ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סוכה
לולב הגזול והיבש - פסול... גמרא. קא פסיק ותני, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני. בשלמא יבש - הדר בעינן, וליכא. אלא גזול, בשלמא יום טוב ראשון - דכתיב לכם - משלכם, אלא ביום טוב שני אמאי לא? וכו'
אם כן מפורש כאן בגמרא שפסול הדר שייך כל שבעה. אך מגמרא לקמן משמע לכאורה אחרת (לו, ב):
איתמר, אתרוג שנקבוהו עכברים. אמר רב: אין זה הדר. איני? והא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה! ולרבי חנינא קשיא מתניתין; בשלמא מתניתין לרבי חנינא לא קשיא, כאן - ביום טוב ראשון, כאן - ביום טוב שני. אלא לרב קשיא! - אמר לך רב: שאני עכברים דמאיסי. איכא דאמרי אמר רב: זה הדר, דהא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה. ולרבי חנינא קשיא מתניתין! לא קשיא: כאן - ביום טוב ראשון, כאן - ביום טוב שני.
מדברי גמ' זו משמע שפסול הדר אינו אלא ביו"ט ראשון בלבד, שכן רב הגדיר את האתרוג החסר מחמת העכברים כחוסר הידור, ואעפ"כ בשאר הימים הכשיר רב חנינא דין חסר. ועוד, שהרי רב נדחק להעמיד את דינו שפסול משום מאיסות העכברים, אך בלאו הכי, היה מכשיר בשאר ימים אע"פ שבאתרוג חסר אין הדר.
שיטת תוס'
ומקשים התוס' (כט, ב ד"ה בעינן) בין הגמרות ומנסים להעמיד חילוק שיבאר ויגדיר איזה פסול שייך רק ביום הראשון ואיזה שייך בשאר הימים. ולמסקנתם כתבו:
לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש... הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא, וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר ובשאול לא תקון.
וכתוס' כתב גם הרא"ש (ג, ג). ויש לעיין בהגדרה זו של 'עיקר לקיחה' – מנא ליה? ומה הסברא בכך? ואולי עפ"י דברי הערוך לנר המובאים בסוגיא הקודמת ניתן לומר שההסבר הוא כך – יש דינים ששייכים לחלק מסוים בארבעת המינים: חסר, יבש, נקטם. אך יש דברים ששייכים לעצם דין הלקיחה הכולל והוא מה לוקחים בכלל, ומי מחויב בלקיחה, ועל כן כשתקנו חז"ל נטילה בשאר ימים השאירו את הדינים הכלליים בלבד. ודין הדר, המודגש באופן ייחודי במצוות ד' מינים, אף הוא נחשב לדין כללי באשר אינו מתייחס לפרט מסוים בד' מינים אלא בפסול, שאפילו אם הוא נקודתי, הרי הוא פוגם בהדר הכללי של המין כולו, ועל כן הצורך בהדר הוא מעיקר הלקיחה. שכן ביארנו שהדר הוא שמו של האתרוג, וממילא למדנו שחסרון בהדר הוא חסרון באתרוג, ומאתרוג למדנו לשאר המינים. ועל כן מובן מדוע הוא עיקר לקיחה, שכן כשם שצריך לקיחה של כל המינים, כך צריך לקיחת הדר, דאל"ה בטל 'שם' המין ממנו ונמצא שאינו נוטל אלא חלק מן הד' מינים.
והדבר מתאים להסברנו בדברי תוס' שפסול הדר הנלמד מההיקש הוא פסול בחפצא של המצווה. ועל כן הוא נחשב לעיקר לקיחה. ולכן הגמ' בתחילת הפרק עוסקת באופן כללי בפסול יבש וכותבת ללא סיוג שפסול כל הימים.
שיטת הרמב"ן
אך לשיטת הרמב"ן המובאת בר"ן (בדפי רי"ף יג, ב ד"ה ומיהו איכא; וכן השגות על הלכות לולב לראב"ד) וכן בדברי הריטב"א בתחילת הפרק ובעוד ראשונים, שחסרון הדר בד' מינים פוסל רק מדאורייתא, והיינו ביום הראשון בלבד, אך בשאר הימים אין בזה פסול.
ולפי שיטתם צריך לבאר את דברי הגמרא האומרת 'בשלמא הדר בענין וליכא' בהתייחסות לכל ימי החג, שאין חילוק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני?
עונה הרמב"ן שהגמרא מדברת על דין נטילה דאורייתא במקדש, שנוטלים שבעה ימים, ושם אין חילוק ובעינן הדר כל שבעה. ביתר ביאור, כל המשניות עד משנה יב עוסקות בדיני דאורייתא והיינו במקדש ורק אח"כ במשנה יב מתחילה המשנה ללמד על דיני הנטילה במדינה שהוא מצווה מדרבנן:
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור:
ובתחילת העיון הו"א בשיטת הרמב"ן שדווקא במצווה דאורייתא אכן יש להקפיד כל שבעה אפילו על דיני הדר, משא"כ בגבולין שהוא מצווה דרבנן הקלו. ובטעמו אפשר לומר שאמנם הדר הוא אתרוג בלשון הקודש, אך הגדר ההלכתי של הדר הנלמד לשאר המינים יסודו שהדר אינו אלא יפוי המצווה, והיינו חיוב שבעיקרו מוטל על הגברא לייפות את המצווה או לדאוג שצורתו תהיה יפה, אך אין חסרון בזה פוגם בחפצא של המין. ועל כן יש להקל בו במקומות בהם אין חיוב הנטילה אלא מדרבנן.
אך אי אפשר לומר כן, שהרי הרמב"ן עצמו אומר שהנפק"מ לכך שאתרוג בארמית הוא הדר בלשון התורה היא (בהשגות הנ"ל):
בשלמא יבש בעינן הדר, דהדר בשמא דאתרוג כתיב, וכל אימת דבעינן אתרוג בעינן הדר.
ולפי זה לא ניתן לתלות את הכשר חסרון הדר בכך שהוא רק דין בגברא ולא החמירו בו. משום שכל הדר הוא עניינו של האתרוג. אז מדוע אם כן חילקו בין לכם לשאר דינים? עונה הרמב"ן:
תדע דלא משתמע להו לדרבנן מיעוט דביום הראשון אלא על לכם בלחוד, ואינו נדרש לא לפניו ולא לאחריו, דהא לקיחה דכתיב בקרא, אכולהו יומי היא.
וטעם לזה מצאתי בריטב"א (כט, ב ד"ה לולב):
אלא [לפי] שמצות לכם אינו חומר בגופן של ארבעת מינין אלא שהחמיר הכתוב ביום הראשון כמו שהחמיר בציצית ובסוכה דכתיב ועשו להם משלהם תעשה לך משלך לא למדו ממנו לשאר ימים, שהרי היום הראשון חמור משאר ימים שהוא נוהג בגבולין מן התורה, ולפיכך אין לנו להחמיר בענין זה שאמר לכם ביום הראשון שיהא נוהג בשאר ימים כמו ביום הראשון, אבל כל שפסולו מפני שאינו הדר נוהג בכולם מן התורה בימים של תורה, ועל זה אמרו בירושלמי כל הפסולין אינם פסולין אלא ביום ראשון, ופי' כל שהן פסולין מפני שאינם הדר אינן נוהגין בגבולין אלא יום ראשון שהוא מן התורה.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.

מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.

וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.













