ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מה הדין כאשר יש ספק על חפץ האם הוא אבוד או לא? על הצד שאינו מכריז, מדוע אין כאן ספק של גזילה? ובכלל מדוע בכל ספקות ממון איננו חוששים לספק איסור גזל? נתחיל לדון מהדין הבסיסי כיצד נוהגים בספק אבידה.
הגמרא (כא, א) שואלת אודות פירות מפוזרים, בכמות ובשטח פיזור משתנים, וכן בפירות שונים. לאחר מספר שאלות הגמרא מסיימת – תיקו. לגבי 'תיקו' זה מצאנו שלוש דעות בראשונים:
הרא"ש (ב, סוף סימן א) כתב על ספק זה 'וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז'. לעומתו בהגהות אשר"י (שם) כתב 'ובא"ז כתב דלא יטול ואם נטל לא יחזיר ויהא מונח עד שיבא אליהו.'
שיטה שלישית היא דעת הרמב"ם (גזילה ואבידה טו, יב) וז"ל:
מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם, היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קבים בשמונה אמות, או שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים, כל אלו ספק, לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז.
ובהסבר המחלוקת הבאנו כבר את דברי הגר"א בביאורו לשו"ע (רסב, ס"ק כב) ששיטת הרמב"ם היא שספק אבידה הוא ספיקא דממונא, וכל מוחזק אין מוציאין מידו. כסוגיית תקפו כהן. ודעת הראשונים האחרים כדעת רא"ש שתקפו כהן מוציאים מידו ועל כן, נוטל ומכריז.
ברי ושמא
לאחר שהבאנו את עיקרי הדינים יש לשאול: בספק ממון באבידה ובכל ספק ממון, מדוע אין חשש גזל? ובכלל מדוע יש צורך בנתינת סימנים? הרי התובע הוא ברי, ושומר האבידה הוא ספק? לצורך הבנת העניין נראה את יסוד המושג.
איתא בגמרא בכתובות (יב, ב):
אתמר: מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, רב יהודה ורב הונא אמרי: חייב, ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ברי ושמא - ברי עדיף; רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה.
ישנה מח' אמוראים ביחס להכרעה בין טענות. כאשר פלוני טוען שחבירו חייב לו כסף ואילו החבר טוען שאינו יודע האם בכלל חייב לו (אילו טען איני יודע אם פרעתי את חובי הדין שונה).יש אומרים שחייב לשלם לתובע משום ש'ברי ושמא – ברי עדיף'. ומאידך י"א שאינו מוציא, משום שכרגע הכסף מוחזק בידי הנתבע, וכל עוד אין הוכחה ודאית א"א להוציא ממון.
אך מה הסברות לכל צד? מדוע חזקת ממון עדיפה או מדוע טענת ברי עדיפה? וכן, מדוע לא נאמר שיש ספק גזל במי שמחזיק ממון מסופק?
ברי ושמא – חזקת ממון עדיפא
להלכה אכן נפסק שהנתבע פטור משום שהממון בחזקתו ועל התובע להביא הוכחה. מקור דין זה בגמרא בב"ק(מו, ב):
א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!
אמנם, ניתן היה לחשוב שסברא זו פשוטה כאשר מדובר בברי כנגד ברי, אך כאשר אין הכחשה של הטענה הודאית, אולי הסברא מורה להוציא ממון. אך למעשה, זהו מה שהגמרא בכתובות לימדה למ"ד שטענת ברי, אפילו כנגד שמא, אינה יכולה להוציא מידי המוחזק. שיטה זו מבוארת בשו"ת מהרי"ק (שורש עב):
ומשום כך דין הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה כנגדה. דכ"כ אין לנו לבדות ההשתנות ממון מיד בעליו כי אם באשר יוכרח.
כלומר, הסברא אומרת שכל עוד לא התעוררה מציאות חדשה ומוכרחת – אין לשנות את המוחזקות, וטענת ברי היא ככלות הכל רק טענה ואינה הוכחה.
ברי ושמא – ברי עדיף
וכעת יש להתבונן גם בסברא ההפוכה, ברי ושמא – ברי עדיף. על כך כותב בפני יהושע (כתובות יב, ב ד"ה בתוס' בד"ה רב הונא ור' יהודה):
ולולי דבריהם היה נראה לי דהא דקאמרי רב הונא ור' יהודה ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא באומר מנה לי בידך דאיכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו ואחזוקי אינש ברשיעא לא מחזקינן כדאיתא במסכת שבועות [מ"ו ע"ב] לענין שבועת היסת אלא דהתם איכא חזקה כנגדה דאין אדם מעיז פניו משא"כ הכא שהלה טוען שמא מש"ה התובע נאמן דמהיכי תיתי נחזיקנו ברשע.
כלומר, אין אומרים תמיד שיש כח בטענת ברי להוציא מהמוחזק, אלא רק במקום בו הוא כנגד ספק, שאז לומר שפלוני משקר סתם, ללא שהוא מוחזק כודאי שקרן אין סיבה, ולכן ההגיון אומר שעצם טענתו האמיתית(מחזקה) ואי הכחשה מהנתבע היא כבר ראיה לחוב, ויותר מאשר סתם טענה.
ברי ושמא בהשבת אבידה
לאחר שלמדנו במעט את הדין היסודי של מוחזק וברי ושמא, נשוב לברר את הצורך בסימנים. הרי לכאורה, התובע חזרה את החפץ, ודאי לו שהחפץ הוא שלו, ואילו המוצא אינו יכול להכחישו, ולכל היותר הוא ברמת 'שמא' אפילו אם אין לתובע סימנים. מדוע אם כן, יש צורך בהוכחה ע"י סימנים. נראה את השאלה המפורסמת בלשון הפני יהושע (כתובות יב, ב ד"ה בגמרא איתמר):
בגמרא איתמר מנה לי בידך וכו' רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. קשיא לי א"כ אמאי איצטריך קרא לאהדורי אבידה בסימנין וכתיב נמי עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם הוא רמאי [ב"מ כ"ז ע"ב] ותיפוק ליה דבלא"ה מהדרינן אפילו בלא סימנין אלא בטביעת עין כיון שטוען ברי ואין אדם מכחישו בברי והמוצא טוען שמא. ותו הא לית ליה למוצא חזקת ממון (כמ"ש התוס') [כמו שכתבתי בתוספות] סוף פ"ק דמציעא [כ' ע"ב ד"ה דאיסורא] ולשיטת התוספות דמחלקין בין היכא שהברי טוב והשמא גרוע אתי שפיר ועיין בסמוך. מיהו לשיטת הרמב"ם וסייעתו דלא מחלקי בכך קשה. ויש ליישב דשאני התם לענין מציאה דהמוצא מצי למימר דלאו ממנו נפל אלא מרובא דעלמא ואף על גב דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מן המוחזק דוקא משא"כ הכא דלא הוחזק. ועוד דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף ס"ל נמי דהולכין בממון אחר הרוב כמ"ש בכמה דוכתי בראיות ברורות בעזה"י:
הפנ"י מתרץ שהמוצא יכול לתלות שהאבידה הגיע מהרוב, והרי 'כל דפריש מרובא פריש' ויש סבירות גבוהה יותר שנפל ממישהו אחר, ורק בהינתן סימנים הרי האדם נחשב למייחד את החפץ לאדם פרטי.
תירוץ נוסף מופיע בקובץ שיעורים (חלק ב, סימן ה, ב):
א) מה שהקשו דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף למה צריך סימנין באבידה דהא הוא טוען ברי ובאמת יש להקשות כן גם למ"ד דלא מהני ברי דהתם טעמא משום המע"ה אבל באבידה הא ליכא מוחזק כלל דמשו"ה עד אחד נאמן באבידה כמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה וכן מצינו במנה שלישי שהדין יהא מונח מהני ברי ושמא כמ"ש הרמב"ן פ' חזקת הבתים בסוגיא דההוא ארבא ואבידה דומה ממש למנה שלישי אלא דבמנה שלישי הספק הוא רק בין שני המפקידים ובאבידה הספק הוא על כל העולם.
ב) אמנם נראה דגם במנה שלישי דמהני ברי ושמא הוא דוקא כששני המפקידין לפנינו ואחד טוען ברי וחבירו שמא אבל אם האחד לפנינו והשני אינו לפנינו לא אמרינן כיון שאינו לפנינו הוי כטוען שמא אלא אנן טענינן ליה דילמא אם היה לפנינו היה טוען ברי וספק ברי לא הוי כטוען שמא דשמא בודאי אינו ברי וזהו הטעם למ"ש הרא"ש ברפ"ב דכתובות דמה דטענינן ליתמי דינו כטענת ברי והיינו דאינו דומה לשמא כיון דהוא ספק ברי וה"נ באבידה שכל העולם אינן לפנינו לא הוי כטענת שמא.
ב) אמנם נראה דגם במנה שלישי דמהני ברי ושמא הוא דוקא כששני המפקידין לפנינו ואחד טוען ברי וחבירו שמא אבל אם האחד לפנינו והשני אינו לפנינו לא אמרינן כיון שאינו לפנינו הוי כטוען שמא אלא אנן טענינן ליה דילמא אם היה לפנינו היה טוען ברי וספק ברי לא הוי כטוען שמא דשמא בודאי אינו ברי וזהו הטעם למ"ש הרא"ש ברפ"ב דכתובות דמה דטענינן ליתמי דינו כטענת ברי והיינו דאינו דומה לשמא כיון דהוא ספק ברי וה"נ באבידה שכל העולם אינן לפנינו לא הוי כטענת שמא.
מבאר הקו"ש יסוד חשוב, שטענת שמא היא רק כאשר הטוען אותה לפנינו, אך כאשר הוא אינו כאן, ובית הדין טוען עבורו (המושג טענינן) אזי טוענים ברמת וודאות ולא ברמת שמא, ולכן במקרה של אבידה, המוצא שומר את החפץ עבור על העולם וטוען כנגד המאבד בודאי אינו שלך, אלא אם כן מוכיח זאת ע"י סימנים.
כיוון חדש יש אצל ר' שמעון שקאפ (חידושי ר' שמעון שקאפ בבא בתרא סימן י):
והא דבעינן באבידה סימנים הוא מדין השבת אבידה האמור בתורה שמחויב לשמור עד שיבורר של מי הוא. וזה שהטוען ברי זוכה בממון אינו משום בירור כמובן, ורק אם יש לו עד אחד ג"כ כיון דבאיסורין מהני ע"א כ"כ מהני לענין מצות השבת אבידה. אף דלממון לא מהני ע"א, הכא אין צריך עדות של ממון דלזה מהני טענתו כיון שאין לאחר טענה. אבל אם איכא שנים שתובעים החפץ, וכל אחד טוען ברי, דאז צריך בירור מדין ממון וע"ז לא מהני ע"א. ומיושב בזה דברי הר"ן מסוגית הש"ס דב"מ. וממילא לק"מ מה שהקשה בפנ"י דלמה לא מהני טענת ברי באבידה, דלהשבת אבידה צריך עדות וראיה ולא מהני טענה כנ"ל.
טענתו היא שבמצוות השבת אבידה ההגדרות שייכות יותר לדיני איסור מאשר לדיני ממון. בסתם דיני ממונות הכלל של ברי עדיף תקף. אך השבת אבידה מלבד השמירה והדאגה לממון חבירו יש חיוב נוסף על המוצא לברר מי הבעלים של החפץ ע"י עדים או הוכחות. ולכן דיון ברמת 'טענות' אינו שייך אלא אם כן יש שני טוענים על האבידה.
אין איסור גזל בספק ממון
ביחס לשאלה מדוע בכל ספק ממון אין ספק גזל, וממילא ספק איסורא לחומרא, זו נביא רק שני תירוצים המובאים בקונטרס הספיקות (כלל א' סי' ה - ו):
והוי יודע שהרב כנה"ג בכללי קים לי [חו"מ סי' כ"ה אות ז'] הביא בשם הרב מוהר"ר יחיאל באסן ז"ל שהיה שואל מאי טעמא אומרים קים לי בממונא ולא באיסורא, והרי בממון אם אין הלכה כן הוי ליה גזל ביד המוחזק, וגזל נמי איסורא הוא. והשיב, דבשלמא גבי איסורא אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסור, אבל כששנים חלוקין על ממון אפילו אי לא אמרינן קולא לנתבע, אין אנו יוצאין מידי איסור גזל, שהרי אם הדין הוא כדברי האומרים להחזיק הוי ליה גזל ביד המוציא, ולכן היכא דקיימא ממונא תיקום, ע"כ.
מהר"י באסאן ששאל שאלה זו, תירץ שבממונות תמיד יש צד שני, ולכל צד שלא תפנה הרי ספק גזל קיים שם, ולכן משאירים את הממון במקומו. ונראה לי שסברתו שלא נקום בידים ונשנה לטובת מי, כאשר שמא נעבור ב'קום ועשה' על גזל, אלא במצבים שכאלה כיון שיש ספק לא פתיר, עדיף שלא לעבור בפועל.
בעל קונטרס הספיקות מקשה שם על הסבר זה ומביא בעצמו תירוץ אחר (ר' יהודה הכהן, אחי ר' אריה ליב הכהן בעל קצה"ח):
ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרה עליו התורה, והלכך ספק ממון שהדין בו המוציא מחבירו עליו הראיה, גם דררא דאיסורא לית בה כשאינו מחזירה. וגם הרב האורים ותומים [קיצור תקפו כהן סי' כ"ג - מ"ג] כתב מעין זה, דהתורה לא אסרה אלא ודאי גזל והוי כעשירי ודאי ולא עשירי ספק.
דהיינו, אין איסור גזל אלא במי שלוקח ממון השייך לחבירו מצד הדין. וממילא בספקות שיש מי שמוחזק ולפי הדין הממון שייך לו, אע"פ שרק מספק, עדיין שייך לו, ולכן אין הוא עובר באיסור גזל במה שלא נותן לחבירו כל עוד לא הוכיח את בעלותו על פי דין.
להערות [email protected]
כשר קצר ולעניין!
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מהי אמונה?
אנחנו בצד של החזקים!
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הלכות שטיפת כלים בשבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
