ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
ואמר רב יוסף: פלוני רבעו לאונסו - הוא ואחר מצטרפין להרגו. לרצונו - רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע.
הגמרא שם ממשיכה בעוד אפשרויות של פל"ד ביחס לעדויות על קרובים אחרים ועל ממונו, אך אנו נתבונן בעצם האפשרות של פל"ד. ממ"נ – אם הוא נאמן אזי יהיה נאמן על הכל, ואם לאו אזי אינו נאמן על כלום שהרי הכל הוא אותו הסיפור. בנוסף לכך נברר מדוע לא אמרינן 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה'. ואע"פ שיש עוד זוויות בסוגיא, נעמוד על המרכזיות, ואידך זיל גמור.
גדרי פלגינן דיבורא
בדברי רבותינו הראשונים מצאנו ד' שיטות בהגדרת פל"ד, מתי חלוקה זו אפשרית.
איתא במסכת כתובות בעניין קיום שטרות, כאשר העדים אומרים אנוסים היינו מחמת ממון, אינם נאמנים לפסול את השטר, משום הכלל 'אין אדם משים עצמו רשע'. תוספות בסוגיין (ד"ה ואין אדם) מקשה מדוע לא נכשיר את השטר מכח פלגינן דיבורא – שנאמר אנוסים היינו אך לא נקבל את הסיבה מחמת ממון? ועונה תוס' בשני אופנים:
א. רק בתרי גופי אמרינן פל"ד אך לא בגוף אחד. ואנוסים מחמת ממון הוא עדות על גוף אחד.
ב. אפשר לומר פל"ד בגוף אחד, אך לא אומרים בקיום שטרות משום שהוא רק דרישה מדרבנן, ולא נסתור דין תורה של כשרות השטר בשביל צורך דרבנן.
שיטה שלישית מביא הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א, א'רלז):
וכן במה שחלקת בין האומר אשתך זינתה עמי ובין זה שאמר אני זניתי עם אשתך. ופירשה /ופירשת/ הטעם לפי שזה הניח לשונו על צד שאם תסלק מה ששם בו עצמו רשע אין לנשאר שום טעם בעולם. ויש לבעל הדין לחלוק בזו ולומר אף בזו לא בטל כל דבריו אלא נפלוג ונאמר ששכב ולא לרצונו אלא לאנסו וכדאמרינן בפלוני רבעני לרצוני. ואני אומר דודאי באומר אשת פלוני זינתה עמי הוא ואחר מצטרפי' להרגה. ומן הטעם שאמרת דתופסין מאי דקאמר זינתה ואין מקבלין מה שהסיק דבריו ואמר עמי. אבל באומר אני באתי על אשת פלוני מיד נתבטלה עדותו לגמרי משום דאי אפשר לומר בזה אלא לרצונו לא לאנסו. לפי שאין קושי אלא מרצון ואם שכב מדעת היה.
דהיינו הרשב"א אומר שמחליטים לפי סדר הדיבור של העד, במקום בו מתחיל לדון על אחר שכשר להעיד עליו מקבלים חלק זה ומתעלמים מהחלק השני העסוק בו. אך אם פותח בחלק בו פוסל את עצמו אזי כל העדות נופלת. ואמנם הרשב"א עצמו לא מבאר את הסברא לחילוק אלא מציב אותה בלבד, וחשבתי שאולי סברתו היא שיש צד בעדות שהוא חידוש (כך ניתן להבין מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ח, ב), ועל כן אנו מצמצמים בחידוש למינימום ההכרחי, וברגע שאין עדות בפשטות אין להשתמש בזה.
שיטה רביעית היא דעת הראב"ד המובאת על הרמב"ן (מכות ז, א) והרא"ש (מכות א, יג), נביא מהרמב"ן:
אלא הא דאמרי' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, דוקא כשהוא מעיד על עצמו שאין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי, שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ודמיא למאי דאמרי' לעיל במקיימי עדות הכתוב מדבר.
ר"ל שהמושג פלגינן שייך רק במקום בו החלוקה מתייחסת אל האדם עצמו ואז יש לו פסול של בעל דין, אך בפסולי קורבה לא אומרים פלגינן.
בטעם לא אומרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה
מתוך דברים אלו של הראב"ד נגיע להתבונן בשאלה השניה והיא מדוע לא בטלה כל העדות מטעם הכלל 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה'?
אכן הראב"ד מתייחס לכך וטוען שאין עדות אדם על עצמו נחשבת כלל עדות, ולכן כאשר פלגינן דיבורא הכוונה שמלכתחילה מקשיבים רק לדבריו אודות אחרים ואז לא בטלה העדות. וכדברים אלו יש גם בר"ן ובמאירי.
אך לפי מי שאומר שדין פל"ד שייך גם בשאר פסולי קורבה – מאי איכא למימר?
ונראה לבאר כך – יש כמה בעיות העולות בעדות כזו: א. היאך מאמינים לעד על החלק השני הרי הוא עצמו רשע? ב. כיצד העדות מתקיימת אם חולקים אותה, הרי יש כאן עדות מוכחשת? שהעד הרגיל אומר רבע פלוני, ועד רשע אומר רבע אלמוני, ואם כן זה מוכחש?
אפשרות אחת היא שפלגינן דיבורא היא כפשוטו, שחוצים את המילים שלו, ועל כן מאמינים או מקשיבים רק לחלקים שאינם נוגעים אליו או אל מה שמנוע מלהעיד. דאל"ה, אלא מקבלים הכל רק דנים לפי החלק שנוגע לשני, הרי יוצא שאינו יכול להעיד על חבירו. אך אם מסירים את כל מה שאומר ביחס לעצמו אזי אין הוא רשע ויכול להצטרף. ולפי רב יוסף שסובר שהאומר רבעו לרצונו אינו נאמן הוא משום שאין אפשרות אמיתית לחלק את הדיבור ממש ועל כן הוא לא יכול להעיד בשל רשעו.
אמנם י"א שפלגינן דיבורא היינו משמעותא, את מה שיוצא מהעדות שלו ביחס לעצמו לא מקבלים, וזאת משום גזה"כ של קרוב. וכן כתב רש"י 'מהינינן ליה רק לגבי חבריה ולא לגבי דידיה'.
אך קשה על זה שאם אכן מוחקים כל מה שאמר ביחס לעצמו הרי זו עדות מוכחשת ואינה כלום. אלא ע"כ כדאמרן.
אך י"א שא"א להסיר את כל החלק של הדיבור שאם כן יוצא שאינו יכול להצטרף לחבירו משום עדות מוכחשת ועל כן יש לומר שרק לא מקבלים את העדות של האדם ביחס לפסולים משום גזה"כ של 'קרוב' או א"א משים עצמו רשע. ובעצם לא מבטלים את עדותו אלא מקבלים ממנו מה שמותר. וכמשל אדם מעיד ותוך כדי מוסיף חוות דעת אישית, הרי בהתעלמות מדברים אלו אין פסילה של כל העדות אלא שימוש בחלקים השייכים בלבד.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
