ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
ראוה מדברת עם אחד, ואמרו לה מה טיבו של איש זה? איש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה. היתה מעוברת, ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה.
ובגמרא (שם, ב) נחלקו בשיטת ר"ג המאמין לאשה (סיבת הנאמנות לאישה במקרה זה היא סוגיא בפני עצמה אך לא נעסוק בה כאן):
א"ר יוחנן: לדברי המכשיר בה - מכשיר בבתה, לדברי הפוסל בה - פוסל בבתה; ורבי אלעזר אומר: לדברי המכשיר בה - פוסל בבתה. אמר רבה: מ"ט דר"א? בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות, בתה לית לה חזקה דכשרות.
על פניו, שיטת רבי יוחנן פשוטה יותר, שכן הספק כולו נוצר מחמת הבועל האלמוני, ואם פשטנו שהאשה כשרה לכהונה – משמע שהבועל כשר וממילא, על כרחך, גם הבת שנולדה מאותה הבעילה ממש - כשרה לכהונה. ואכן הריטב"א מבאר שהגמ' לא נצרכה לכתוב טעם לרבי יוחנן משום שדבריו הם פשוטים:
מ"ט דר' אלעזר. פי' דאילו ר' יוחנן אית ליה טעמא תריצא שלא לחלוק דין הבת מדין האם. בתה לית לה חזקה דכשרות. פי' אבל ר' יוחנן סבר דחזקה דאמה מהניא לבתה.
ונראה מדקדוק לשונו 'חזקה דאמה מהניא לבתה', 'דין הבת כדין האם' שחזקת האם המועילה לבת היא מצד הכרעת הדין של האם לבתה, ולא שיש לבת עצמה חזקת כשרות. ונראה לקמן את הנפק"מ שיש בדקדוק זה. לפי הריטב"א (יג, א ד"ה איש פלוני) יש לאמא חזקה דגופה, היינו חזקה שבמצב של ספק אנו ממשיכים להווה את הידיעה הוודאית מהעבר. בנידון דידן, לאמא יש חזקת כשרות להינשא לכהן, וכל עוד אין ידיעה וודאית אחרת האוסרת עליה את הנישואין הרי היא נשארת בהיתרה הראשון. וכיון שדין הבת נגזר ממעשה האם, אם ההכרעה לגביה היא שאין שינוי, על כרחך דין הבת הוא שהיא כשרה לכהונה.
שני חצאים מסופקים
יסוד זה שימש את השב שמעתתא לדון מתוך ספק אחד לפנינו שניתן להכריעו להיתר, על ספק אחר התלוי בו, גם כן להיתר. וכך מביא הש"ש (ד, ג) מעשה בחתיכה של בשר שנמכרה מתוך תערובות חתיכות, שהתברר למפרע שאחת מהן טריפה. החתיכה שיצאה כבר למכירה הותרה מכח 'כל דפריש מרובא פריש'. לאחר מכן זיהו את חציה השני של אותה החתיכה (שהותרה), בתוך התערובת, ונשאלו האם ניתן להכשירה על יסוד ההיתר של החצי הראשון.
תחילה מביא הש"ש את דברי הפרי חדש שמחלק בין החתיכות וטוען:
וכן המנהג פשוט אף בכבש אחד להתיר מה שנמכר כבר ופירש ולאסור מה שנשאר בחנות שעדיין לא פירש, וכל שיעורי חכמים כך הוא ומי שאינו מורה כן לא ידע באיסור והיתר בין ימינו לשמאלו.
דבריו חריפים וחדים, אך ביאורם קשה. שהרי המציאות מכריחה שאם חתיכה אחת מותרת מתוך ההנחה שהגיע מהרוב הכשר, אזי כל מה שידוע ששייך לה הגיע מאותה הבהמה הכשרה! אך מבאר הש"ש שיסוד הדיון נעוץ בשאלה - על מה מוטל הספק? הספק בשאלת הבשר מוטל על כל חלקי הבהמה בשווה. ואין לנו להתייחס אל הבשר הנותר, כאיסור מקורי, אלא כספק שאסרה תורה, אך מה שיצא מהרוב הוא ספק שהתירה תורה. ועל כן חלוקים הם בדיניהם.
אמנם, הש"ש עצמו (ד, ד) ס"ל דלא כפר"ח – אלא אם היתה הכרעה מכח יסוד מסוים אזי כל הנוגע ושייך לאותו ההיתר, כלול איתו יחד. וראייתו מסוגיין, שחזקת הכשרות של האם הכריעה את הכף לכך שהיא כשרה לכהונה, וממילא פסקנו שגם בתה כשרה היא. ובנידון הבשר, הרי שם מוכרע החצי הראשון על פי יסוד של רוב, ורוב וחזקה רוב עדיף, אם כן כ"ש שיש להכשיר את החצי השני הנותר בתערובת.
ועל אף פי שבמבט ראשון היה נראה לצדד כש"ש, שכן כך המציאות מכריחה, הרי במבט דיני לכאורה נראה שצודק הפר"ח. שכן אין בירור ודאי ביחס לחתיכה, אלא הכרעת מצב מסופק בלבד, ואם כן לא שייך להשוות את שני הצדדים.
ואולי ניתן להסביר את שורש מחלוקתם בהתבוננות על הכרעת כל דפריש מרובא. לפי הפר"ח הכרעה זו אינה מבררת את המציאות כלל, אלא נותנת דרך פתרון הגיונית, והתורה התירה סוג ספק שכזה. אך לפי הש"ש הכרעה של כל דפריש קרובה יותר לבירור המציאות, או לכל הפחות היחס אל ההכרעה היא כאל מציאות ברורה ועל כן מחוייב הדבר שהחצי השני ג"כ יהיה מותר. ואלו הם בעצם דברי הריטב"א הנ"ל, כיון שישנה הכרעה הלכתית הנוגעת למציאות מוגדרת, הרי היחס אליה הוא שחוקי התורה 'יצרו' מציאות חדשה, ולא משנה מה היה בפועל. והיחס הוא שהיא מותרת. קביעת הדין היא יצירת מציאות. ואילו לפי הפר"ח יש לומר שאין בזה קביעה גמורה אלא התייחסות.
לפי דברי הריטב"א שהיסוד תלוי בהכרעה הדינית, מה יהיה הדין באם הבועל לפנינו אלא שדינו מסופק. האם נפסוק ללכת אחרי האם או אחרי האב? והרי קיי"ל 'הלך אחר הפסול בשניהם'? ואכן יש ללכת אחר האב ודינה של הבת כדינו של האב.
מדברי תוס' נראה אחרת, כדלהלן.
שיטת התוספות
הגמ' בקידושין (סו, א) דנה לגבי כשרותו של ינאי המלך, ושם דנים רש"י ותוס' בתהליך הבירור שעשו לו. בתוך דברי תוס' כתוב כך (ד"ה מאי):
א"ת מ"מ תיהני ליה חזקה דאימיה שהיתה בחזקת כשרות דהא אמרינן בפרק קמא דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה.
והנה התוס' תרגם את הביטוי 'מכשיר' לחזקה, ודלא כריטב"א שתרגם ל'דין'. והיינו שיש חזקה שממשיכה ממש לבת עצמה ואף במקרה בו האב נמצא ויש ספק עצמי יותר על הבת, הרי ההכרעה תהיה שהבת כשרה משום שהיא יורשת את חזקת האם לעצמה.
תליית המח' זו בזו
ונראה לומר שהסברו של שב שמעתתא הולך בשיטת הריטב"א שדין האם לדין הבת, ועל כן אפשר לדון מדין חצי חתיכה על חציה שלא פירש. ואילו דעתו של הפרי חדש היא כשיטת תוס' שחזקת האם עוברת ממש לבת, וממילא לא מוכרח הדבר שהדין משפיע מספק אחד לשני. והדברים מבוארים בדברי קו"ש שיש מושג של הורשת חזקה ממש לבנים. ונראה שהסברא בזה היא שחזקה כשרות היא מסוג החזקות שאינן תלויות מעיקרא במעשה האדם, ולכן בפשטות היא נולדת איתה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
