתבע, וכל עוד אין הוכחה ודאית א"א להוציא ממון.
אך מה הסברות לכל צד? מדוע חזקת ממון עדיפה או מדוע טענת ברי עדיפה? וכן, מדוע לא נאמר שיש ספק גזל במי שמחזיק ממון מסופק?
ברי ושמא – חזקת ממון עדיפא
להלכה אכן נפסק שהנתבע פטור משום שהממון בחזקתו ועל התובע להביא הוכחה. מקור דין זה בגמרא בב"ק(מו, ב):
א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!
אמנם, ניתן היה לחשוב שסברא זו פשוטה כאשר מדובר בברי כנגד ברי, אך כאשר אין הכחשה של הטענה הודאית, אולי הסברא מורה להוציא ממון. אך למעשה, זהו מה שהגמרא בכתובות לימדה למ"ד שטענת ברי, אפילו כנגד שמא, אינה יכולה להוציא מידי המוחזק. שיטה זו מבוארת בשו"ת מהרי"ק (שורש עב):
ומשום כך דין הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה כנגדה. דכ"כ אין לנו לבדות ההשתנות ממון מיד בעליו כי אם באשר יוכרח.
כלומר, הסברא אומרת שכל עוד לא התעוררה מציאות חדשה ומוכרחת – אין לשנות את המוחזקות, וטענת ברי היא ככלות הכל רק טענה ואינה הוכחה.
ברי ושמא – ברי עדיף
וכעת יש להתבונן גם בסברא ההפוכה, ברי ושמא – ברי עדיף. על כך כותב בפני יהושע (כתובות יב, ב ד"ה בתוס' בד"ה רב הונא ור' יהודה):
ולולי דבריהם היה נראה לי דהא דקאמרי רב הונא ור' יהודה ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא באומר מנה לי בידך דאיכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו ואחזוקי אינש ברשיעא לא מחזקינן כדאיתא במסכת שבועות [מ"ו ע"ב] לענין שבועת היסת אלא דהתם איכא חזקה כנגדה דאין אדם מעיז פניו משא"כ הכא שהלה טוען שמא מש"ה התובע נאמן דמהיכי תיתי נחזיקנו ברשע.
כלומר, אין אומרים תמיד שיש כח בטענת ברי להוציא מהמוחזק, אלא רק במקום בו הוא כנגד ספק, שאז לומר שפלוני משקר סתם, ללא שהוא מוחזק כודאי שקרן אין סיבה, ולכן ההגיון אומר שעצם טענתו האמיתית(מחזקה) ואי הכחשה מהנתבע היא כבר ראיה לחוב, ויותר מאשר סתם טענה.
ברי ושמא בהשבת אבידה
לאחר שלמדנו במעט את הדין היסודי של מוחזק וברי ושמא, נשוב לברר את הצורך בסימנים. הרי לכאורה, התובע חזרה את החפץ, ודאי לו שהחפץ הוא שלו, ואילו המוצא אינו יכול להכחישו, ולכל היותר הוא ברמת 'שמא' אפילו אם אין לתובע סימנים. מדוע אם כן, יש צורך בהוכחה ע"י סימנים. נראה את השאלה המפורסמת בלשון הפני יהושע (כתובות יב, ב ד"ה בגמרא איתמר):
בגמרא איתמר מנה לי בידך וכו' רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. קשיא לי א"כ אמאי איצטריך קרא לאהדורי אבידה בסימנין וכתיב נמי עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם הוא רמאי [ב"מ כ"ז ע"ב] ותיפוק ליה דבלא"ה מהדרינן אפילו בלא סימנין אלא בטביעת עין כיון שטוען ברי ואין אדם מכחישו בברי והמוצא טוען שמא. ותו הא לית ליה למוצא חזקת ממון (כמ"ש התוס') [כמו שכתבתי בתוספות] סוף פ"ק דמציעא [כ' ע"ב ד"ה דאיסורא] ולשיטת התוספות דמחלקין בין היכא שהברי טוב והשמא גרוע אתי שפיר ועיין בסמוך. מיהו לשיטת הרמב"ם וסייעתו דלא מחלקי בכך קשה. ויש ליישב דשאני התם לענין מציאה דהמוצא מצי למימר דלאו ממנו נפל אלא מרובא דעלמא ואף על גב דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מן המוחזק דוקא משא"כ הכא דלא הוחזק. ועוד דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף ס"ל נמי דהולכין בממון אחר הרוב כמ"ש בכמה דוכתי בראיות ברורות בעזה"י:
הפנ"י מתרץ שהמוצא יכול לתלות שהאבידה הגיע מהרוב, והרי 'כל דפריש מרובא פריש' ויש סבירות גבוהה יותר שנפל ממישהו אחר, ורק בהינתן סימנים הרי האדם נחשב למייחד את החפץ לאדם פרטי.
תירוץ נוסף מופיע בקובץ שיעורים (חלק ב, סימן ה, ב):
א) מה שהקשו דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף למה צריך סימנין באבידה דהא הוא טוען ברי ובאמת יש להקשות כן גם למ"ד דלא מהני ברי דהתם טעמא משום המע"ה אבל באבידה הא ליכא מוחזק כלל דמשו"ה עד אחד נאמן באבידה כמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה וכן מצינו במנה שלישי שהדין יהא מונח מהני ברי ושמא כמ"ש הרמב"ן פ' חזקת הבתים בסוגיא דההוא ארבא ואבידה דומה ממש למנה שלישי אלא דבמנה שלישי הספק הוא רק בין שני המפקידים ובאבידה הספק הוא על כל העולם.
ב) אמנם נראה דגם במנה שלישי דמהני ברי ושמא הוא דוקא כששני המפקידין לפנינו ואחד טוען ברי וחבירו שמא אבל אם האחד לפנינו והשני אינו לפנינו לא אמרינן כיון שאינו לפנינו הוי כטוען שמא אלא אנן טענינן ליה דילמא אם היה לפנינו היה טוען ברי וספק ברי לא הוי כטוען שמא דשמא בודאי אינו ברי וזהו הטעם למ"ש הרא"ש ברפ"ב דכתובות דמה דטענינן ליתמי דינו כטענת ברי והיינו דאינו דומה לשמא כיון דהוא ספק ברי וה"נ באבידה שכל העולם אינן לפנינו לא הוי כטענת שמא.
ב) אמנם נראה דגם במנה שלישי דמהני ברי ושמא הוא דוקא כששני המפקידין לפנינו ואחד טוען ברי וחבירו שמא אבל אם האחד לפנינו והשני אינו לפנינו לא אמרינן כיון שאינו לפנינו הוי כטוען שמא אלא אנן טענינן ליה דילמא אם היה לפנינו היה טוען ברי וספק ברי לא הוי כטוען שמא דשמא בודאי אינו ברי וזהו הטעם למ"ש הרא"ש ברפ"ב דכתובות דמה דטענינן ליתמי דינו כטענת ברי והיינו דאינו דומה לשמא כיון דהוא ספק ברי וה"נ באבידה שכל העולם אינן לפנינו לא הוי כטענת שמא.
מבאר הקו"ש יסוד חשוב, שטענת שמא היא רק כאשר הטוען אותה לפנינו, אך כאשר הוא אינו כאן, ובית הדין טוען עבורו (המושג טענינן) אזי טוענים ברמת וודאות ולא ברמת שמא, ולכן במקרה של אבידה, המוצא שומר את החפץ עבור על העולם וטוען כנגד המאבד בודאי אינו שלך, אלא אם כן מוכיח זאת ע"י סימנים.
כיוון חדש יש אצל ר' שמעון שקאפ (חידושי ר' שמעון שקאפ בבא בתרא סימן י):
והא דבעינן באבידה סימנים הוא מדין השבת אבידה האמור בתורה שמחויב לשמור עד שיבורר של מי הוא. וזה שהטוען ברי זוכה בממון אינו משום בירור כמובן, ורק אם יש לו עד אחד ג"כ כיון דבאיסורין מהני ע"א כ"כ מהני לענין מצות השבת אבידה. אף דלממון לא מהני ע"א, הכא אין צריך עדות של ממון דלזה מהני טענתו כיון שאין לאחר טענה. אבל אם איכא שנים שתובעים החפץ, וכל אחד טוען ברי, דאז צריך בירור מדין ממון וע"ז לא מהני ע"א. ומיושב בזה דברי הר"ן מסוגית הש"ס דב"מ. וממילא לק"מ מה שהקשה בפנ"י דלמה לא מהני טענת ברי באבידה, דלהשבת אבידה צריך עדות וראיה ולא מהני טענה כנ"ל.
טענתו היא שבמצוות השבת אבידה ההגדרות שייכות יותר לדיני איסור מאשר לדיני ממון. בסתם דיני ממונות הכלל של ברי עדיף תקף. אך השבת אבידה מלבד השמירה והדאגה לממון חבירו יש חיוב נוסף על המוצא לברר מי הבעלים של החפץ ע"י עדים או הוכחות. ולכן דיון ברמת 'טענות' אינו שייך אלא אם כן יש שני טוענים על האבידה.
אין איסור גזל בספק ממון
ביחס לשאלה מדוע בכל ספק ממון אין ספק גזל, וממילא ספק איסורא לחומרא, זו נביא רק שני תירוצים המובאים בקונטרס הספיקות (כלל א' סי' ה - ו):
והוי יודע שהרב כנה"ג בכללי קים לי [חו"מ סי' כ"ה אות ז'] הביא בשם הרב מוהר"ר יחיאל באסן ז"ל שהיה שואל מאי טעמא אומרים קים לי בממונא ולא באיסורא, והרי בממון אם אין הלכה כן הוי ליה גזל ביד המוחזק, וגזל נמי איסורא הוא. והשיב, דבשלמא גבי איסורא אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסור, אבל כששנים חלוקין על ממון אפילו אי לא אמרינן קולא לנתבע, אין אנו יוצאין מידי איסור גזל, שהרי אם הדין הוא כדברי האומרים להחזיק הוי ליה גזל ביד המוציא, ולכן היכא דקיימא ממונא תיקום, ע"כ.
מהר"י באסאן ששאל שאלה זו, תירץ שבממונות תמיד יש צד שני, ולכל צד שלא תפנה הרי ספק גזל קיים שם, ולכן משאירים את הממון במקומו. ונראה לי שסברתו שלא נקום בידים ונשנה לטובת מי, כאשר שמא נעבור ב'קום ועשה' על גזל, אלא במצבים שכאלה כיון שיש ספק לא פתיר, עדיף שלא לעבור בפועל.
בעל קונטרס הספיקות מקשה שם על הסבר זה ומביא בעצמו תירוץ אחר (ר' יהודה הכהן, אחי ר' אריה ליב הכהן בעל קצה"ח):
ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרה עליו התורה, והלכך ספק ממון שהדין בו המוציא מחבירו עליו הראיה, גם דררא דאיסורא לית בה כשאינו מחזירה. וגם הרב האורים ותומים [קיצור תקפו כהן סי' כ"ג - מ"ג] כתב מעין זה, דהתורה לא אסרה אלא ודאי גזל והוי כעשירי ודאי ולא עשירי ספק.
דהיינו, אין איסור גזל אלא במי שלוקח ממון השייך לחבירו מצד הדין. וממילא בספקות שיש מי שמוחזק ולפי הדין הממון שייך לו, אע"פ שרק מספק, עדיין שייך לו, ולכן אין הוא עובר באיסור גזל במה שלא נותן לחבירו כל עוד לא הוכיח את בעלותו על פי דין.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.
יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.
אורות ישראל ותחייתו תחיית כוחות האומה בארץ ישראל
אורות ישראל ותחייתו פרק ל'
השיעור עוסק בדברי הראי"ה קוק על כך ששיבת עם ישראל לארצו אינה רק שינוי מגורים חיצוני, אלא מהפכה רוחנית המוציאה לפועל את מכלול כוחות האומה הגנוזים. מודגש כי רק בארץ ישראל ניתן לחבר בין עוצמה גשמית לקדושה רוחנית ולהביא לפריחה אמיתית של נשמת העם.
