ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
מהי תוספת שביעית?
ראשית נברר מהי תו"ש. הגמרא במו"ק (ג, ב) מבררת את דין תוספת שביעית ומביאה משנה ממסכת שביעית (א, ד) שדנה בשאלה זו. שיטת רבי עקיבא מובאת במשנה זו כדעת ת"ק:
בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית, ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר:
ויש לשאול לשיטת רבי ישמעאל מהיכן לומדים את דין תוספת שביעית. במהלך הסוגיא במו"ק מבררים כיצד התירו ר"ג ובית דינו את דין תו"ש, ובאחת מהאפשרויות ההסבר אומר רבי יוחנן, שלמדו מדין שבת, כשם שבה אין תוספת הוא הדין לשביעית. אכן התוס' (שם ד, א ד"ה מה) שואלים לפי רבי יוחנן שלמדו משבת שאין דין תו"ש, הכיצד רבן גמליאל ביטל את כל תו"ש הרי ביומא אנו למדים שצריך תו"ש? ותירצו שאם היו למדים משם היה מספיק בתו"ש כלשהו, וזמן שכזה אינו בעל משמעות ולכן לא החשיבו. וזאת למרות שאכן צריך להוסיפו אפילו לשיטת רבן גמליאל.
רב אשי שם דוחה הבנה זו ומסכם שר"ג סבר כרבי ישמעאל שמקור חובת תו"ש הוא הלכה למשה מסיני, אך מהצמדת ההלכה לערבה וניסוך המים, ששניהם שייכים רק במקדש, נמצאנו למדים שההלכה עצמה ביחס לתו"ש לא נאמרה אלא בזמן שבית המקדש קיים.
שתי שאלות עולות מתוך הדברים: א. האם הלכה למעשה יש הבדל בין התַּנָאִים בשל מקור הדין של תוספת שביעית? ב. האם יש הבדל מהותי בהבנת עצם המושג של תו"ש?
תוספות קדושה בימים אחרים
את המושג של תוספת בכלל אנו מכירים משבת ויום הכיפורים. ואמנם מהגמרא בר"ה (ט, א) נראה לכאורה שיש קשר הדוק ביניהם.
הגמרא שואלת מה המקור לכך שמוסיפים מחול על הקודש. שיטת רבי עקיבא היא שאנו לומדים זאת משביעית, מהפסוק הנ"ל 'בחריש ובקציר תשבות'. ואילו רבי ישמעאל הלומד פסוק זה לדין קציר העומר בשבת, לומד דין תו"ש מהפסוק 'ועיניתם את נפשותיכם' הנאמר ביחס ליום הכיפורים.
ואף כאן יש לשאול כנ"ל האם יש סיבה מהותית ללימוד השונה.
התוס' (ד"ה ולרבי ישמעאל) מביאים את ר"ת המקשה מדוע יש צורך לחפש מקור לרבי ישמעאל הרי מקורו הוא מהל"מ? מתרץ ר"ת שהפסוקים נועדו על מנת ללמד על תוספת שמיטה בסופה של השנה, כיון שמההלכה לא לומדים אלא לתחילתה (שמא המקור לזה הוא מהטעם שנתן הר"ש שחסה תורה על ממונן של ישראל, והוא בעיקר בתחילתה).
על זה מעירים התוס' שא"א לומר כן, משום שאין למדים קל וחומר מהלכה וא"כ אין לרבי ישמעאל מקור לזמנים האחרים. אלא, ההלכה נועדה ללמד על תוספת שביעית ואילו הפסוקים נועדו ללמד על שבת ויו"כ.
מהלכות תוספת שביעית
בטרם נתבונן במהות תוספת שביעית, נלמד מעט מכללי הלכותיה.
הרמב"ם פתח את פרק ג בהסברת עניין תו"ש וכתב:
עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה, וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.
וצריך דיוק בדבריו, מה כוונתו בנתינת הטעם 'מתקנה לשביעית'? ועוד מהיכן למד זאת?
וכנראה עפ"י ירושלמי (שביעית א, א) המבאר את שני הפרקים של תוספת השמיטה בכך שהם מועילים לשנת השמיטה, וכן העתיקו ראשונים (ריטב"א ר"ה, ט). והרמב"ם נקט זאת לא רק במהות האיסור אלא גם באורכו, שלושים יום.
אך אם זה הטעם, אזי מה הדין במלאכות שאינן לצורך תיקון השביעית?
המשנה בשביעית אומרת (ב, ב):
מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלחין מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית:
וכתב שם הר"ש שיש ד' דרגות:
ויש כמה חילוקין בדבר: א. דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן ב. וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת ג. וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר ד. וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אף על פי שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי' בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו"ק דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי' ומקודם לא גזור:
מדבריו למדנו שרק מה שמועיל לשביעית, ובשביעית איסורו מדאורייתא, נאסר בתו"ש. וכך נראה שיש לומר גם בדעת הרמב"ם, שנתינת הטעם להלכה למשה מסיני מלמדת שדוקא מלאכות שנועדו לתועלת הארץ לשביעית אסורות, אך קצירה ובצירה שאינה מועילה לקרקע בשביעית מותרת, אפילו בזמן הבית (שבת הארץ ג, א).
דעת ראשונים נוספת היא שכל מה שמועיל לשביעית אסור בתו"ש. ומשמע שאף מלאכות דרבנן. וכך משמע בתוס' ריד (מו"ק ג, ב ד"ה עשר) שכתב: וכל מה שאדם עושה בששית לצורך שביעית הוא אסור. עכ"ל.
הדעה המחמירה ביותר סוברת שבתוספת שביעית נאסרו המלאכות כולן, אף מה שלא מועיל לשביעית עצמה (ר"ש ב, ו בסופו. ולכא' סותר את עצמו כפי שראינו ממשנה ב. וצ"ע).
שורש המחלוקת
ונראה לתלות את הדעות השונות בשאלה מהי מהותה של תוספת זו. אם היא כעין תוספת שבת אזי יהיה נאסר בכל המלאכות. אם היא שונה אזי כל עניינה שלא תכין לשנה השביעית וממילא רק מלאכות בעניין זה יאסרו. ולמ"ד שאף לצורך שביעית אסרו רק בדאורייתא אפשר לומר שהוא משום דאע"פ שהמשיכו דיני השביעית הוא רק כעין השביעית עצמה, ולא גזרו יותר.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
